בן יהוידע על תענית כב.

לְצַפְרָא, כַּרְכִינְהוּ וְאַיְתִּינְהוּ לְשׁוּקָא וכו'.. קשה דבגמרא דמציעא (בבא מציעא סא:) תניא לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט, יא) אפילו על מנת למיקט, פירוש לצער עיין שם, ואיך עשו כן אף על פי שכונתם לנסותו דוקא? ומה שכתב בשיטה מקובצת שם בשם יש מפרשים הא דאסור דוקא אם רצונו לעכב בידו הגניבה ולא יחזירנה אחר כך ורק דכונתו בזה כדי לצערו אבל אם כונתו להשיבה לו מותר, הנה אכתי קשה לדברי יש מפרשים דסבירא ליה אסור בכל גוונא! ועיין שערי תשובה חושן משפט סימן שע"ח סעיף קטן ב' שכתב בשם קצות החשן דכתב בשם הרמב"ם ז"ל בספר המצות, דאסור בכל גוונא עיין שם, וכן מפורש בספר החנוך מצוה רכ"ה דאסור מן התורה לגנוב על מנת למיקט כלומר להכעיס לבעל הגניבה ולהבהילו לפי שעה ואחר כך יחזירנה לו עיין שם משמע דאיכא איסור 'תורה' ובשולחן ערוך חושן משפט סימן שמ"ח פסק מרן ז"ל, אסור לגנוב דרך שחוק ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך, עיין שם. ומזה נראה שהוא איסור 'דרבנן' ואיך שיהיה איסורא איכא בכל גוונא! ואיך עשו החכמים כן? ונראה לי בס"ד דהם לא לקחום בצפרא בסתר אלא לקחום לפני בני הבית שכולם ראו אותם בעת שכרכום והוציאום מן הבית ואם כן אין נחשב בכלל גניבה ואין זה בכלל גזילה. ואם תאמר הא קיימא לן (שולחן ערוך חושן משפט רצ"ב, א) שואל שלא מדעת נקרא גזלן, ומאי שנא זה? ונראה לי זה עדיף דהתם איירי בשואל כדי להשתמש באותו דבר אך כאן לא נשתמשו באלו החפצים ולא היה בדעתם להשתמש בם כלל ורק עשו לנסיון. והא דאמר לו 'במה חשדתנו' כונתם לומר אם חשדתנו שלקחנו הַבִּיסְתַּרְקֵי כדי להשתמש בהם דאז יש לזה דין שואל שלא מדעת נקרא גזלן.

אָמְרוּ לֵיהּ: דִּידָךְ נִינְהוּ, וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ. קשה מה חדשו לו בזה הדבר, והא כבר אמר להם בְּהָכִי שַׁקְלִי לְהוּ אם כן ידע דשלו הם? ונראה לי בס"ד דיש לומר כונתו לומר בהכי שקלי ביסתרקי כמותה ותיבת לה קאי על המין ולא על גוף אותה הביסתרקי ולכן הגידו לו דגוף הביסתרקי הזאת שלך היא. ועדיין יש להבין מה שאמר וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ נראה לשון יתר, דדי במה שהגידו לו דידך נינהו? ונראה לי בס"ד דהוה אפשר לחשוב דאותם הביסתרקי אדם אחר לקחם מביתו והם קנו ממנו לכך פירשו לו ושקלנהו מנך שאלו הם אשר לקחנו אותם מבית בצפרא.

דִּילְמָא פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, וּכְסִיפָא לְהוּ מִלְּתָא לְמֵימַר. קשה היכן מצינו דהגבאי יתבייש לבקש צדקה בשביל אחרים? ועוד יש להבין במה שאמר אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, תיבת לְהוּ נראה לשון יתר וסגי לומר אִיקְלַע לְרַבָּנָן? ונראה לי בס"ד כונתו לומר דזה הפדיון שבויים אקלע לקרובים שלהם ולכן הוסיף בלשונו לְהוּ רוצה לומר לצרכם כי צורך קרובים שלהם נחשב צרכם ולכן כסיפא להו למימר. או יובן בס"ד הכונה דהשבאי בקש בעד השבוי ביסתרקי חשובים והם ראו אותם הביסתרקי הם חשובים מאד שאין מצוי כמותם בשוק למכור באותו היום ולכן נתביישו לבקש בפיהם את הביסתרקי ההם שהם מחפצי הבית ולא קיימי לממכר.

מִסְתַּיִךְ דְּקָא מַגְנִי זְכוּתָךְ, אַכּוּלָא כְּרָכָא. נראה לי בס"ד הכונה דזכותך מגני אכוליה כרכא נמצא בזה השלום יש חלק מגיע לכל בני כרכא ואין כדאין הם לקבל חלק בשלום בכל ערב שבת קודש אלא רק פעם אחת בשנה. אי נמי כיון דמגיע השלום לכולם בעבורך נמצא כאלו אתה מקבל באותו היום שלומות רבות ומסתייך השלום הזה אף על פי שהוא פעם אחת הנה הוא עצום ורב באיכות ונודע דיש אומרים רב האיכות גדול מרב כמות . אי נמי כיון דזכותך מגין על כוליה כרכא אם יבא לך שלום בכל ערב שבת קודש יתקנאו המקטרגים ולכן מסתייך שלום זה שהוא פעם אחת בשנה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש מסתייך שלום זה שהוא גדול בכמות ובאיכות יותר משלום אביי כי כיון דזכותך מגין על כוליה כרכא נמצא שלומך שלום רבים ושל אביי שלום יחיד עד כאן דבריו נר"ו. מיהו יש להבין הלא אביי גם כן היה ראש ישיבה ועסק בתורה ובגמילות חסדים ואמאי לא הגין זכותו אכוליה כרכא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו הראשונים ז"ל על מאמר בת קול: אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל (עירובין יג:) , דכל מי שהלכה כמותו יכול להוריד שפע מן עסק תורתו עד התחתונים שוכני ארץ מה שאין כן אותו שאין הלכה כמותו השפע הנמשך בזכות תורתו יהיה בעליונים דוקא ולא ירד לתחתונים. וידוע דאביי ורבא הלכה כרבא ואין הלכה כאביי אלא רק בששה דברים שסימנם יע"ל קג"ם ולכן רבא שהיה הלכה כמותו זכה שיגין זכותו אכוליה כרכא כי היה יורד שפע בזכות תורתו לתחתונים מה שאין כן אביי. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים סוף הקדמה ל"ד) הטעם דאין הלכה כאביי מפני דאביי כל חלקיו משורש קין ולכן לא היה הלכה כמותו לגבי רבא חבירו שהיה מן הבל יעוין שם. ולפי זה מובן הטעם דרבא הוה מגני זכותיה אכוליה כרכא כי להיותו מן הבל שהוא חסדים לכך מגין זכותו על כולם כי ההגנה היא מצד החסד. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים בהקדמה ל"ו, וזה לשונו שני זווגים יש למעלה האחד הוא עליון בסוד הדעת שהוא שם הוי"ה עם שם אהי"ה ושניהם בגימטריא מ"ז והשני הוא למטה בסוד זווג 'הוי־ה ואלקי־ם והוי־ה ואדנ־י' ואמנם רבא הוא אותיות באר שהוא זווג התחתון שביסוד כי רבא מספר שני זווגים התחתונים שהם ארבעה שמות הנזכר וכו' ולכן כשאמרה בת רב חסדא על רמי בר חמא ורבא בעינא לתרוייהו עני רבא בתרה ואני אחרון לפי שהוא זווג תחתון אבל רמי הוא בסוד זווג העליון אשר בדעת וכו' עד כאן לשונו עיין שם. והנה בזה מובן הטעם דרבא מגני זכותיה אכוליה כרכא שהם בני אדם התחתונים שיונקים ונשפעים מזווג התחתון שהוא ארבעה שמות הנזכר. גם בזה מובן לשון אכוליה כרכא דאמרו לרבא דהיינו להיות הוא מכוליה כרכא דזווג התחתון שהם ארבע שמות הנזכר הכרוכים זה בזה לכך מגני זכותיה אכוליה כרכא דבני אדם התחתונים.

אָמַר לֵיהּ: זַנְדוּקָא אֲנָא. נראה שזה היה שומר בית האסורין בלילה דוקא אבל ביום היה יושב בחנות בשוקא דבי לפט ואמר לו תא למחר לחנות. ומה שאמר דִּיהָבוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עֵינַיְהוּ עֲלָהּ היינו אותם הפקידים של בית הסוהר שהם למעלה ממנו כי הוא רק שומר שם והוא תחת ידם.

אֲתָאִי דּוּרְדַיָּא דְּחַמְרָא. הנה בודאי יותר בנקל לו להביא דם בהמה או דם עוף וגם דדמי ממש אך נזדמן לו שם דורדיא דחמרא ושדי לה. ואפשר מן השמים נזדמן לו זה לרמוז לו שזכות התורה אשר נמשלה ליין הוא המגין עליו בזה. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קל.) בנס אלישע בעל כנפים דאמר לו כנפי יונה משום דכנסת ישראל נמשלה ליונה.

וַאֲמִינָא אֵיזִיל בְּרֵישָׁא. פירוש הוא שמע שעשו התעוררות לגזרה ועדיין לא גזרו לכך אמר איזיל ברישא קודם שיגזרו דאז אין הנס של ביטולה קשה כל כך.

כִּי חָזִינָן אִינִישׁ דַּעֲצִיבָא דַּעְתֵּיהּ, מְבַדְּחִינָן לֵיהּ. נראה לי בס"ד דידוע העצבון נמשך מיסוד העפר שהוא כנגד אות ה"א אחרונה והשמחה מיסוד האש שהוא כנגד אות ה"א ראשונה שהיא סוד עולם הבא שהיא בינה ולכך זכו להיות מבני עולם הבא. ולדברי האי נמי דאמרו טַרְחִינָן וְעַבְדִינָן לְהוּ שְׁלָמָא דנמצא הם מוציאין השנאה ומכניסין האהבה ולכך זכו להיות מבני עולם הבא כי האהבה היא בסוד הבינה שהיא עולם הבא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל רְחִימוּ הוא הבינה וּדְחִילוּ חכמה. ומה שאמר טַרְחִינָן היינו רבותא דידהו דאף על פי שהשלום היה רחוק לפי טבע האנושי מפני שהמחלוקת שביניהם היתה גדולה מאד אנן טרחינן לעשות שלום! אי נמי טרחינן לעשות שלום גמור שלא יתבטל אחר כך מפני שאנחנו טורחין לתקן הסיבה שממנה נעשית המחלוקת. ונראה לי ש השלום במלוי כזה: ה־ ה ש י ־ ן ל מ ־ ד ו־ ו מ־ ם עולה המלוי קנ"ה כמנין עולם הבא עם הכולל [155] לרמוז עושה השלום זוכה להיות בן עולם הבא.