בן יהוידע על שבת סז:

הוּא בִּשְׁמָהּ וְהִיא בִּשְׁמוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. פירוש בימים הראשונים היו נמצאין במקום בני אדם רוחין ושידים הרבה, והם יודעים שיש כיתות שדים שהם זכרים ואלו אינם נגררין ונדבקין אלא רק עם בני אדם נקבות, ויש כתות שדים שהם נקבות ואלו נגררין ונדבקין עם בני אדם זכרים, ולכן מחלפים שמותם, דאת האשה קורא אותה בשמו שהוא שם זכר, ואז יבדלו שדים הזכרים ולא יבואו להדבק בה כי חושבין שהיא מן הזכרים, ואפילו אם עתה יבואו שדים הנקבות להדבק בה לא יריעו ולא ישחיתו כי באמת היא אשה נקבה ולא זכר, וכן אשתו קוראתו בשמה, כדי שיחשבו השדים שהוא נקבה ויבדלו שדים הנקבות מלהדבק בו, ואפילו כי עתה יבואו שדים הזכרים להדבק בו לא ירעו ולא ישחיתו כי באמת הוא זכר.

הָאוֹמֵר אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הנה גרסה הנכונה היא לגרוס אֵין בּוֹ מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי , וכן גריס בשיטת רבינו המאירי ז"ל י יעויין שם, דהא מצינו בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל על כוס של ברכה בליל שבת שצריך לשייר בו מעט יין.

הַמְבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכֹּתֶל וְהַטָּח בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. נראה לי עושה כן לכפרה בשביל האפרוחים שלא ימותו כמו שעושין על האדם כפרה בתרנגול, והוא כי האפרוחים המה יוצאים מן הבצים, ולכן מביאה בצים כמספר האפרוחים, ומבקעת אותם וטח אותם אדם אחד בכותל לעשות בכל ביצה כפרה על אפרוח אחד שלא ימות. וְהַמֵּגִיס בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים , פירוש מביא לובן ביצה ומגיס אותו בקערה לפני האפרוחין, ודרכו של לובן ביצה כמשגיסין אותו מתרבה ועולה וממלא הקערה כולה, ועושין זה לסימן, שגם אלו האפרוחים ירבו ויגדלו בשומין ובשר עד שיהיה כמות שלהם כפלי כפלים על הנמצא. ומה שאמר מְרַקֶּדֶת וְהַמּוֹנָה בִּפְנֵי אֶפְרוֹחִים , פירוש הריקוד עושתו לסימן, דאלו האפרוחים הקטנים שאין זזין ממקומן יגדלו כראוי ואז ירקדו בבית אנה ואנה כדרכן של עופות ותרנגולים לדלק ממקום למקום, והיא מונה הדילוגין שעושין ברקוד שלה כדי לחזק את הניחוש, שכל דבר הנמנה יש לו חיזוק יותר.

הַמְרַקֶּדֶת לְכוּתָּח. פירוש הַכוּתָּח בגמרא דפסחים (דף מב) הוא קוטניתא ומלחא ונסיובי חלבא עיין שם. ובספר הערבי כתב נעשה בלב"ן ומלח וזעת"ר, ואולי יש כמה מינים שונים, ועל כל פנים זה אינו נאכל תיכף אחר התערובת אלא צריך שתעמוד התערובת איזה שעות עד שיגמר תיקונה, כמו ענין 'חלב כפוי' שקורין בערבי לב"ן ובל"א יגורט"י, שצריך לעמוד כמה שעות עד שיושלם תיקונו, וכן הוא מעשה הַכוּתָּח , והיא מְרַקֶּדֶת לפניו בשעות אלו כדי שיתחזק ויושלם תיקונו מהר. והא דְמְשַׁתֶּקֶת לָעֲדָשִׁים נראה מפני שהעדשים עגולים שאין להם פה, ולכך הם מאכל אבלים כנודע. ולזה מנחשת להם בשתיקה כאלו אין להם פה לדבר דוגמת העדשים שאין להם פה, והא דְמְצַוַּחַת לַגְּרִיסִין זה איירי על מה שקורין בערבי בורג"יל, שגם אלו נקראין גריסין כמו גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל (ויקרא ב, יד), ולא איירי כאן על הפולין, והיא עושה צווחות לפניהם כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה.

חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנָן, חַיֵּי וְחַמְרָא לְפוּם רַבָּנָן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן. הדקדוק ידוע למה כפל הדברים? ועוד למה הפך הדברים בשניה דנקיט 'חַיֵּי וְחַמְרָא'? ונראה לי בס"ד כי 'חַיֵּי' קאי על המזון שהוא הלחם, וידוע סעודת חתן שקולה כסעודת שבת , ובפרט אם החתן הוא תלמיד חכם שהוא עצמו נקרא 'שבת'. וידוע סעודות שבת הם ב' מינים, הא' היא ראשונה ושניה ששותין 'חַמְרָא' תחלה שהוא יין הקידוש, ואחר כך לחם שהוא הסעודה הנקרא 'חַיֵּי' והב' היא סעודה השלישית שאין בה יין קידוש תחלה, אלא רק צריך לשתות יין בתוך הסעודה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, ונמצא זאת היא 'חַיֵּי' שהוא הלחם תחלה, ואחר כך 'חַמְרָא' , ולכך היה אומר להם כן לרמוז להם סעודה זו היא כמו סעודת שבת, שהם חַמְרָא וְחַיֵּי וגם חַיֵּי וְחַמְרָא. אי נמי נראה לי בס"ד כשעשה רבי עקיבה משתה לבנו ודאי היה שם כמה כתות של תלמידי חכמים שיש בהם כתות שכולם חכמים ורבנים, ויש כתות שהם יושבים הרבנים עם התלמידים שלהם, וידוע כי דרך תלמידי חכמים לדבר דברי תורה במשתה וסעודה שלהם, ו 'חַמְרָא' הוא כפשוטו, 'וְחַיֵּי' קאי על דברי תורה שנקראים 'חַיִּים' כמו שנאמר (משלי ד, כב) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם. ולכן כנגד כת שכולם רבנים וחכמים גדולים אמר חַמְרָא וְחַיֵּי , כי אלו יכולים לשתות יין קודם שידברו בדברי תורה והלכה, כי אין חוששין שמא יבואו לידי טעות מחמת שכרות כי רבנים מובהקים הם. וכנגד כת שיש שם תלמידים גם כן עמהם שהם קטנים בחכמה, אמר אלו חַיֵּי דברי תורה תחלה ואחר כך ישתו חַמְרָא , כי אלו חוששין פן מחמת שכרות יבואו לדבר דברי תורה בטעות. ולכן חלוקה ראשונה של חַמְרָא וְחַיֵּי אמר לפום רבנן בסתם, ששם רבנים המובהקים בלבד, וחלוקה הב' של חיי וחמרא אמר לְפוּם רַבָּנָן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן , שבכתות אלו יש תלמידים יושבים גם כן עם הרבנים, ואם יתחילו לשתות קודם שידברו בדברי תורה אפשר שיבואו התלמידים לידי טעות מחמת שכרות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש כי הבאין למסיבה תחלה שותין יין משך איזה שעות, ואחר כך מביאין הלחם והבשר שהוא הסעודה הנקרא 'חַיֵּי' אך יש באים למסיבה רעבים, ואלו אם ישתו יין אליבא רקנייא ודאי ישתכרו במהרה, ואין יכולים לסבול שתיית היין, לכך הדרך הוא שמביאין על השולחן עם היין מיני מזונות, כדי שכל מי שהוא רעב יאכל מיני מזונות וישבע, ואז יוכל לשתות הרבה יין ולא יהיה נזוק, וכנגד אלו אמר חַיֵּי וְחַמְרָא , כי תחלה יאכלו מזון שהוא חַיֵּי ואחר כך ישתו חַמְרָא, אבל כנגד הבאים בכרס שביעה שיכולים לשתות יין ואין צריכין לאכול מיני מזונות תחלה, אמר חַמְרָא וְחַיֵּי שישתו יין תחלה ואחר כך יאכלו הלחם והתבשיל שהם חַיֵּי. ונראה לי בס"ד 'כּוֹס' [86] גימטריא פ"ו, ועם כולל ב' אותיות פ"ו עולה מספר יַיִן חַי [88] , וידוע מה שנאמר בְּעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁבְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה שֶׁיִּהְיֶה 'חַי' יש בזה ב' פרושים, הא' רצונו לומר חדש מן החבית, והאחר רצונו לומר שאינו פגום. וכאן בא לומר להם ברמז על כל כוס וכוס שהוא חודש מן החבית, וגם שאינו פגום, לכך אמר חַמְרָא וְחַיֵּי וכפל חַיֵּי וְחַמְרָא , והוא אומר להם הדבר ברמז כאלו הוא מברך אותם. גם נראה לי ה 'יַיִן' [70] עולה מספרו שבעים, וזמן הקצוב לאדם בשנות חייו הוא גם כן שבעים, ותלמידי חכמים חייהם דומין ליין שכל שהוא מתיישן יותר יהיה משובח יותר, וכן חיי החכם כל מה שיוסיף חיים יותר ישובח יותר, וכמו שאמרו (משנה קנים ג, ו) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם מה שאין כן עמי הארץ, ולזה אמר חַמְרָא וְחַיֵּי , רצונו לומר השוואת החמרא עם החיים, וְחַיֵּי וְחַיֵּי השוואת החיים עם היין לענין ישון זה אינו אלא לְפוּם רַבָּנָן !