בן יהוידע על סוטה ז.

עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ. נראה לי בס"ד הטעם לעורר אותה בזה שהקדוש ברוך הוא ברא דדים לאשה במקום בינה שהוא הלב ולא עשאה כבהמה כדי שלא ינק הולד סמוך לטנופת ולא תדבק נפשו בטומאה ואיך רדפה אחר הטומאה ונטמאה ממקום הטנופת?! וגם סוֹתֵר שְׂעָרָהּ לרמוז שהקדוש ברוך הוא ברא לכל שער גומא אחת ולא הניח שתי שערות בגומא אחת שאם לא כן היתה ניטל מאור עיניו של אדם ואיך היא עשתה שתי פתילות בנר אחת שהם בעלה והנואף ועל כן בדין שיחשך ויחלש אור שמשה וּמֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי שהוא עשוי מסיב הגדל בדקל סביבותיו וכן הַנְּקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) הנמשל לדקל והיא לא סבבה בעלה שהוא טוב וכשר לה אלא סיבבה את הנואף שהוא רע וגם חוגרה בחבל רמז שעשתה חבלה בסבוב בעלה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש עושה לה חגורה בחבל לרמוז כי בגדה באור מקיף שנתן לה בעלה בעת הקידושין כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שהבעל נותן לאשה אור מקיף בעת קדושין עד כאן דבריו נר"ו.

וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשַׁמְּעָן. נראה הכונה דכאשר מספרים לה הודאת יאודה והודאת ראובן וכיוצא נראה מדבריהם שהדברים ההם היו כפשוטן ונעשו בשאט הנפש וכאלו עשו עון גמור ובאמת לא היה בידם עון ממש ומה שנעשה לא נעשה בשאט הנפש בעבור תאוה רעה אלא דברים אלו הם כבשונו של עולם! והם מוכרחים להזכירם לפניה שתבין שהם כפשוטם ונעשו בשאט הנפש כדי שתודה ועל זה אומר 'וְאוֹמְרִים לָהּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשַׁמְּעָן הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ' יען כי באמת דברים אלו הם כבשונו של עולם ולא היו מצד תאוה רעה חס ושלום!