בן יהוידע על יבמות ס:

הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי הַצִּיץ, כָּל שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִבָּעֵל. קשא כיון דלא נבעלה ולא נעשה בה עבירה למה פניה מוריקות? ונראה לי בס"ד דעכו"ם של אותו זמן היו אדוקים בניאוף מאד וכיון דגדלה בשיעור זה שהיא ראויה להבעל מנאפים עמה שלא כדרכה ואין בועלים כדרכה כדי שלא ישברו בתוליה ותנשא בסוג בתולה, אך לא גדלה עדיין כשיעור זה שתהיה ראויה להבעל כיון שהיא קטנה מאד אין נואפין עמה וגם היא תבעט ולא תרצה.

סִימָן לַעֲבֵרָה, הִדְרוֹקָן. נראה דזה הסימן נאמר על ישראל דוקא והטעם כי העובר עבירה שהיא הזנות פוגם ביסוד הנקרא יוסף הצדיק [365] שהוא מספר שס"ה ולכך סימן שלו הדרוקן [365] שהוא מספר שס"ה. והא דהעבירום לפני הציץ מפני שהציץ כתוב עליו קוֹדֶשׁ לַה' וכל מקום שיש גדר ערוה יש קדושה ולכן אותה שראויה להבעל דמחשבתה פגומה פניה מוריקות.

הוֹשִׁיבָם עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן, בְּעוּלָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, בְּתוּלָה אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. הנה דבר זה מפורש יוצא בגמרא דכתובות (כתובות י.) ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי אמר לו: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם! אמרה לו: רבי עדיין בתולה אני! אמר להן: הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה. הביאו לו והושיבן על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף, אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף. אמר לו לך זכה במקחך! ומקשי בגמרא ונבדוק מעיקרא בגווה? ומתרץ גמרא הוה שמיע ליה שעשו כן לבנות יבש גלעד ומעשה לא הוה חזי וסבר דילמא לא קים ליה בגווה דמלתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל. ופירש רש"י ריחה נודף פירוש מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח עד כאן לשונו עיין שם. ובודאי שהם היו מניחים אותה לישב על החבית בפסוק רגלים בעודה בלבושיה ורק היא בלא מכנסיים וכנזכר בשיטה מקובצת שם. ומה שהיה מסתפק רבן גמליאל בתחלה בניסיון זה היינו משום דחשש אולי יין של דורות ראשונים בזמן שעשו לבנות יבש גלעד היה יותר חזק מן יינות שבימיו ולכך אותו יין בדק וזה אינו בודק על כן עשה ניסיון תחלה בשפחות. ונראה לי בס"ד יין [70] עולה מספר סוד [70] ונכנס יין יצא סוד כי מכח היין נודע הסוד אם היא בעולה או בתולה ונמצא לפי זה הציץ שהוא דבר שבקדושה שניתן לישראל לרצון הוא מברר הסתומות יותר מן היין כי היין אינו מברר אלא בין בעולה לבין בתולה אך הציץ מברר בין ראויה להבעל ובין אינה ראויה להבעל. ובזה יובן כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שיר השירים א, ב) כי הציץ הוא מרצה ומשים אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים דכתיב (שמות כח, לח) לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי הֳ''.