בן יהוידע על סוכה נא:

אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וכו'. הא דהוצרכו להזכיר חטאת אבותם, נראה לי בס"ד כדי לסתום פי שטן שלא יקטרג בקנאתו בראותו השמחה שלהם באותו מקום שאז יבא לזכור עונות ראשונים ויסיים באחרונים לחפש להם מה שבחורין ובסדקים ועתה בראותו שהם עצמם מדברים בגנות ישמח וישתוק והוא על דרך מה שאמר רז"ל (תהלים קו, כג) 'לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו' שעמד במקום הפורץ הוא השטן לדחותו על ידי שאמר (שמות לב, לא) 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' וכן הענין כאן. או יובן על דרך מה שכתב הרב אהל יעקב ז"ל על פסוק (הושע ז, א) 'כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם' שיעריך הבינונים לגבי רשעים ובזה נראין הבינונים צדיקים לגבי דידם ואז לא יהיה קטרוג על כמה חסרונות הנמצאים בהם.

אָנוּ לְיָהּ מִשְׁתַּחֲוִים וּלְיָהּ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת. נראה לי בס"ד כי עתה אין השם שלם דכתיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' ואנחנו מצפין שיהיה שלם בהארת יהי"ה שיתעלו אותיות ו"ה להיות י"ה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (זכריה יד, ט) 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הֳ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד', וזהו שאמרו אָנוּ לְיָהּ כי עתה השם הוא בסוד אותיות 'יה' דוקא אך וּלְיָהּ עֵינֵינוּ כי אנחנו מצפים שישאלם בשם י"ה שאז הוא אותיות 'יִהְיֶה'. או יובן בס"ד הכונה כיון שאנחנו חלקו יתברך לכן מצפים לו על כל צרכינו וזהו אָנוּ לְיָהּ כלומר חלקו יתברך לכך לְיָהּ עֵינֵינוּ. או יובן בס"ד הכונה אנחנו מעלים מתורה ומצות מ"ן [מיין נוקבין] לְ'יָהּ' ואז לְיָהּ עֵינֵינוּ שימשיך לנו שפע בסוד מ"ד [מיין דוכרין] וכמו שאמר הכתוב (שיר השירים ו, ג) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. או יובן ישראל נקראים בני עולם הבא שהם סוד י"ה שבשם, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ שנצייר תמיד שתי עינינו הם כנגד חו"ב [חכמה ובינה] שהוא סוד י"ה.

וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ, לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מִיָּמָיו. וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ, לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס. הא דלא שאל על ירושלים גם כן, משום דבזה אין לו ספק דודאי קאי על זמן מלכות שלמה המלך ע"ה שהיו כל ישראל עשירים גדולים ואין הכסף נחשב בימים ההם ובודאי בנו כולם בתים מפוארים כי היה להם זמן מנוחה מסביב וכן שלמה המלך ע"ה בנה כמה וכמה בניינים מפוארים ולכך היתה ירושלים כרך נחמד הפלא ופלא. ברם מה שאמר על בית המקדש אי אפשר לפרש דקאי על בית המקדש שבנה שלמה דאם כן הוה ליה להקדים בית המקדש לירושלים, ועוד הוה ליה לכלול אותם יחד והכי הוה ליה למימר 'כל שלא ראה בית המקדש בבניינו וירושלים בתפארתה לא ראה בנין מפואר וכרך נחמד מימיו' כיון דשניהם בזמן אחד הם אלא ודאי מדהקדים את ירושלים ונקיט בית המקדש באחרונה כמלתא באפי נפשה שמע מינה דלאו על בית המקדש דבנה שלמה דקדים קאי ולכך שאל 'מַאי הִיא?'

בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא, כּוּחְלָא וּמַרְמְרָא. אמרו רז"ל דאבנים אלו נגלו להם בתוך הים בדרך נס מן השמים. ונראה לי בס"ד ראשי תיבות ג' אבנים אלו 'שכם' לרמוז אם יעשו תשובה שלימה שהיא משולשת בודוי וחרטה ועזיבת החטא שיש בה כדי סיפוק לכפר חטא ועון ופשע אז יזכו בזמן הבית ההוא למקרא שכתוב (צפניה ג, ט) 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם הֳ' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד', ולכן נבנה בדרך זה אַפִּיק שָׂפָא וְעַיִל שָׂפָא. גם אבנים הנזכר ראשי תיבות 'שכם' שהוא ראשי תיבות 'שֵׁ ם כְּ בוֹד מַ לְכוּתוֹ' כי נראה שם כבוד מלכותו לעיני הכל בבנין מפואר זה. גם הם ראשי תיבות 'משך' רמז בבנין בית המקדש 'מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ' (תהלים לו, יא) .

מַאי תִּקּוּן גָּדוֹל? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ. נראה לי לפי זה להכי אפקיה בלשון תיקון כי זה נעשה שמירה מאיסור זנות דכתיב בהו (משלי ט, יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' והיינו 'תִּיקּוּן' אותיות 'יִמְתָּקוּ'. או יובן אפקיה בלשון תיקון כי תיקון בהפוך אתוון 'קִינוֹת' כי תיקון זה למדו אותו מענין ההספד שהוא קינות שיעשו לעתיד.

אָמַר רַב יוֹסֵף: קְרָא אַשְׁכְּחוּ וְדָרְשׁוּ. יש לדקדק הוה ליה למימר דִּכְתִיב וכו' כאורחיה בכל הש"ס, ומה הלשון אומרת 'קְרָא אַשְׁכְּחוּ'? ונראה לי דהפסוק אינו מדבר בענין זה וגם אינו מדבר בענין השמירה שצריך לעשות בעריות אלא מספר על ההספד שיהיה לעתיד ומיניה למדו ודייקו האי דיוקא ולכן פסוק זה נחשב שבא לידם דרך מציאה ללמוד דבר בענין זה של שמירה שראוי לעשות משום איסור עריות.

הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ, וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים, וַעֲדַיִן הָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת־רֹאשׁ. הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה, וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה. נראה הכונה דהיושבים פניהם כלפי העזרה לראות השמחה שעושים בפנים ובתחלה כשהיו האנשים מבחוץ נמצא היו האנשים רואין גם את הנשים ומסתכלים בהם מאחוריהן ולכן התקינו שיהיו הנשים עומדות מבחוץ דאז האנשים אין מסתכלים בנשים דבושה לאדם להחזיר פניו להסתכל וחשו טפי על הסתכלות האנשים דשכיח בהו הרהור טפי ועם כל זה ראו שעדיין באין לידי קלות ראש הן מצד מעבר האנשים על הנשים בכניסתם, הן מצד שגם הנשים מסתכלין באנשים, ואז התקינו להבדילם לגמרי שיהיו הנשים יושבות למעלה והאנשים למטה. ועדיין קשה לי בזה דהמצאה זו של גזוזטרא אינה רחוקה מן השכל ואמאי לא עשו תקנה זו מתחלה עד שהכריחם הנסיון דודאי היה ראוי שיחשבו הקלקול שהיה קודם הנסיון? ונראה לי דהיו הנשים מתרעמים אם יוציאום מהעזרה דאויר העזרה אינו מקודש כמו קרקע העזרה ולכך היו הנשים מעכבים בדבר זה ובפרט כי עזרה זו עזרת נשים ואיך ידחו אותם ממנה ויניחום בגזוזטריאות שהוא באויר העזרה ולכן לא עשו כן בתחלה עד שהכריחם הנסיון לאפרושי מאיסורא.