בן יהוידע על יבמות מט:

אָמַר שֵׁם אִיבְלַע בְּאַרְזָא. נראה לי בס"ד נזדמן לו הארז כי הצדיק נמשל לארז דכתיב (תהלים צב, יג) כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, מה ארז גזעו מחליף אף צדיק כן (תענית כה.) . ונראה לי מלוי ארז כזה א ל ־ ף ר י ־ ש ז י ־ ן עולה כמנין פה ישעיה [480] לרמוז פיו גרם לו דבר זה של בליעת הארז ויפטר שם ולכן נרמז הרמז במלוי הארז דהמילוי הוא בלוע בתוך אותיות הפשוט. ונראה כד נח נפשיה נסתלק כח השם מן הארז ונגלה ישעיה הנביא ע"ה לעיני הכל וקברוהו בכבוד. והנה הדבר יפלא כיון דנבלע על ידי נס מכח אמירת שם מהיכן ידע מנשה שנבלע בארץ ודילמא עשה קפיצת הדרך וברח או נבלע באילנות אחרים? אך ראיתי בירושלמי ששם נזכר מעשה זו בהרחבה יותר וכאן בתלמודא דידן נזכרה בקיצור והוא דאיתא בירושלמי דסנהדרין פרק י"א הלכה ב' כשעמד מנשה היה רודף אחר ישעיה הנביא ע"ה להרגו והוא ברח מלפניו וקרא שם ונבלע בארז ורק ציצית בגדו נשאר חוץ לארז ועל ידי כן ידעו שהוא נבלע בארז. ואמרו הדבר לפני מנשה אמר להם נסרו הארז והלכו ונסרוהו ונראה הדם נמשך מן הארז עד כאן עיין שם. נמצא לפי זה מכח הציצית שנשאר בחוץ ידעו שנבלע בארז ובזה נתרצה קושיא הנזכר. וצריך להבין למה נתגלה דבר המסבב הריגתו על ידי ציצית בגדו ולא על ידי דבר אחר? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ש ז"ל דהציצית מורין שיש לישראל דין בנים אפילו בזמן שאין עושין רצונו של מקום וכסברת רבי מאיר ודלא כרבי יהודה (קידושין לו.) , והיינו כי כל כנף יש בו ח' חוטין וחמש קשרים כמנין אחד וד' פעמים אחד עולה בן [13×4=52] ואלו הציציות מניחם האדם שתים מלפניו ושתים מלאחריו לרמוז בין הולך לפנים בין הולך לאחור הוא נקרא 'בן' להקדוש ברוך הוא! וכיון שיש לישראל דין בן אפילו אין עושין רצונו של מקום מוכרח לומר דעונותיהם נמחלין דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ומסתמא הקדוש ברוך הוא מוחל להם! ולכן מזה יצא חיוב לישעיה הנביא ע"ה על אשר אמר עליהם 'עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם' (ישעיה ו, ה) ואף על פי שנכוה בשפתו עדיין לא ניצול מן העונש עד שבא מנשה וסיבב לו מיתה בעלילה בשביל דברים שדבר בנבואה ולכן הסיבה הזאת של הריגתו נעשית על ידי הציצית שהוא גילה על מקומו ונהרג כי כל אחד נידון כפי ערך גודל צדקתו ומעלתו ולכן כי מטא להדי פומא נח נפשיה והכונה הוא נח נפשיה כמו פטירת הצדיקים שיצאת נפשם מאיליה כמשחל בניתא מחלבא כן היא נח נפשיה בדרך כל הארץ ולא על ידי כלי הברזל הנוסר וכיון שיצאה נשמתו מגופו נתבטלה כונתו שהיה מתכוין בשם להתעלם וכיון שנתבטלה כונתו ממילא נתגלה לעיני הכל וקברוהו בכבוד.

כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה. הנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל אספקלריא המאירה הוא בחינת שם הוי־ה שהוא סוד התפארת הנקרא בשם שמש ושאינה מאירה הוא בחינת שם אדנ־י שהוא סוד המלכות הנקראת בשם לבנה. וכתב רבינו ז"ל דישעיה הנביא ע"ה השיג במלכות דבריאה ולזה אמר ' וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָ ־ י ' (ישעיה ו, א) שהיא המלכות ואחר כך בשמעו מה שהיו אומרים ' קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ הֳ' צְבָקוֹת ' (ישעיה ו, ג) שהוא התפארת חשב כי את התפארת ראה ואמר ' אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי ' שאני חשבתי שראיתי במלכות אך עתה ידעתי ' כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ הֳ' צְבָקוֹת רָאוּ עֵינָי ' (ישעיה ו, ה) והסיבה שטעיתי היא מפני כִּי בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, ' וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים ' (ישעיה ו, ו) ואמר לו כך הוא האמת שלא ראית אלא רק את המלכות ומה שחשבת אחר כך שטעית אין זה אמת כי לא טעית עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] . ובזה ניחא לתרץ קושיא אחת דמקשים אמאי לא קשיא ליה למנשה בפסוק אחר שכתב משה רבינו ע"ה בעצמו והוא דכתיב (שמות כד, י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר? ובזה ניחא דמנשה ידע חילוק זה ומה שנאמר 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' זה אספקלריא שאינה מאירה אך ישעיה אי אפשר לתרץ עליו בכך כי תחלה אמר 'וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָ־י' וחזר ואמר 'אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ הֳ' צְבָקוֹת רָאוּ עֵינָי' דמשמע שבא לומר שראה בבחינת אספקלריא המאירה.

אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ־הַשָּׁנָה לְיוֹם־הַכִּפּוּרִים (ישעיהו נה, ו) . קשא בנתים ליכא עשרה אלא שבעה! והוה ליה למימר מיום ראש השנה עד יום הכיפירים? ונראה לי בס"ד נקיט בין ראש השנה ליום הכיפורים לרמוז לפי דרכו על אחת מן ההארות שמאירים בעשרת ימי תשובה והוא ארבעה אלפי־ן שהם אל־ף [111] דשם הוי־ה במלוי ס"ג [יו־ד ה־י ו א ־ו ה־י] ושלשה אלפי־ן דשם אהי־ה במלוי אלפי־ן [ א ל־ף ה־ א יו־ד ה־ א ] וד' פעמים אל־ף עולה מספר תמ"ד [111×4=444] והוא מספר שיש בין מספר ראש השנה [861] שהוא תתס"א לבין מספר יום הכפורים [417] שהוא תי"ז והפרש שיש ביניהם הוא תמ"ד [861-417=444] ולזה אמר אלו עשרה ימים שהם תלויים מאירים בהארה הרמוזה בין מספר ראש השנה לבין מספר יום הכפורים.