בן יהוידע על שבת לג.

וּכְתִיב: (ישעיהו ט, יט) "וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ, אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ", אַל תִּקְרִי: "בְּשַׂר זְרֹעוֹ", אֶלָּא: "בְּשַׂר זַרְעוֹ". נראה לי בס"ד, התורה כללה ברכת הארץ בשלשה, שהם דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יא, יד), אך התירוש אין חסרונו נרגש בסוג רעב שאם לא שתו יין ולא אכלו ענבים לא אכפת להו, אך הרעב נרגש בחסרון הדגן והיצהר, וידוע שהדגן יתייחס לשמאל ויצהר לימין, וסימנך 'שלחן בצפון ומנורה בדרום' ולזה אמר וַיִּגְזֹר עַל יָמִין זה היצהר, וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול זה הדגן ולא שבע.

הַכֹּל יוֹדְעִין, כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לְחֻפָּה, אֶלָּא כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו, אֲפִלּוּ חוֹתְמִין עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה, הוֹפְכִין עָלָיו לְרָעָה. ענין זה של 'שִׁבְעִים' הוא על כוחות הדין שבאחורי שמות ע"ב וס"ג שהם ז' יודי"ן כמנין 'שִׁבְעִים' (ועיין מקדש מלך מ"ש בשם רבותינו ז"ל על זוהר הקדוש פרשת אמור דף ק"ה במאמר קורעין לו גזר דין של שבעים שנה עיין שם). ואלו הַשִׁבְעִים הם כמו שִׁבְעִים סנהדרין שדנין את האדם, וכמו שדנין לְרָעָה דנים לְטוֹבָה, יען שאם גזרת הדין לְטוֹבָה תהיה על פי שִׁבְעִים כוחות הדין הנזכר שהם כמו סנהדרין תהיה חזקה מאד ותתקיים. ומ"ש הוֹפְכִין עָלָיו לְרָעָה כי 'פֶּה' [85] עם האותיות עולה מספר 'לְבָנָה' [87] , והוא הפך לְבָנָה לאותיות נְבָלָה שניבל פיו, כן יתהפכו לו אותיות עֹנֶג לאותיות נֶגַע.

כָּל הַמְּמָרֵק אֶת עַצְמוֹ לַעֲבֵרָה, חַבּוּרוֹת וּפְצָעִים יוֹצְאִין בּוֹ. פירוש עבירה של זנות וכמו שכתב מהרש"א ז"ל, וְחַבּוּרוֹת וּפְצָעִים הוא מן חולי הנקרא אצל הרופאים בשם סוסג"ג וזה מצוי אצל המנאפים הרבה, והוא חבורות ופצעים באבר התשמיש בר מינן.

כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו מַעֲמִיקִין לוֹ גֵּיהִנֹּם. יש להקשות מה נוסף לו צער בזה? ומאי הפרש יש בזה? ונראה לי בס"ד, כי לפעמים מוליכין נשמות צדיקים על פתח גיהנם כדי למשוך משם נשמות להוציאם, ולכן אלו הנידונים שם אפילו שאין קולטים אותם יש להם נחת רוח והנאה מן נשמת הצדיק העוברת כנגדם, כמו אדם שיושב בתוקף השמש וצר לו מאד, שאם יעמוד אדם כנגדו מעט ויהיה עליו צל לפי שעה יהנה ממנו, וכן אם ינשב איזה רוח טוב לפי שעה דוקא יהנה, וכן הרשעים, אבל זה מַעֲמִיקִין לוֹ גֵּיהִנֹּם שהוא מתרחק הרבה מפתח גיהנם, ואין מגיע לו הנאה מצד העברת נפשות הצדיקים על פתח גיהנם.

סִימָן לַעֲבֵרָה, הִדְרוֹקָן. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי ידוע טומאת הזנות היא כטומאת הנדה, ולכן כתיב (יחזקאל כב, י) עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ, ובסימן ל"ו [פסוק יז] אמר כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי, 'דַרְכָּם' ענין תשמיש כמו שנאמר (משלי ל, יט) דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה, יען כי טומאת הערוה היא כטומאת הנדה , מפני כי שניהם במקום אחד הם. ולכן כתיב (איכה א, ח) חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה, והיינו בירושלים היה ג' עבירות חמורות שהם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, אך עבודה זרה ושפיכות דמים אין נעשה חטא כפול בבת אחת, כי רק העושה הוא חוטא, אבל זנות עריות שנים חוטאים בבת אחת הבועל והנבעלת, לכן אמר חֵטְא חָטְאָה זה חטא גלוי עריות שהוא כפול בבת אחת, עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה שטומאתו כטומאת הנדה. והנה ידוע שֶׁהָרוֹק יתהווה בפה יותר בשעת הזווג ויש טעם בדבר על פי הסוד, ואם תסיר אותיות 'רוֹק' מן הִדְ רוֹקָ ן ישאר אותיות נִדָּה למפרע, כי אותיות 'רוֹק' מונחין כסדרן בין ד' ובין נו"ן, נמצא תיבת הִדְרוֹקָן היא מלה מורכבת מן אותיות 'נִדָּה' ואותיות 'רוֹק' והיינו להורות שזה שעבר עבירה של זנות טמא עצמו בטומאת הנדה, ונמצא שהרוק שלו שהיה ראוי להתוות בפיו בטהרה בביאה כשרה הנה עתה נתהוה בעבירה שהיא טומאת נדה, לכך נתחברו אותיות 'רוֹק' בתוך אותיות 'נִדָּה' ונעשה צירוף 'הִדְרוֹקָן' ואז הוכה זה בְּהִדְרוֹקָן.

סִימָן לְשִׂנְאַת חִנָּם, יֵרָקוֹן. נראה לי בס"ד הטעם מדה כנגד מדה, כי בעל שנאת חנם לא יש לו סיבה מעשית בלבו כדי לשנוא את חבירו, אלא ריקן לבו, לכך יתהפכו אותיות רֵיקָן לאותיות יֵרָקוֹן .