בן יהוידע על סוכה נו:

לוּקוּס, לוּקוּס. כפלה הלשון דרמזה על מזבח בית ראשון ומזבח בית שני לומר שניהם לא הועילו. והא דקראתו זאב, מפני דבית המקדש היה בחלק בנימין שנקרא זאב. ודע ד'בִּילְגָה' אינו שם אביה אלא שם המשפחה וכן הענין בִּישֵׁבָב ושמות אלו הם מזמן דוד המלך ע"ה כמו שנאמר בדברי הימים א' סימן כ"ד. והא דקראו 'אָחִיו' רוצה לומר שכינו ואינו אחיו ממש.

וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ, וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ. נראה לי בס"ד הטעם שעשו לה בזיון בשני דברים אלו של טבעת וחלון כי ידוע אין יניקה מאור מקיף אלא לישראל דוקא ולא לעכו"ם שהם סטרא דנחש דכתיב ביה (בראשית ג, א) 'וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם' מפני שאין לקליפות יניקה מאור מקיף ולכן אחר דבתם המירה דתה שיצאה מכלל ישראל שיש להם יניקה מאור מקיף ונכנסה לדת אומות החיצונים שאין להם יניקה משם קבעו את טבעתה כי הטבעת צורתה ועניינה הוא דבר המקיף לעשות זכר לדבר זה. והא דסתמו חלונה שעשו לה בזיון בחלון מפני כי באותיות 'חַלּוֹן' נרמז כבודן של ישראל והיינו דתואר 'אָדָם' ניתן לישראל דוקא ואין העכו"ם קרויים אדם מפני כי אָדָם מספר מ"ה שהוא מספר שם הוי"ה דאלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] . גם עוד זכו לבדם לתואר 'אֶחָד' דכתיב (שמואל ב' ז, כג) 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי' והיינו אֶלֶף רמז ללימוד התורה כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', וזהו שנאמר תואר אָדָם ותואר אֶחָד מֵאֶלֶף רוצה לומר לימוד התורה מָצָאתִי. והנה שני תוארים אלו מספרם חֵן [אָדָם 45 +אֶחָד 13=חֵן 58] . ובזה פרשתי בס"ד מה שנאמר בתורה (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' וכן אמר (משלי ד, ט) 'תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן'. גם עוד על ידי התורה זכו ישראל לתואר 'חַי' הן לחלק הגוף הן לחלק הנפש ולזה אמר (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם', רוצה לומר אַתֶּם גוף ונפש חַיִּים כֻּלְּכֶם הגוף והנפש, ולכן כתיב (שמואל ב' כג, כ) 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי' וב' פעמים חַי לגוף ולנפש הוא מספר לוֹ. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (שמות טו, כה) 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט' כלומר שם נמצא שם שמספרו לוֹ שהוא 'חַי-חַי' על ידי חֹק וּמִשְׁפָּט שקבלו ישראל. וזהו שנאמר (שיר השירים ב, טז) 'דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ' כלומר דּוֹדִי לִי שהוא חלקי מפני כשרותי, ולכן וַאֲנִי לוֹ יש לי שם 'חַי-חַי' שהוא מספר ל"ו. והנה ב' תוארים של אָדָם וְאֶחָד שהם מספר חֵן וב' שמות 'חַי-חַי' של גוף ונפש שהם מספר לוֹ נרמזים באותיות חַלּוֹן שהם אותיות 'חֵן לוֹ' שזכו להם ישראל דוקא ולכך אחר שיצאה בתם מכלל ישראל ונכנסה לדת העכו"ם סתמו חלון של אותה משמרה שעשו להם בזיון בחלון שלהם.

אָמַר אַבַּיֵי: אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ. נראה לי בס"ד ידוע כל ישראל תלוים ואחוזים ביסוד לכן נקראו כולם בשם צדיקים דכתיב (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים' כי שם צדיק הוא ביסוד ולכן נקראו כולם על שם יוסף דכתיב (עמוס ה, טו) 'יֶחֱנַן הֳ' אֱלֹקֵי צְבָקוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף' ולכן כתיב (בראשית לז, ב) 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הלולב ומיניו עיין שם. ולכך פגם העונות שלהם מגיע ליסוד יותר וכמו שנאמר (ישעיה נז, א) 'הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב'. ולכן כשאין עושין רצונו של מקום אז נקרא היסוד בשם דַּל כי בחטאם עושים אותו דל ח"ו ולזה אמר (תהלים מא, ב) 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל' לתקנו ולהשלים חסרונו, והנה מספר דַּל הנעשה כשאין עושין רצונו של מקום נהפך לרשעים מספר אוֹי אוֹי [אוֹי 17 + אוֹי 17= דַּל 34] כפול שהוא אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ כי ב' פעמים דַּל הוא ב' פעמים אוֹי. ולצדיקים שבהם נהפך לשני פעמים טוֹב [17] כי ב' פעמים טוֹב הוא מספר דַּל והיינו טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ. ועוד נראה לי בס"ד דהמזבח נקרא כן על שם הזבח שעושין עליו והיא שבעטה בסנדלה עליו ואמרה לוּקוּס לוּקוּס פעמים נהפך למשפחתה מספר זֶבַח [17] למספר אוֹי [17] פעמיים כי ב' פעמים זֶבַח הוא מספר ב' פעמים אוֹי הרי נעשה 'אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ' אבל הצדיק שמקיים מצות הזבח בכפלים אחד במעשה ואחד בפה ד'כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.) נהפך להם מספר זֶבַח למספר טוֹב כפליים. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' דאם תכניס מנצפ"ך הכפולות בתוך אלפ"א בית"א ותמנה מן תשר"ק עד צד"י את האותיות במילואם כזה ת"ו שי"ן רי"ש קו"ף צד"י, צד"י נשלם מספר טו"ב אותיות בצד"י השני וזהו שאמר טוֹב לַצַּדִּיק שאות צד"י נשלם בו מספר טו"ב, ואם תמנה האותיות בסדר אבג"ד בלתי מילוי ולא תכניס אותיות הכפולות בפנים כזה אב"ג דה"ו זחט"י כלמ"נ סע"פ יהיה אות פ' הוא אות טו"ב וזהו שנאמר טוֹב לִשְׁכֵנוֹ של הצדיק כי אות פ' עומד שכן לאות צד"י שהוא צדיק, ונרמז בזה שהצדיק יוצא תועלת טוֹב מגופו וגם תועלת טוֹב מפיו הרמוז באות פֶּה. גם נראה לי בס"ד דאיתא ביומא (יומא עו.) אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָהּ, כַּסָּא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָא מַחֲזִיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה) 'כּוֹסִי רְוָיָה'. 'רְוָיָה' [221] בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הֲווּ, וכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל אר"ך נהורין לוקח התפארת מן ש"ע נהורין דאריך בסוד כּוֹסִי 'רְוָיָה' עיין שם. נמצא לפי זה רכ"א הנזכר הם רמז לרכ"א אורות וידוע דאלו רכ"א אורות יאירו ביסוד ולכן היסוד נקרא צַּדִּיק [204] ונקרא טוֹב [17] ומספר שניהם עולה רכ"א [221] ואלו הרכ"א אורות הם טובו של דוד המלך ע"ה שהוא במלכות שהוא שכן הצדיק שהוא יסוד הנזכר וכמו שנאמר כּוֹסִי 'רְוָיָה' דהוא מספר רכ"א. וזהו שנאמר טוֹב לַצַּדִּיק רוצה לומר מספר טוֹב לְצַדִּיק שעל ידי כך נשלם בו מספר רכ"א כנגד רכ"א אורות המאירים בו אלו הם טוֹב לִשְׁכֵנוֹ של הצדיק הוא דוד המלך ע"ה שֶׁכּוֹסוֹ 'רְוָיָה' שהוא מספר רכ"א. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' הוא נשמת צדיק אחר שבאה אצלו בסוד העיבור שיש לה חלק בשכר מצות דוקא ואין מגיע נזק מצד העונות וזהו טוֹב לִשְׁכֵנוֹ, עד כאן דבריו נר"ו. והנה עדיין צריך להבין במאמר הזה אמאי הוצרך להביא חלוקה זו ד'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' דכאן מיירי ב'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ' ואף על גב דלפי פשוטו הוא לסיים בדבר טוב, הנה נראה לי בס"ד דאמר 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' לתת טעם על אומרו 'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ', דקשה מה חטא השכן כדי שילקה? לזה אמר הטעם הוא מפני כי 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' ועל זה אין לבקש טעם כי כך מנהגו של עולם ברבות הטובה רבו אוכליה על כן זה השכן של הרשע שלא השתדל להיות שכן לצדיק הרי זה מאס בטוב ולא הודה בטוב הנמשך מן הצדיק לכן בעבור זה ראוי שיהיה לו אוֹי תמורת טוֹב ויהיה אוֹי לִשְׁכֵנוֹ. או יובן הכונה מאחר שלא התחבר לצדיק נמצא חשב בדעתו שאין התערבות לישראל זה בזה אלא כל אחד פועל שלו לעצמו בלבד ואין שייכות לזה עם זה, על כן בדין הוא שיראו לו מן השמים בנסיון איך ישראל מעורבים זה בזה ובמה יראו לו אם בענין טוֹב הרי חוטא נשכר! לכך מוכרח שיראו לו התקשרות והתערבות ישראל זה בזה בענין רע שיראה בעיניו איך יהיה 'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ', ובזה יבין כי ישראל מעורבים וקשורים זה בזה. והנה כיון דאמר קרא (ישעיהו ג, י) 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' מוכרח לפרש דהשבח שישבחו לצדיק הוא על הטוב שיהיה מסיבתו לאחרים כי על הטוב המגיע לעצמו מה טעם יש לשבחו דאם ראית אחד אוכל תרנגולת פטומה אין לו שבח על זה דלפי עושרו ראוי הוא שיאכל מאכל חשוב כן הצדיק לפי צדקתו ראוי שיהיה לו טוב אבל אם ראית אחד מאכיל לאחרים תרנגולת פטומה ראוי לו השבח לשבחו בזה, כן הצדיק כאשר יגיע מסיבתו טוב לשכינו ראוי לשבחו ולכך אמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' כלומר כי הוא יסבב טוב לאחרים. ועוד נראה לי דיליף זה מאומרו 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' נמצא טוב הצדיק עושה פרי והיינו מה שהוא טוֹב לִשְׁכֵנוֹ הנה זה נחשב פרי, ובסוף הפסוק הזה נראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רז"ל (חגיגה טז:) הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, אך מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בביאור 'וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם' דאחר שיעשה חבירו תשובה מחזיר לו חלקו. וחקרנו בדרושים בס"ד אם כן מה תועלת יש לצדיק בזה? וכתבנו שיש לו תועלת מן הפירות של מצות חבירו שכל זמן אשר חלק המצות של חבירו אצלו עד שישלים תשובתו הוא יאכל פירותיהם של אותם מצות. וזהו שנאמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' הוא מצד חלקו ועוד יש שבח לצדיקים מצד תוספת המגיע להם מחלקי מצות של אחרים דאף על פי שמחזירים להם חלקם הפירות שלהם וזה כי 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מעל להם' פירוש אותם שחטאו שהיה להם מעל במעשיהם שאז חלקי מצות שלהם נתנים לצדיקים הנה הפירות של חלקיהם יאכלו הצדיקים והרי יש כאן פרי צדיק עֵץ חַיִּים .