בן יהוידע על יבמות מז:

אָסִיר לָן תְּחוּם שַׁבָּת. קשא איסור זה אין בו חיוב מיתה אפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא, ואמאי לא אמרה לה איסור מלאכה שיש בו חיוב סקילה? ונראה לי בס"ד מלאכה אין לה היתר בשבת אפילו במקצתה לכן יוכל האדם לשמור עצמו ולא יבא לידי מכשול אך ההילוך בשבת מותר ורק יש לו גבול עד כאן תבא ולא תוסיף ולכן יש בו חשש מכשול טפי ונמצא דמצד זה יש קושי באיסור תחום טפי משאר איסורין.

מִפְּקְדִנָּן תַּרְיַ"ג מִצְווֹת; "עַמֵּךְ עַמִּי" (רות א, טז) . קשא אמאי לא השיבה 'כאשר תעשי אעשה' כאשר השיבה על שאר דברים? ונראה לי בס"ד דהיתה חכמנית ויודעת דגם בישראל לא שייכי כל תרי"ג מצות באדם אחד כי יש של כהנים יש של לויים ויש שייכים לבית דין ועוד נמי איכא מצות רבות שהזמן גרמא דנשים פטורות ורק באמת שייכי בכל חד וחד וגם על אשה מדין ערבות דכל אחד ואחד יתחייב על מעשה של בני עמו, ולכן השיבה 'עַמֵּךְ עַמִּי' כלומר כמו שאת מתחייבת בכל תרי"ג מכח עמך דאת ערבת להם כן אנכי אתחייב בעבורם מפני דנחשבים עמי דאיכא חיוב מצד ערבות. ונראה לי דרמזה לה בדברים אלו של 'עַמֵּךְ עַמִּי' על מספר תרי"ג מצות דידוע דתרי"ג נרמזו במספר שם הוי־ה דאלפי־ן ומספר שם ישראל. ובזה פירשתי בס"ד וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד) . לזה אמר עַמֵּךְ שעולה מספרם עם מספר שם הוי־ה למספר תרי"ג הם עַמִּי שגם אני נכללת עמהם בדבר זה.

אֲסִיר לָן עֲבוֹדָה־זָרָה (רות א, טז) . קשא למאי הוצרכה לומר לה דבר זה? והלא על זה עיקר הגירות ועל זאת באה! ועוד דבר זה אסור גם לבני נח ואיך תאמר אסיר לן? ועוד הוה ליה למימר האי ברישא שזה הוא עיקר ויסוד של הגירות? ונראה לי לא באה לומר לה על עבודתה אלא על איסור הנייתה שאם יש לה צלמים מקודם אף על פי שאינה עובדת אותם עתה אסורים בהנאה.

שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית־דִּין, "וְשָׁם אֶקָּבֵר" (רות א, יז) . קשא למה בכולהו דברים שהשיבה כללה את נעמי עמה שאמרה (רות א, טז) בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין וכו' וכאן לא אמרה 'בַּאֲשֶׁר תִּקְבְּרִי אִקָּבֵר'? ונראה לפרש בס"ד דבכולהו כשכללה את נעמי עמה אין בזה חסרון בכבוד נעמי וכשאמרה בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת (רות א, יז) כונתה לומר אל תחושי שאחטא בעון שיש בו מיתות בית דין אלא יהי לבך בטוח באשר תמותי על משכבך כדרך כל הארץ כן היא. ונעמי לא ערבה לה תשובתה שהיא בוטחת בעצמה שלא תבא ליד עון שיש בו מיתת בית דין לכך חזרה ואמרה לה דבר אחר הדומה לאותו דבר והוא שאמרה לה ' שְׁנֵי קְבָרִים נִמְסְרוּ לְבֵית ־ דִּין '. ורות הבינה שלא ערבה לה תשובתה דאם לא כן למה חזרה ואמרה לה שני קברים כיון דכבר השיבה לה שהיא בטוחה שלא תבא לעון שיש בו מיתת בית דין? ואם מיתת בית דין אין כאן גם קברי בית דין אין כאן! ולכן השיבה וְשָׁם אֶקָּבֵר רוצה לומר אם חס ושלום באה לידי עון שיש בו מיתת בית דין היא מקבלת מעתה שתקבר בקברי בית דין. וענין זה דומה למעשה לשני תלמידים שהיו לומדים לפני רב אחד והגיעה השמש אצלם והיה יום חם הרבה אמרו לו רבינו נקום מכאן כי החום חזק עלינו ואין לנו כח לסבלו! ויאמר הרב לאחד מהם: אתה קץ מן חום זה ומה תעשה לחום גיהינם? אמר לו רבי אני עבדך אינני מיורדי גיהינם אלא מבני גן עדן! ולא ערבה תשובה זו לרבו וישאל לתלמיד השני כאותה השאלה והשיב אם גרמו העונות לירד לגיהנם מה בידי לעשות? הנני מקבל מעכשיו צער חום גיהנם! וערבה תשובה זו לרבו מפני שלא בטח בצדקות שלו כאשר בטח חבירו. וכן הענין כאן בתחלה השיבה נעמי כתשובת תלמיד הראשון ואחר כך השיבה כתשובת תלמיד השני.