בן יהוידע על תענית ט.

עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. קשה הכתוב אומר 'תְּעַשֵּׂר' פועל יוצא לאחרים והוא מוסיף אות תי"ו יתר כדי שתחזור הפעולה לעצמו ומנא ליה הא? ונראה לי בס"ד דמצינו שלא נתן הקב"ה חלק לשבט לוי הכהנים והלוים אלא הם מתפרנסים מתרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה שיתנו להם ישראל, ופרשנו שבזה זוכין ישראל בעושר וברכה ביותר שאם יהיה להם בצמצום לא תהיה פרנסת כהנים ולוים מתרומות ומעשרות בהרווחה לכך הקב"ה יתן להם ברכה ביותר כדי שאז חלק הכהנים ולוים בתרומות ומעשרות גם כן יהיה מרובה בריוח, ולכן אמר הכתוב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' רוצה לומר תוציא מעשר שבו תעשיר לכהנים ולוים ואם כן ממילא גם אתה תתעשר, דאיך תעשיר לשבט לוי אם לא תתעשר אתה בברכה?! ולפי זה מה שאמר תִּתְעַשֵּׁר לא אצטריך קרא לפרש זה אלא כיון דאמר 'תְּעַשֵּׂר' לאחרים ממילא נודע שגם הוא יתעשר דהא בהא תליא.

אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ? אָמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי. הקשה גבורות ארי והלא קרא קדריש מדכתיב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר'! ועוד הוא בעצמו שאל לו מַאי עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר? ואיך בתר דאמר לו פירוש הכתוב פריך ליה מְנָא לָךְ? ועוד אמאי השיב לו זִיל נַסִּי, הוה ליה למימר קרא (מלאכי ג, י) 'וּבְחָנוּנִי' דמייתי במסקנא עיין שם. ונראה לי בס"ד דהינוקא מקשי לרבי יוחנן מנא ליה לדרוש שבא הכתוב ללמדנו דשרי לעשר בכונה כדי שיתעשר? אימא הכי קאמר אם תעשר תזכה להתעשר, אבל לעולם אסור ליתן מעשר בשביל שיתעשר דאסור לעבוד על מנת לקבל פרס, אך רבי יוחנן לא חשב דהינוקא חכים כולי האי להקשות קושיא כזו אלא חשב שהינוקא שואל מנא ליה דהמעשר יועיל להעשיר? דזו היא שאלה פשוטה וקלה שאין בה חריפות כאותה השאלה, ולכן לא הביא לו פסיק של 'וּבְחָנוּנִי' אלא אמר לו דבר לשכך דעתו יותר באומרו 'זִיל נַסִּי' דהנסיון שרואהו בעיניו עדיף ליה מהוכחה של דברי הכתוב דתא חזי עדיף לקטן מן תא שמע, אך הינוקא אף על פי שבאמת לא היתה כונתו בשאלה על זאת עם כל זה כיון ששמע מרבי יוחנן דאמר לו זִיל נַסִּי, מצא לו קושיא אחת גדולה בדבריו ואמר לו וּמִי שָׁרִי לְנַסּוּיֵי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהָא כְּתִיב: (דברים ו, טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת הֳ'? ואז הוכרח רבי יוחנן להביא לו ראיה דשרי לנסות מן פסוק 'וּבְחָנוּנִי' וממילא גם עיקר שאלתו של הינוקא נתפרשה אצלו על ידי פסוק זה.

אָמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי. מקשים הא קטן לאו בר חיובא דמעשר ואיך אמר לו זיל נסי? ונראה לי דאף על גב דלאו בר חיובא הוא אם יתן יקבל שכר עושר. או יובן אמר לו זיל נסי, וכונתו לומר דכל זה הוא בדוק וידוע לכל שגם אתה כשתגדל תנסה ויעלה בידיך. אך מקשים והא איכא דנותנים מעשר ואינם מתעשרים? ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו דאלו החטא גורם להם למנוע מהם העושר הראוי לבא להם על ידי המעשר ולכך בינוקא דאינו בר עונשין בטח לבו של רבי יוחנן שאם יעשר יתעשר ולכך אמר לו זִיל נַסִּי, עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו'.. פירוש רבי הושעיא דייק מתיבת 'בָּזֹאת' דלא הוה ליה למימר אלא וּבְחָנוּנִי נָא אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם וכו' ואמר 'בָּזֹאת' למידק דוקא בזו תנסו ולא באחרת! ולכן אמר לו ינוקא: אִי הֲוָה מָטִינָא הָתָם לְהַאי פְּסוּקָא לָא הֲוִינָא צְרִיכְנָא לָךְ וּלְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּךְ, פירוש לא הייתי צריך לדרשה שלך שדרשת עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, ולא לדרשה דרבי הושעיא רבך שדרש מן תיבת 'בָּזֹאת' דהייתי יודע לדקדק דקדוק זה מדעתי דהוא פשוט.

מַאי "עַד בְּלִי דָּי" (מלאכי ג, י) ? אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: 'דַּי'. קשה האי דרשה דרמי בר חמא למאי אצטריך למייתי הכא, דכאן הביא פסוק זה להוכיח לתינוק דשרי לנסות ודרשה זו מקומה בשבת דף ל"ב (שבת לב:) דאמר ואם נותנין מתברכין וכו' ושם הביא דרשה זו? ונראה לי בס"ד דהביא דרשה זו כדי ליישב הטעם דשרי לנסות במצוה זו והיינו דקאמר עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' וכפי הטבע אי אפשר להיות כך דמי יאמר על הטובה 'די'?! אך אדם טוב שולט בתאותו ואומר 'די' ונמצא במצוה זו האדם מנסה עצמו אם הוא יכול לשלוט בתאותו לומר 'די' ולכן שרי לנסות את השי"ת בדבר זה דוקא מפני שבזה הוא יכיר וידע בעצמו אם הוא שולט בתאותו או לאו.

יָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מִתַּמָּהּ, אָמַר: מִי אִיכָּא מִידֵי, דִּכְתִיבִי בִּכְתוּבֵי דְּלָא רְמִיזִי בְּאוֹרַיְתָא. הקושיא כאן ידועה וכי רבי יוחנן לא קרא פסוק זה עדיין, ומה נתחדש לו עתה? ועיין מהרש"א והרי"ף ז"ל. ונראה לי בס"ד דרבי יוחנן היה חושב פסוק זה מדבר בעושי שתי רעות, אחת בין אדם למקום ואחת בין אדם לחבירו והכי קאמר (משלי יט, ג) ' אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ ' תסבב לו לגזול ולגנוב ולכחש בעמיתו דהוא עון בין אדם לחבירו ולא די לו זה אלא גם ' עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ ' דהיינו אחר שגנב או כיחש וחבירו הביאו לדין ימלאנו לבו להשבע בשמו יתברך לשקר הרי כאן עון בין אדם למקום וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (ויקרא יט, יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹקֶיךָ אֲנִי הֳ' יעוין שם, כך היה רבי יוחנן מפרש מקודם דברי הפסוק הזה דתרי מילי קאמר. אמנם עתה אַשְׁכְּחֵיהּ לִינוּקָא שהיה גורס הכתוב בלשון תימה כדי לברר המשמעות שלו בקריאתו והיינו שהיה קורא וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ? בניגון של תימה כמו (בראשית ג, יא) 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?', ונמצא הינוקא הורה בקריאתו דמה שנאמר וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ לאו מילתא באפי נפשה היא אלא גזורה מדברים הקודמים לה, ואם כן לפי דעתו כן הוא משמעות הכתוב דקאמר הנה אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ שלכן באו עליו יסורין כי מידו היתה לו, והוא עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ שחושב שהביא עליו יסורין שלא כדין, אתמהא? ואמר רבי יוחנן ודאי זה הביאור המובן מדברי הינוקא הוא למדו מרבו ולכן קא תמה על ביאור זה שאינו מוצא לו רמז באורייתא אבל ביאור שהיה רבי יוחנן מבין מקודם בפסוק הוא יודע שיש לו רמז בתורה והוא בפרשת קדושים בפסוק לֹא תִּגְנֹבוּ וכו' וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וכאשר פירשו רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על דרך זה וכאמור לעיל. והשיב לו הינוקא גם זה רמוז בתורה, דכתיב (בראשית מב, כח) מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ, דאף על גב דהם יודעים שחטאו חטא גדול במכירת יוסף הצדיק ע"ה, שראוי להביא עליהם יסורין אלו עם כל זה הם תמהים מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ וכמאמר הכתוב כאן וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ. וכשראה רבי יוחנן חריפות התינוק שהביא לו רמז זה מן התורה שחדשו מדעתו עתה רצה לראותו ואל תתמה איך רבי יוחנן תמה על זה ונעלם ממנו הרמז הזה שאמר התינוק בפסוק 'מַה זֹּאת' דאפשר רבי יוחנן תמה לחדד הינוקא לראות אם יוכל לחדש הרמז מדעתו. ועוד נראה לי בס"ד דרבי יוחנן מקודם היה מפרש פסוק זה של אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ היינו שאם האדם יראה הרווחתו מתמעטת אינו מחסר מן הוצאות אכילה ושתיה ומלבוש שהם צרכי הגוף שעולים לסך גדול אלא ממעט מן הוצאות שהם לצורך גבוה דבר הנוגע למצות ה'. וזהו אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ דעונותיו גורמין שתתמעט הרווחתו והוא אינו עושה הפרש בהוצאות הגשמיות אלא עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ רוצה לומר בדברים הרוחניים יזעף לבו למעט ולחסר בהם ועל זה היה יודע שיש רמז בתורה בפרשת ראה (דברים טו, ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן דוקא ולא בהוצאות הבית שלך! ומן ניגון של התינוק הבין ביאור הכתוב באופן אחר כאשר כתבנו לעיל ודוק.

שַׁאנִי מֹשֶׁה כֵּיוָן דִּלְרַבִּים הוּא בָּעִי כְּרַבִּים דָּמִי. נוסח אחר 'דְּאַלִּים זְכוּתֵהּ כְּרַבִּים דָּמִי'. הענין הוא שלשה תלמידי חכמים באו לעיר גדולה לבקש נדבה מן הקהל ופסקו הפרנסים לאחד עשרים אלף ולאחד עשרה אלפים ולאחד אלף, ובא זה מתרעם למה פסקתם לזה עשרים אלף ולי אלף? אמרו לו: זה מבקש נדבה בשביל עניי ארץ ישראל שיש שם ק"ן נפשות תלמידי חכמים עניים שצריכין צדקה ואם כן לא יגיע לכל אחד ואחד חומש שלך! אמר אם כן למה פסקתם לזה עשרה אלפים והוא שליח לעצמו דוקא כמוני? אמרו לו זה יש בו תורה וחכמה עשר ידות עליך! עד כאן, ובזה מובנים שתי הגרסאות הנזכר.