בן יהוידע על תענית כד.

אָמַר: "תְּאֵנָה תְּאֵנָה, הוֹצִיאִי פֵּרוֹתַיִךְ, וְיֹאכְלוּ פּוֹעֲלֵי אַבָּא". נראה לי בס"ד כפל הלשון 'תאנה תאנה' דקאי על חלק הטמון בקרקע ועל חלק שלמעלה מן הקרקע דהפירות יוצאין מכח שניהם. או יובן דקאי על האילן ועל המזל שלו, דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) אפילו עשב אחד יש כח רוחני שאומר לו גדל. או יובן ' אברהם יצחק ' עולים מספר תאנה [456] לכך אמר ב' פעמים 'תאנה תאנה' חד לעורר בזה זכות אברהם ויצחק וחד לעורר בזה זכות ' יעקב לאה רחל ' זכותם יגן עלינו אמן שהם גם כן עולה מספרם תאנה.

רַחֲמָנָא לִשְׂבְּעָךְ, כִּי הֵיכֵי דְּשַׂבְעִינָן בְּרָךְ. הקשה מהרש"א הוה ליה למימר לשבעיה לברך? ונראה לי בס"ד דהוא אמר להם שהיה עוסק במצוה אך כולי עלמא ידעי שכר מצות בהאי עלמא ליכא נמצא פירות המצות אין זמנם עתה ולכן מצאו מקום לתפילתם עליו לומר כשם שבנך השביענו פירות קודם זמנם כן הקב"ה ישביעך שכר מצותיך שעשית ביום זה קודם הזמן דהיינו שיתן לך מן השכר בעולם הזה שהוא קודם הזמן. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ מאחר ששמע שאמר בנו לתאנה הוציאי פרותיך ויאכלו פועלי אבא משמע שהוא בקש בזכות אביו והתאנה הוציאה פירותיה בזכות אביו על כן נמצא הוא העיקר בזה לכך אמרו רחמנא לשבעך, עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לָהּ: בִּתִּי, קָא מְצַעַרְתָּא לִבְרִיָּתָא? שׁוּבִי לַעֲפָרֵךְ, וְאַל יִכָּשְׁלוּ בָּךְ בְּנֵי אָדָם. הא דלא קללה שתהא שחורה כמו שכתב מהרש"א ז"ל, נראה לי בס"ד מפני שלא רצה לשנות הטבע להסיר ממנה היופי שנבראת בו דהא הוא עצמו כעס על בנו בעבור שהטריח לעשות שינוי הטבע ואיך הוא יעשה כן אבל מה שאמר שתחזור לעפרה אין זה שינוי הטבע כי סוף אדם למות וזה דרך כל אדם וכמו שאמרו (ברכות יז.) והכל למיתה עומדין, ופשוט.

הַוְיָא לֵיהּ הַהוּא חַמְרָא, כַּד הֲוָה אַגְרֵי לָהּ וכו'.. עיין בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות בכונת האכילה מה שאמר על ענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר דעליו אמרו בגמרא (שבת קיב:) אמר רבי זעירא אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר יעוין שם. והנה בודאי גם חמור של רבי יוסי דמן יוקרת היה מתוקן כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ולכן אל תתמה על דברים אלו דהם ודאי כפשוטן.

אֱלִיעֶזֶר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, כַּד חֲזוּ לֵיהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה, טָשׁוּ מִינֵיהּ וכו'.. אף על גב דבאושא התקינו אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ.) , הוא היה קודם תקנת אושא והוא הנזכר במשנה דאבות. וראיתי להגאון גבורות ארי ז"ל שכתב משמע ודאי דאלעזר איש ברתותא הוה בימי האמוראים ובתר תקנת אושא הוה יעוין שם. וזה תימא מנא ליה הא ואמאי לא זכר שר דשמו הטוב נזכר באבות עם התנאים.

פָּשׁ גַּבֵּיהּ חַד זוּזָא, אָזַל זָבַן בֵּיהּ חִטֵּי וְאַסִּיק. יש להקשות וכי היה לו צורך לקנות חטים לביתו? הלא הוא הלך לקנות נדונייא בשביל הנשואין וכיון דנתן המעות למצוה ולא נשאר לו אלא זוז אחד ישאר בכיסו וילך לבית מדרשו! ונראה לי בס"ד דאלו החטים קנאם לצורך הנישואין של בתו שצריך לאפות לחם לסעודת האורחין וקרובים והראה בזה גודל בטחונו בהשי"ת דודאי ימציא לו מעות לנדונייא של ביתו עתה במזומן ויעשה לה הנשואין בקרוב דאז החיטים הם צריכין לעת עתה לסעודת הנשואין.

חַזְיָא אַכְלַבָּא דְּמַלְיָא חִטֵּי, וְקָא נַפְקָא בְּצִנוֹרָא דְּדָשָׁא, וְלָא מִיפְתַּח בָּבָא מֵחִטֵּי. נראה לי בס"ד הטעם שנעשה הנס גדול כל כך שלא נשאר בחלל האכלבא אויר ריקם אפילו שיעור אצבע, היינו מדה כנגד מדה שהוא נתן צרכי נשואין של יתום ויתומה בשלימות שלא היו צריכין לגבות אפילו זוז אחד דהא לקחו כל הצריך להם ונשאר אצלו זוז שלא היה צריך להם על דרך שנאמר (רות ב, יד) וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, מהיכן נודע ותשבע? משום ותותר! וכן כאן, ולכן מדה כנגד מדה באה הברכה של הנס ומילאה את האכלבא כולה שלא נשאר חלל ריקן אפילו כדי אצבע.

הָעֲבוֹדָה, הֲרֵי הֵם הֶקְדֵּשׁ עָלַיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶם, אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. פירש רש"י ז"ל משום דמעשה נסים הוא ואסור ליהנות ממעשה נסים עיין שם. הנה בסה"ק 'בֶּן אִישׁ חַי' בפרשת כי תבא הקשיתי לפי זה איך אליהו זכור לטוב נהנה ממעשה נסים אצל הצרפתית בכד הקמח וצפחת השמן? ויש בזה תירוצים, ובכלל תירצתי בס"ד דהתם אין הנס נראה כל כך בחוש הריאות דאותו הקמח שבכד והשמן שבצפחת לא נוספו על שיעור שהיו בתחילה אלא רק כל פעם שתבוא הצרפתית ליקח קמח מן הכד ושמן מהצפחת נשלם החסרון של שיעור נטילתה תכף ומיד בהסרת ידה זה יוצא וזה נכנס במקומו כהרף עין ולא ניכר כל כך החסרון והמלוי למראה עינים מה שאין כן אצל רבי אליעזר הניח סאה ומצא עשרת אלפים סאין דמעשה הנס הם בעין. ובזה פרשתי שם בס"ד (דברים כח, ח) יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ , פירוש אחר שתניח החיטים באוצר ולא בעודם מחוברים בקרקע כדי שלא תטרח ביתרון הברכה בקצירה ודישה ותיקון והבאה ואם תאמר זה היתר מעשה נס הוא ואין נהנין ממעשה נסים? לזה אמר וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ דאינו ניכר יתרון הברכה בחוש הריאות אלא יהיה יתרון הברכה בכל עת שתשלח ידיך באוצר אם תטול סאה יתמלא במקומה על דרך שאמרנו אצל הצרפתית בברכת אליהו זכור לטוב. ואין להקשות כיון דלא רצה ליהנות ממעשה נסים אמאי אמר לאשתו שיש לה בהם שיעור קטן כשיעור מתנת עניים? דנראה ודאי באמת הוא יש לו חלק משלו באלו החיטים והוא החיטים שקנה בזוז ובעבור חלק זה שאינו בנס אמר לה שתיקח שיעור קטן כשיעור מתנה לאחד מן העניים. ובספר אדמת קודש (חלק ב' בחושן משפט סימן ג') נשאל בראובן ושמעון שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה ונשתתפו דכל ריוח שירויחו יהיה לאמצע חוץ ממציאה שאם ימצא אחד מהם מציאה תהיה לעצמו ואין לשותפו חלק בה. וקנו סחורות ובכלל קנו שמן זית הרבה שהיה בזול והניחו השמן בביתו של ראובן ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף שהיה בו השמן של השותפות וראתה כד אחד מהשמן של השיתוף שהיה מפעפע ויוצא בדופני הכלי והרגישה בדבר שמעשה נס הוה והביאה כדים ריקים ומילאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן! על כן בא ראובן לשאול אם יש לשותפו חלק בשמן הנוסף כיון שתוספת זה בא מגוף השיתוף או אם יהיה נידון שמן זית זה כמציאה והרי הוא שלו כמו שהתנו בתחילת השיתוף? והשיב הרב ז"ל, שאבותינו ספרו לנו בדורות הראשונים שאירע נס כזה לאחד מבני ישראל קרוב לנו האיש בחצר אשר שמו נקרא עליו עד היום חזקה של ר"א בונג"י נשמתו עדן בבית אשר הוא תחת סולם העליון אשר היה דר בו הר"א הנזכר ואשתו של הר"א הנזכר נעשה נס על ידה והרגישה בדבר ולא הודיעה לבעלה וסיפקה מאותו שמן לכל צרכי ביתה י"ד שנים! ולענין דינא של ספק השאלה האריך הרב שם בראיות ופסק הדין שזה תוספת השמן יש לו דין מציאה ואין לשותף חלק בו אך חביריו של הרב ז"ל חלקו עליו ופסקו שיהיה לאמצע השותפות, יעוין שם. והנה במעשה הנזכר לא חשו הרבנים הנזכר דאין ליהנות ממעשה ניסים אך כפי החילוק אשר עשיתי בין עובדא דצרפתית ובין עובדא דר"א גם זו המעשה אין בה חשש דדמי לעובדא דצרפתית דאין הרבוי הנעשה על ידי הנס נראה כל כך בגלוי בחוש הריאות אלא הברכה שורה קמא קמא כנגד הניטל מן הכד. ועוד שמעתי נס כיוצא בזה שנעשה קודם מאתים ועשרים שנה בעיר אחת שהיה דר בה אדם תופר מנעלים איש תם וישר ודחיקא ליה שעתא טובא ובא אצלו אליהו זכור לטוב ונתן לו כיס זהובים ואמר לו שיקח ממנו בכל יום עשרה או עשרים זהובים ולא יחסר הכיס כלום אך בתנאי שלא ימנה הזהובים שבכיס וכן עשה, היה נוטל בכל יום עשרה או עשרים זהובים מן הכיס עד שמילא בזה חמשה וששה כלים גדולים ואותו הכיס היה נושאו בתוך בגדו יומם ולילה ובשבת ויום טוב היה מצניעו בתיבה וסוגרה במפתח ואינו מוסר המפתח לאשתו ולא גילה לה הדבר, והעולם היו מתפלאים מאד איך נתעשר זה ובמה נתעשר? ואין שום בריה יודעת בדבר זה. פעם אחת לקחה אשתו מפתח התיבה בסתר ופתחה התיבה לראות מה בתוכה והכיס היה בה ופתחה הכיס ותמנה הזהובים שבו ותתפלא על הדבר הזה בקרבה למה היה מסתיר התיבה ממנה מאחר שלא היה בה רק כיס אחד מלא זהובים שיעור אחד ממאה מן הזהובים המסורים בידה ועל מה כל החרדה? ותאמר לאישה: על מה היית מעלים התיבה ממני? והלא לא היה בה אלא רק כיס שיש בו שני מאות זהובים ואני בידי מסור כמה אלפים זהובים! ויכה כף על כף ויאמר: מה עשית! כך וכך הוא הענין ועתה נסתלקה הברכה וכן היה לו שמאותו היום מה שהיה נוטל מן הכיס לא היה מתמלא במקומו ובעשרה נטילות נתרוקן הכיס. עד כאן שמעתי. והנה גם בזה נעשה נס הברכה בדרך הנס שנעשה אצל הצרפתית וכאשר אמרנו.

אוֹי לַדּוֹר שֶׁנִּתְקַע בְּכָךְ. נראה לי בס"ד תיבת 'כך' מורה על זמן ביטול מצות הצדקה שכף העני פתוחה לומר תנו לי! וכף העשיר סתומה שאינו נותן, אבל אי אפשר לומר שאותיות כך מורה על זמן שהעשיר כפו פתוחה וכף המקבל סתומה שאינו רוצה לקבל כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ ותמיד תמצא כף פתוחה לקבל ורק העשיר כפו סתומה לבלתי יתן כלום. נמצא תיבת 'כך' שהיא כף סתומה וכף פתוחה מורה שהעני פתוחה ידו לקבל והעשיר סתומה ידו לבלתי יתן. ולכן בעבור ביטול מצות הצדקה הגשמים נעצרים מדה כנגד מדה הם נוהגים שכף העני פתוחה לקבל וכף העשיר סתומה מליתן כן יהיה להם שפותחים ידם לקבל שפע המטר ומן השמים הכף סתומה מליתן מטר ולכן כשראה שהתפלל על הגשם ולא נענה אמר אוֹי לַדּוֹר שֶׁנִּתְקַע בְּ'כָךְ' דייקא דהיינו בביטול מצות הצדקה הרמוז באותיות 'כך' ואמר שנתקע רוצה לומר שהם מתמידים בכך ואפילו בדרך מקרה אין נותנים צדקה.

(במדבר טו, כד) "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה", מָשָׁל לְכַלָּה, בִּזְמַן שֶׁעֵינֶיהָ יָפוֹת, אֵין כָּל גּוּפָהּ צָרִיךְ בְּדִיקָה. קשה וכי לא יש עיניה יפות ומלאה מומין? ונראה לי בס"ד קאי על עין השכל רוצה לומר עיני שכלה פתוחות להשגיח על איברים שבגופה שיהיו מנוקים ומקושטים בכל מיני קישוט דאז אפילו אם יש בהם איזה חסרון יכסה עליהם הפרכוס וקישוט שבהם. וכן הנמשל אם הנשיאים עיני העדה פקחים להשגיח על אנשי דורם אין המון העם צריכין בדיקה ביום צרה ותחנונים כנהוג בתענית ציבור דודאי טובים הם.

טָרַחְנָא וּמַיְתִּינָא חַמְרָא לְקִדּוּשָׁא וְאַבְדַלְתָּא. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא עשה מצוה ביין שהוא בסוד הגבורה כנודע לכן הגשמים שהם בסוד הגבורה ירדו בזכותו דידוע מה שאמר לעיל למה נקראו גבורות גשמים? מפני שיורדים בגבורה! ובודאי זכות רבינו הקדוש נפיש טובא טפי מאותו האיש אלף פעמים ובכלל מאתים מנה אך רצו מן השמים להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים.

מִיקְרֵי דַּרְדְּקֵי אֲנָא, וּמַקְּרִינָא לִבְנֵי עֲנִיֵּי כִּבְנֵי עַתִּירֵי. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא השוה עניים ועשירים ביחד יבא המטר בזכותו שהמטר משקה העניים והעשירים בהשוואה אחת. גם עוד בעבור שהוא משחד התינוקות בדגים כדי שלא יצטרך להכותם יבא המטר בזכותו שהוא שלום בעולם כי בעלי שדות וכרמים שמשקין מן הנהר הם תמיד בפלוגתא זה מכה את זה בעבור המים שכל אחד ירצה לעצמו אך המטר יורד מלמעלה על כל השדות בהשוואה אחת ואין אומר ואין דברים. גם עוד הוא שיחד התנוקות ללמוד תורה בדגים שהם גדלים במים ומכוסים מן העין כן יבא בזכותו הגשם שיוצא מן האידים שבים ופעולתו מכוסה מעין האדם וקמא קמא נבלע בקרקע ואינו נראה.

שַׁקְלוּהָ לְנַחְמָן וְשַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא לְאַרְעָא. יש להקשות למה אמר 'מגודא' דודאי לא הוה יתיב אגודא! והוה ליה למימר שדיוה מאיגרא לארעא? ונראה לי בס"ד דעצירת גשמים מסיבת העונות שנעשו ככותל מבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים ולכך צועקין ואינם נענים כמו שנאמר (ישעיהו נט, ב) כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם, ורב נחמן גזר תענית ואמר סליחות וודויים כדי לסתור הכותל הזה של העונות וכיון דלא נענה בירידת גשמים, שמע מינה דהכותל עודנו קיים ומפסיק על כן אמר ' שַׁדְיוּהָ לְנַחְמָן מִגּוּדָא לְאַרְעָא ' רוצה לומר מן כותל של העונות שבא לסתרו ולהפילו ולא נסתר אלא נשאר עומד במקומו. או יובן החכמים נקראים חומה, שהם כחומה לישראל להגין עליהם ולכן כיון שלא היה כח להגין עליהם בצרה זו אמר שַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא רוצה לומר תשליכו אותו מתואר הגודא שהיה לו כי עתה נראה שאינו חומה לישראל. או גּוּדָא בהפוך אתוון דּוֹאֵג שהיה לבו דואג על צרת ישראל ועתה שלא הועיל בתפלתו כדי לצאת מדאגתו אמר 'שַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא' רוצה לומר תשליכו אותו מדאגתו שעומד בה עד 'אַרְעָא' שלא הועיל בדאגתו כלום ולא עשה תועלת בזה.