בן יהוידע על סנהדרין צב:

וְאִם תֹּאמַר: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ בָּהֶן אֶת עוֹלָמוֹ (ישעיה ב, יא) . פירוש שנים שבאלף השביעי צדיקים מה הם עושים, כיון דהגוף שלהם מזדכך בערך הנשמות אם כן אותו זמן לא שייך קיום המצות אשר נוהגים עתה, ועל זה אמר ' עוֹשֶׁה לָהֶם כְּנָפַיִם כִּנְשָׁרִים ' רצונו לומר כמלאכים שנקראים נשרים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים' (שמות יט, ד) שיש להם כנפים שאומרים בהם שירה, כן יהיו הצדיקים לעתיד באלף השביעי. ועוד יעשה להם יתרון שיהיו ' שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם ' כלומר על אודות החסדים הנקראים מים ושורש החסדים חמשה לזה אמר 'הַמַּיִם' ה' מים. אי נמי שיהיה להם כח כמיכאל שהוא שר החסד שהוא מים שנגלם בחסד דוקא ולכן יש לו כח ששט העולם כולו בשיטה אחת כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל) על מאמר מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע (ברכות ד:) עיין שם. והם יהיה להם כח ומעלה כמו מיכאל ששט העולם בשיטה אחת שהוא על ידי שיתלבש במים שהוא החסד דוקא. ושמא תאמר ' יֵשׁ לָהֶם צַעַר ' בשיטה זו ששטין העולם בשיטה אחת, תלמוד לומר וְקוֹיֵ הֳ' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ (ישעיה מ, לא) .

וּמַה שִּׁירָה אָמְרוּ? "הֳ' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים" (שמואל א' ב, ו) . נראה לי בס"ד דרבי אליעזר סבר אלו בני אפרים והקדוש ברוך הוא החיה אותם ברחמים אחר שהענישם על אשר דחקו את הקץ ויצאו שלא ברשות לכן אמרו 'הֳ' מֵמִית בְּצֶדֶק' על שדחקו את הקץ כי צֶדֶק [194] עם הכולל הוא מספר הַקֵּץ [195] והחיה אותם ברחמיו ולא בשביל צדקתם ואם תוסיף ד' פעמים הוי־ה פשוטה של עסמ"כ (עשר ספירות מלכות כתר?) שעולה ק"ד [26×4=104] על מספר צֶדֶק יהיה מספר רַחֲמִים [194+104 = 298] . אך רבי יהושע סבר שירה זו אמרו הֳ ' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל , דסבירא ליה סיימו הפסוק כולו עד 'וַיָּעַל' יען דסבירא ליה כשמואל דאמר אלה הם היו בני אדם שכפרו בתחיית המתים והחיה אותם הקדוש ברוך הוא להודיע כמו דאלו חיו כן היורדים לשאול יחיו לעתיד ולזה אמרו 'הֳ' מֵמִית וּמְחַיֶּה' על עצמם אומרים זאת וכמו כן צריך שתאמינו כי 'מוֹרִיד שְׁאוֹל' לבני אדם 'וַיָּעַל' אותם מקברותם לעתיד. ועוד נראה לי בהא פליגי דרבי יהושע סבר כרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שחיו ונשאו נשים והולידו ולזה אמרו הֳ' מֵמִית וּמְחַיֶּה' אותם עתה וכן לעתיד אחר שיהיה להם זמן חיים בעולם הזה עוד מוֹרִיד אותם לִשְׁאוֹל הוא הקבר ואחר כך וַיָּעַל אותם ממנו. ורבי אליעזר סבר כמאן דאמר שחזרו ומתו תכף ורק חיו לפי שעה להיות בהם סימן וסמיכת הלב על התחיה לעתיד ומה שאמרו פסוק וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח (דברי הימים א' ז, כ) לאו להוכיח מיניה דבני אפרים המה הן המתים שהחיה יחזקאל דאין מכאן הוכחה לזה אלא הביא הפסוק הנזכר דבני אפרים מנו לקץ וטעו ולכך נהרגו מדכתיב וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים (דברי הימים א' ז, כב) דקשא 'יָמִים רַבִּים' לשון יתר ומאי קא משמע לן? אלא הענין דאלו הם שמנו לקץ וטעו דכתיב וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים, כלומר בשביל שטעו בימים רבים קודם שהגיע הזמן האמיתי.

אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁחִפּוּ אֶת הַהֵיכָל כֻּלּוֹ שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים (יחזקאל ח, י) . קשא בשלמא למאן דאמר בני אפרים ולמאן דאמר שכפרו בתחייה יש טעם שהחיה אותם, אבל אלו מה טעם יש להחיותם? ונראה לי כדי שנבוכדנצר וסיעתו ידעו שאפילו הרעים שבישראל יש להם תקנה וחשובין הם לפני הקדוש ברוך הוא ועל כן נבהלים ותאחזמו רעד. ומה שאמר ' שֶׁאֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה ' רצונו לומר אפילו מחשבה טובה עוברת באקראי לא היה בהם והמחשבה בהיותה לבדה קרי לה לַחְלוּחִית.

צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּרְמָסוּם. נראה בתחילה הרגום לפניהם כדי שיראו אותם הרוגים ותפסק תאותם וחמדתם שהיה להם בהם וכאשר לא הועילה זאת צוה שירמסום לפניהם ויראו אותם מנוולים כל כך ותפסק תאותם וגזרה זו היתה מדה כנגד מדה כנודע. ומה שאמר ' שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַחַמָּה בְּיָפְיָן ' הכונה הנאה שהיה לאדם הרואה את יופיין מגנה את ההנאה שיש לאדם מראיית החמה כי הנאה זו של ראייתם יתענג בה האדם עשר ידות מתענוג ראייתו בחמה שהוא אור גדול וחשוב ויש הנאה גדולה ממנו לפי הטבע של בני אדם.

אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. נראה לי בס"ד הטעם שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות נס זה באותו היום כי ארבעה יסודות ארמ"ע [אש, רוח, מים, עפר] בהם בנוי עולם הזה והנמצא בו וכיון שביסוד הראשון שהוא האש עשה הקדוש ברוך הוא נס בו ביום לחנניא מישאל ועזריה רצה לעשות נס פלאי גם כן בו ביום ביסוד האחרון שהוא העפר דאלו המתים שהיו כעפר בבקעת דורא יחיה אותם וידעו הכל שהשם יתברך שליט בכל היסודות מראש ועד סוף וכמו שנאמר וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה (תהלים קג, יט) , וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל (דברי הימים א' כט, יב) .

שֶׁאִלְמָלֵא לֹא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים. הנה לפי האמת ודאי מה לתבן אצל הבר ומה הכלב המת הזה חשוב לפני דוד מלך ישראל בדיחא דמלכא ונעים זמירות אשר כל שירותיו הם ברוח הקודש וכולם מלאים סודות נוראים ומה דמיון וערך זה עם זה?! אך הכונה שאם היה מניחו לשבח עוד שבח ארוך וגדול הכמות אז הוא היה מתגאה אחר כך בשירו שהיה מגנה לפני בני אדם שירות דוד המלך ע"ה שהיה אומר אני עשיתי שיר גדול הכמות יותר ארוך מן מזמור של דוד מלך ישראל וגם בעיני המון העם הפתאים שאין יודעין סודן של הדבר היה נראה הגנאי לומר זה עשה שיר יותר גדול מן המזמור הגדול שאמר דוד המלך ע"ה ולכך בא מלאך וסטרו שלא יגיע שבח שלו שיעור פסוק אחד. ודע דגם דברים אלו שאמר לא היה הוא המוליד ומחדש אותם אלא השר והקליפה שלו גנבה את הדברים האל משירות דוד המלך ע"ה ושמה הדברים בפיו של אותו רשע והוא מה שאמר מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר (דניאל ג, לג) גנב השר שלו זה מן התהלים מפסוק מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר (תהלים קמה, יג) והן הן הדברים ממש ומה שאמר אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, גנב אותם מפסוק לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ (תהלים קלו, ד) , רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה הֳ' אֱלֹקַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ (תהלים מ, ו) וכיוצא במקראות אלו הרבה ונמצא הכל גנוב מן התהלים ולא חידש כלום!

שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׁוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אֵלּוּ הֵן: צָף הַכִּבְשָׁן, וְנִפְרַץ הַכִּבְשָׁן, וְהֻמַּק סוּדוֹ. רש"י ז"ל הביא מן רבו דגריס 'והומק סידו' דסיד הכבשן נמחה מרוב החמימות. וקשא מה נס יש בזה והלא זה דבר טבעי שמרוב החמימות נמחה הסיד? ונראה לי בס"ד דכולי עלמא ידעי דהכבשן נצטנן מבפנים ואם כן אם אין האש בפנים נצטנן ולא יש בו חום והסיד נמחה בפנים מרוב חמימות נמצא דבר זה הוא נס פלאי נס בתוך נס דלחנניא מישאל ועזריה נתקרר ולסיד הכבשן עודנו חם חזק והרואין המה ראו כן תמהו על דבר זה שהוא שני הפכיים בנושא אחד.