בן יהוידע על סוטה כ.

אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת, עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלְּאָה גִּידִים. נעשו ג' סימנים אלו תחלה כי התחלת התעוררות של תאות הנואף באה לו מצד קשוט גופה ועיקר הקשוט עושתו בפנים שלה. גם סרסור של עבירה היא 'עין רואה' לכך עֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת שגרמה לנואף להיות עיניו בולטות להביט ביופיה וקשוטיה ואז תאוה הנסתרת בלבבו מגלה אותה חוצה בקשוי האבר ומעשה התשמיש לכך מִתְמַלֵּאת גִּידִין שגידין שלה שהיו נעלמים בתוך הגוף ניכרין ונראין עתה מבחוץ שגרמו שתתגלה תאות הנואף בחוץ בקשוי האבר ובמעשה התשמיש. וראשי תיבות שלשה סימנים אלו 'פגע' שהוא ראשי תיבות פ נים ג ידים ע ינים כי באלו פגעה בעבירה ובאלו פגעו מן השמים בפרענות שלה תחלה רמז לדבר אֵין שָׂטָן וְאֵין 'פֶּגַע' רַע (מלכים א' ה, יח) רוצה לומר אם אין שטן הוא יצר הרע להחטיא האדם אין פגע רע שלא יהיה רע בשלשה אלו שהם ראשי תיבות פגע אצל עוברי עבירה.

יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. נראה לי בס"ד טעם לכל זה שיש מצוה נוהגת ביום בלבד וזו תולה שנה אחת שהיא י"ב חודש כנגד י"ב שעות היום. ויש מצוה נוהגת בלילה וביום כגון מקרא מגילה וכיוצא שהם כ"ד שעות וזו תולה שתי שנים שהם כ"ד חדשים. ויש מצוה נוהגת יום ולילה ויום כגון תענית כיפור דנחשב התענית מתחילת יום התשיעי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח:) כל האוכל בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, וכתבו הפוסקים שזה מתחיל מתחלת יום ולא מן הלילה. וכן שבת קודש מתחלת ההכנה שלו מתחילת יום השישי דכתיב וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז, ה) ודרשו רבותנו ז"ל (שבת קיז:) אין 'והיה' אלא לשון 'מיד' כי מן הבוקר תתחיל מצות ההכנה הרי כאן ל"ו שעות וזו תולה שלשה שנים שהם ל"ו חדשים. וזה הטעם שכתבתי אתי לדברי רב יוסף דמוקים למתניתין בהגנה דזכות מצוה שמגינה מן הפרענות גם בעידנא דלא עסיק בה. ומה דקאמר דְּמְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה היינו לפרענות של עולם הזה קרי לה 'לפי שעה' כמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל.

אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת, תּוֹלָה לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. הנה כאן נמצא חמשה חלוקות האחת שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים והשניה תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים והשלישית שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ והרביעית שְׁתֵּי שָׁנִים והחמישית שָׁלֹשׁ שָׁנִים. ונראה לי בס"ד טעם בכל חד וחד והוא כי המצוה יש בה שלשה חלקים 'מחשבה ודבור ומעשה' ומכל חלק נברא אור אחד לכן בעבור כל חלק של הזכות שהיא המצוה נותנין לה זמן אחד שלם וסתם זמן בית דין שלושים יום לכן יגיע לה בעבור שלשה חלקים זמן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. ומאן דאמר תִּשְׁעָה הוא כל אור שבקדושה שנברא מן המצוה יש בו שלשה חלקים שהם 'פנימי ותוך וחיצון' אם כן שלשה חלוקות אורות של 'מחשבה ודבור ומעשה' נחלקים לתשעה חלקים ובעבור כל חלק נותנים לה זמן בית דין שהוא שלושים יום הרי תשעה חודשים. ומאן דאמר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ סבירא ליה בכל מצוה מתייחדים ארבע אותיות שם הוי־ה ברוך הוא הנרמזים באותיות מצוה, כי מצ וה בא"ת ב"ש הוא י ־ ה ונמצא בחלק המחשבה נעשה יחוד ארבע אותיות השם ברוך הוא וכן בדבור וכן במעשה הרי שלשה שמות שהם י"ב אותיות ובעבור כל אות נותנים לה זמן בית דין שלושים יום הרי כאן י"ב חודשים. ומאן דאמר שְׁתֵּי שָׁנִים עושה החשבון כך דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת נח כמו שאמרו בתוספתא 'תְּרֵין רוּחִין אִית לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק' דהכונה הוא שיש שתי בחינות נשמה באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט, ז) וזו העליונה שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו עיין שם. נמצא כל הפעולות שפועל האדם במצות הם נעשים על ידי שתי נשמות אלו העליונה והתחתונה דשניהם שותפים בפועל הנעשה מן המצות ויש לכל אחד מהם זכות שלם כדין שני שותפים שכתבו ספר תורה בשותפות דאיכא רבים דסבירא ליה שיצאו כל אחד ואחד ידי חובתו דנחשב כל אחד עשה מצוה שלימה ועל כן החשבון הזה שעשינו בזכות המצוה שתולה י"ב חודשים כנגד י"ב אותיות שם הוי־ה צריך להיות כפול אחת מצד נשמה העליונה ואחת מצד נשמה התחתונה לכן תולין לה שתי שנים שהם כ"ד חודשים. ומאן דאמר שְׁלֹשָׁה שָׁנִים עושה חשבון של י"ב אותיות שם הוי־ה ברוך הוא כך כי באדם כלול נר"ן [נפש רוח נשמה] ושלשתם שותפים בפועל הטוב ההוא של י"ב אותיות הנזכר הראוי להיות נתלה בעבורו י"ב חודשים ונמצא יש כאן ג' שנים אחת בשביל חלק הנפש ואתת בשביל חלק הרוח ואחת בשביל הנשמה כי אפילו מי שיש לו נפש לבדה מוכרח שהיא כלולה מן נר"ן.

הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. פירש רבינו עובדיה ז"ל רוצה לומר חיבור משכב אנשים. וקשה היכא נרמז כאן שהאי תפלות קאי על חיבור משכב אנשים? ודילמא חיבור להתחבר עם חכמים ונבונים ובעלי שכל, כי כיון שמלמדה תורה יהיה לה תאוה להתקרב עם חכמים ונבונים? ונראה לי בס"ד כי תִּפְלוּת שהוא לשון חיבור הנה הוא בהפוך אתוון פתלות ומצינו שמכניס לאבר התשמיש בשם פתילה כמו שאמרו בגמרא (גיטין נח.) על זנות דאשת איש שתי פתילות בנר אחד. גם עוד תִּפְלוּת בהפוך אתוון לפתות והוא כנוי לקשוי אבר התשמיש כמו שאמרו (סנהדרין יט:) על פסוק (רות ג, ח) וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, 'שנתקשה האבר כראשי לפתות' לכך מפרשינן האי תפלות קאי על חיבור משכב אנשים. אך עדיין צריך להבין מה שייכות יש לדבר זה עם לימוד התורה? ונראה לי כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ:) האשה אין דרכה לתבוע חיבור התשמיש בפה ורק מרצייא ארצויי דהיינו עושה דברים בהשכל ודעת כדי שיבין בעלה שהיא תתאוה לתשמיש וישמש עמה. והנה להמצאות אלו שירגיש על ידם הבעל וישמש צריך בינה והשכל דאם האשה פתאית לא תדע לעשות המצאות אלו הממצאים את התפלות אך אם מלמדה תורה אפילו שהיא פתאית תתחכם ואז תתלמד לעשות המצאות לתשמיש בדרך חכמה.

רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. עיין בתוספות יום טוב מה שאמר במספר התשעה עיין שם. ונראה לי בס"ד דכתבו חכמי המספר דמספר התשעה הוא תמידי שלא ימוט! כיצד? ב' פעמים ט' הוא י"ח ובמספר קטן ט' וב' פעמים י"ח הוא ל"ו ובמספר קטן ט' וב' פעמים ל"ו הוא ע"ב ובמספר קטן ט' וב' פעמים ע"ב קמ"ד ובמספר קטן ט' וב' פעמים קמ"ד הוא רפ"ח ובמספר קטן י"ח וי"ח במספר קטן ט' וכן על זה הדרך חוזר חלילה, נמצא כל מה שתוסיף כמוהו חוזר להיות ט'! ולכן נקיט כאן מספר תשעה ברבוי הפרנסה שנותן לה לומר אפילו אם זה הרבוי הפרנסה שנותן לה הוא תמידי וקיים שלא ימוט כמו מספר התשעה שהוא קיים שלא ימוט! עם כל זה כיון דהוא פרישות לא נח לה אלא נח לה התפלות אפילו פרנסה מועטת שהוא שיעור קב אחד.