בן יהוידע על שבת לד.

עָבַד אִיהוּ נַמִּי הָכִי. פירש רש"י היה מקצץ תרמוסים ומשליכן שם, ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם וציינו למקום הקבר, הכי מפורש בפסיקתא ובסדר זרעים ירושלמי עד כאן, ולכאורה יש להקשות דבגמרא דידן לא קאמר 'צף המת' אלא כָל הֵיכָא דַּהֲוָה רָפִי צַיְּינֵיהּ? ונראה לי דלא פליגי, דגם הירושלמי אין כונתו צף המת ועלה על שטח הקרקע, אלא הכונה צף בקבר למטה שגבה מעט ממקומו, ובזה נזדעזע העפר כולו עד שטח הארץ אשר למעלה מן המת עד שטח האחרון, שעשה המת כתרנגולת המנערת העפר מעליה, וכיון שנזדעזע העפר אשר למעלה מן המת עד שטח הקרקע, ממילא נתרפה העפר ונעשה תחוח מעט כי נתפרדו רגבי העפר הקשים, ואז ידע שם המת קבור וצייר המקום. נמצא הנס נעשה בהשלכת התרמוסין שעל ידי כן צף המת, וצריך לומר כיון שדבר זה נעשה בדרך נס למה בחר לעשות בתרמוסין ולא בדבר אחר? ונראה לי בס"ד, כי הוא לא היה עושה דבר זה לטהר המקום על ידי מעשה הנס, אלא רק אחר שהעיד הסבא דרבי יוחנן בן זכאי קיצץ כאן תרמוסי תרומה, דאז הוחזק המקום בטהרה שנודע שאין זה בית הקברות, נמצא עיקר הסמך בהיתר הוא על כי אתחזק המקום בטהרה, וחזוק המקום היתה על ידי עדות התורמסים של תרומה דרבי יוחנן בן זכאי, לכן הנס עתה נעשה על ידי תרמוסים, כדי שיהיה הנס מזכרת לעיקר ההיתר שהיה על ידי חזקת המקום שכאן קיצץ רבי יוחנן בן זכאי תרמוסי תרומה ולא יאמרו שטיהר את בית הקברות. או נראה לי בס"ד שעשה הנס לטהר המקום מן טומאת מת על ידי תרמוסים, מפני כי טומאת מת נטהרת ונתקנת על ידי הזאת שבעה, והתרמוסים אינם נתקנים לאכילה אלא על ידי שישלקום שבעה פעמים כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא.

יֹאמְרוּ זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ. נראה לי בס"ד כונת המשל על הנמשל הוא, כי הזונות אף על פי שבודאי הם שונאין זו את זו, דכל אומן שונא בני אומנותו, עם כל זה הזונה מפרכסת חברתה כדי שתתנאה לפני המנאפין ויתנו לה אתנן מרובה, ולא מאהבתה בה אלא לטובת עצמה. משל לאחד שנתן כסף לצורף לעשותו כלי ולא פסק עמו שכרו, ואחר כך הצורף מבקש על כל משקל ארבעה איסרין ש"ט, ובעל הכסף רוצה ליתן לו שנים ויריבו ביניהם, ונתרצו שניהם לשאל פי צורף אחר ומה שיאמר מקובל על שניהם, ויבואו לפני הצורף האחר ופסק לתת ארבעה וזה בעל כרחו נתן, אחר כך אמר לו בנו אני יודע שאתה שונא לזה הצורף ולמה גזרת ארבעה כאשר בקש? אמר לו, בני! לא בשביל אהבתי בו גזרתי כן אלא בשביל אהבתי בעצמי, כי גם אני עוסק במלאכה זו וארצה שערך המלאכה יעלה ולא ירד. וכן זו הזונה ודאי שונאה את חברתה ועם כל זה רוצה שתהיה נאה בעיני המנאפים, כדי שלא יזלזלו באתנן ולא ירד ערך האתנן. והנמשל הוא מאחר שאתה תלמיד חכם אם תזלזל בחכמים בפני ההמון גם כבודך יזל וירד בעיניהם. וזהו פשוטו של דבר, אך נראה לי דר' שמעון בר יוחאי לא כיון על זונות דעלמא התחתונים, אלא כונתו על הקליפות, דידוע שיש שתי זונות בקליפה, בסוד מה שאמר הכתוב (מלכים א' ג, טז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת, והם כנגד לאה ורחל שיש בקדושה. וידוע שהקליפות מצד מזגם וטבעם הם שונאים זה את זה, שכל פירוד ושנאה מקורו בקליפה, מה שאין כן בקדושה הכל אחדות ואהבה, אך אלו השתים זונות שיש בקליפה רוצים להתדמות לקדושה כקוף בפני אדם, ולכך כמו שרואין שתי מדות בקדושה שהם נקראים לאה ורחל המה מפרכסות זו את זו דכל אחת אוזיפת מאנהא לחברתה כדי לגדלה, כנזכר בדרושי הלילה ובדרושי הפסח בספר הכונות, כן יעשו גם הם כקוף בפני אדם. וזה שאמר 'זוֹנוֹת' הם שתים זונות הידועות שיש בקליפה, מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ כדי להדמות לקדושה כקוף בפני אדם ת ַּלְמִידֵי חֲכָמִים שהם נאחזים בקדושה וחלקם ושרשם הוא בקדושה לֹא כָּל שֶׁכֵּן ?! שצריכין להדמות למידות שבקדושה לפרכס זה את זה, ולהיות (ישעיהו מא, ו) אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק, ולמה אתה בא לגנות אותנו ולקלקל ולהרוס את אשר עשינו?! וענין הפרכוס ביאורו בלשון ערבי ענין נוי ויפוי, כמו שנאמר 'עטרו את ביכוריהם ופרכסו אותם' וכתב המבאר בלשון ערבי פרכוס פירוש מעני אל תחסי"ן ואל תגמי"ל ואל זינ"י כאנהו יקול איזייניהום, ומן האד"י אל יחליק יקולון יזיין חית מן רפ"ע אל שעיר סאר להו זינ"י וחלה עד כאן.

יָהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ. הא דענש אותו במיתה ולא ענשו בצער גופו בצרעת וכיוצא, כי כן היה ראוי למוציא שם רע ללקות בצרעת כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק (ויקרא יד, ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע? נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש ויקרא (ויק"ר א,טו) כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו , ומקשים דאם אין לו דעת איך למד תורה ונעשה תלמיד חכם? ופירש הרב מוהרי"ח ז"ל על פי מ"ש בגמרא לעיל על פסוק (ישעיהו לג, ו) וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ, וכו' 'וָדַעַת' זֶה סֵדֶר טָהֳרוֹת, וידוע שיש טומאה חמורה מטומאת נבלה והיא טומאת מת, ואם כן אם הוא תלמיד חכם שיודע בחמשה סדרי משנה ואינו יודע בסדר טהרות הרי זו נקרא אין בו דעת, כי 'דַעַת' רצונו לומר סדר טהרות הנקרא 'דַעַת' ואז זה נבילה טובה הימנו, יען כי זה אפשר שיכשל בטומאה חמורה של מת ואינו מרגיש מחמת שאינו יודע בהלכות טומאת מת הכתובה בסדר טהרות עד כאן דבריו. נמצא מי שלא למד סדר טהרות נבילה טובה הימנו, ולכן כאן ר' שמעון בר יוחאי לא טהר את המקום ההוא אלא עד שהעיד אותו סבא עדות הנז' שבה יצא אותו מקום מחזקת בית הקברות, ולכך עתה שאמר אותו סָבָא טִהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵּית הַקְּבָרוֹת נמצא לא למד זה סדר טהרות ולכן לא ידע ולא הבין איך לפי דבריו יצא אותו מקום מחזקת בית הקברות? וכיון דלא למד סדר טהרות אז נבילה טובה הימנו, לכן קיים בו דברי המאמר הזה שהמית אותו, שאז הוא מטמא טומאת מת דחמירא מטומאת נבילה, ולפי הנראה דר' שמעון בר יוחאי חרה אפו עליו עוד מדבר אחר גם כן, והוא מ"ש קִצֵּץ 'בֶּן זַכַּאי' ולא אמר 'רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי' דנראה שהוא מתכוין לזלזל בכבוד חכמים הראשונים גם כן.

נָתַן בּוֹ עֵינָיו וְעָשָׂהוּ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת. פירש רש"י כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה, יש להקשות למה לזה עשאו כך ולא המית אותו שנראה מת חדש כמו שעשה לאותו סבא דאמר יָהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ? ונראה לי בס"ד, כי הסבא דבר עמו אותם דברים בבית המדרש, או בתוך בתי ישראל דאין לו פחד מעלילה, אך ליהודה בן גרים מצאו בשוק במקום דמצוים שם גויים, וחש פן יעשו עלילה עליו ועל יהודים שהיו עומדים סמוכים אליו, לומר אתם הרגתם אותו בבעיטת רגל וכיוצא, כיון שמצאהו מת מושלך בינותם, ודרכם של עכו"ם להתעולל עלילות ברשע על היהודים, לכך עשאו גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת שהוא בעת שנרקב בשרו ונפל מזמן רב, דאז לא יש מקום בזה להתעולל שעתה הרגו אותו כיון שהוא גל של עצמות ואין שם צורת אדם, ונראה לכך הוצרך רש"י לפרש ונפל מזמן הרבה ודו"ק.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיך אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה וְכוּ' מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, [אָמַר קְרָא]: (איוב ה, כד) "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוְךְ, וְלֹא תֶחֱטָא". נראה לי בס"ד שפסוק זה הביא על ענין הנר דוקא, דבמשנה אמר עִשַֹּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? בלשון שאלה, אך הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר! בלשון ציווי, והטעם מפורש ברש"י ז"ל (דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא), ועל זה בא הכתוב לומר וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, 'שָׁלוֹם' זה הנר של שבת, וכמו שנאמר על פסוק (איכה ג, יז) וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם, ותיבת 'כִּי' רצונו לומר 'אִם' וזה שאמר וְיָדַעְתָּ 'אִם' שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ כי בנר אתה תוכל לידע אם הדליקו אם לאו, על כן לא שייכה בו שאלה, אלא וּפָקַדְתָּ נָוְךְ שתדבר בו בלשון ציווי ופקידה, רצונו לומר ציווי אך תזהיר שְׁלֹא תֶחֱטָא בציווי זה, רצונו לומר תאמר דברים בניחותא כדי שיתקבלו וְלֹא תֶחֱטָא לגרום להם לחלל השבת, שאם תדבר קשה אתה גורם שיחללו שבת להדליק אחר חשיכה מחמת פחדם ממך. אי נמי נראה לי וְלֹא תֶחֱטָא לשון חסרון, שלא תהיה אתה חסר מן המצוה הזאת דאף על פי שהאשה מדלקת חייב האיש לסייע בעריכת הנר, שיכין הנר בשמן ופתילה. ובזה יובן לשון המשנה הַדְלִיקוּ אֶת הַ נֵּר בה"א הידיעה, רצונו לומר נר הידוע שכבר הכינותי אותו וערכתיו שהוא מוכן ומזומן לפניכם.

אַף עַל גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר וְכוּ', צָרִיךְ לְמֵימְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלִינְהוּ מִינֵיהּ. מקשים לשון אַף עַל גַּב, משמע דאיכא למידק מן המשנה להפך שלא לומר בְּנִיחוּתָא ומאי היא? ונראה לי בס"ד דאיכא למידק למה נקיט 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים' והכי הוה ליה לממר צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה עִשַֹּׂרְתֶּם וְכוּ' על כן יש לומר נקיט 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים' ללמדנו שצריך לאומרם בקושי, דידוע דבור קשה, אמירה רכה, דבור בהכרזה, אמירה בלחישו, לכך אמר אַף עַל גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן וכו' דאיכא למידק לאומרם בקושי והכרזה, עם כל זה האמת הוא שצריך לאומרם בְּנִיחוּתָא כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלִינְהוּ מִינֵיהּ , ויתור לשון 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים' בא ללמדנו דבר אחר ולא למידק להא. או נראה לי בס"ד הכי קאמר אַף עַל גַּב דְּאָמוּר במשנה לשון 'צָרִיךְ' דמשמע דבר חובה, ובודאי כל דבר חובה צריך לאומרו בדברי קושי, על דרך שאמרו זרוק מרה בתלמידים (כתובות קג:), עם כל זה הכא יאמר בְּנִיחוּתָא.

אָמַר רַב אַשִׁי: אֲנָא, לָא שְׁמִיעַ לִי הָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וְקִיַּמְתִּי מִסְּבָרָא. מקשים והלא גם רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אמרו מסברה? ונראה לי דרב אשי קיים דבר זה בצעמו מסברה ולא עלה בסברתו לעשות אותה בתורת חיוב, אך רבה בר רב הונא חידש מן הסברה להורות לאחרים דבר זה בתורת חיוב, דהא אמר לשון 'צָרִיךְ' וגם הוראה לאחרים. והנה בזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים (קהלת ט, יז), כלומר ' אִם יֹאמַר אוֹתָם בְּלַחַשׁ אָז הֵם נִשְׁמָעִים' ויש לרמוז גם כן בתיבת נַחַת ראשי תיבות נ ר ח לה ת חומין, כי עִשַֹּׂרְתֶּם הוא בכלל חלה, וְעֵרַבְתֶּם בכלל תחומין, ושלשה אלה הרמוזים 'בְּנַחַת' צָרִיךְ לְאוֹמְרָם בְּנַחַת. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן במסכת גיטין.