בן יהוידע על סנהדרין פב.

"וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָיִם", זֶה מִשְׁכַּב זָכָר (מלאכי ב, יא) (ויקרא יח, כב) . קשא והלא עבודה זרה נקראת תּוֹעֵבָה בכל מקום בתורה ומנא ליה לפרש על משכב זכור? ונראה לי בס"ד כיון דרישא דקרא דקאמר 'בָּגְדָה יְהוּדָה' מפרש על עבודה זרה אם כן ודאי מה שאמר תּוֹעֵבָה הוא על עון אחר דנקרא תּוֹעֵבָה ואף על גב דבעריות קאמר לֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה (ויקרא יח, כו) מכל מקום לא נקרא בשם תּוֹעֵבָה אלא משכב זכור. אך קשא דהוה ליה לפרש תּוֹעֵבָה על אכילת דבר טמא דכתיב בפרשת ראה (דברים יד, ג) 'לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה' גבי בהמות טמאות? ונראה לי דהתם קרי בשם תּוֹעֵבָה לכמה מינין בהמות טמאות וחיות טמאות ודגים ועופות טמאים ולכולהו קרי עלייהו בכולל שם תּוֹעֵבָה אך משכב זכור מין עון אחד הוא וקרי ליה תּוֹעֵבָה. ועוד נראה לי בס"ד גבי משכב זכור נדרש בשם תּוֹעֵבָה הפגם שלו כדדרש בר קפרא מאי תועבה? 'תועה אתה בה' (נדרים נא.) והיינו דדריש נוטרקון על ענין מעשה העבירה. ועוד נראה לי בס"ד דיש לפרש פסוק זה על תועבה דמשכב זכור טפי מהך משום דכתיב (מלאכי ב, יא) נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָ‍ִם וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש החוטא במשכב זכור פוגם שני פגמים האחד בבחינת התפארת הנקרא 'ישראל' ואחד בבחינת הבינה הנקראת 'ירושלים של מעלה' יעוין שם. ולכן כאן דקאמר נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָ‍ִם דרש לה על משכב זכור. ומה שאמר כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ הֳ ', זוֹ זוֹנָה נראה לי בס"ד חִלֵּל לשון חליפין כמו מחולל על המעות שהחליף תואר קדש בחול"ם בתואר קדש בציר"י.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְעוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים. הקשה הרי"ף מי שאינו תלמיד חכם ולא כהן, אם יחטא באלה לא פירש ענשו? ונראה דזה קאי עליה פשטיה דקרא דקאמר יַכְרֵת הֳ' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב, יב) שימות בלא ולד ורק לתלמיד חכם וכהן עושה דרשות אלו.

כָּתוּב עַל גֻּלְגַּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים: "זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת" (ירמיהו כב, יט) . הא דנכתבה נקמה שלו על גולגלתו ולא נמצא כזאת באדם אחר, נראה לפרש על פי מה שאמרו לקמן בפרק חלק (דף קג:) שהרשיע יותר מאחרים שחקק שם עבודה זרה על אמתו ואיכא דאמרי חקק שם שמים על אמתו, ולכך נענש שנכתב ונחקק בזיונו בנקמה על גולגלתו. והא דנכתבה עַל גֻּלְגַּלְתּוֹ ולא על עצם אחר מעצמותיו, נראה דנרמז שסופו יהיה לו תיקון על ידי גלגול ולא ימנה עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא לכך נכתב זה הבזיון שהוא נקמה בעבור עונותיו על גולגולת שלו כי גלגולת לשון גלגול.

קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג, קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג (ירמיהו כב, יט) . קשא כיון שראה בפעם ראשונה שביצבצה ועלתה למה חזר וקברה וכי רצה להתחכם לסתור מעשה שמים ח"ו? ונראה לי לא ביצבצה ועלתה בפניו אלא ראה אותה מושלכת וחשב שעל ידי סיבה הוציאו אותה בני אדם מקברה ולא חשב שבצבצה בידי שמים ואחר פעם שנית אז אמר ודאי זו של יהויקים וביצבצה ועלתה בידי שמים כאשר כתיב עליו בפסוק.

אָמַר: מַלְכָּא הוּא, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לִבְזוּיֵהּ (ירמיהו כב, יט) . קשא וכי הוא ביזה אותו? אדרבה הוא עשה בכל כחו לכבדו בקבורה ולא עלה בידו כי מן השמים איכא רצון בבזיונו ומי הכניסו בדבר הזה לטעון בעדו נגד מעשה שמים?! ונראה לי חשב שביצבצה שני פעמים בשביל שהיה מלך ואין כבודו של מלך להקבר בלי תכריכין בתוך העפר וגם בארץ מדבר אלא כבודו להקבר בתכריכין בקברות מלכים והיא כבר קבלה משפטה בבזיון שהיה לה כמה שנים לכך רצון שמים שיקברנה בתכריכין בקברות מלכים ובעבור כן ביצבצה ועלתה מן העפר, ולכך כרכה בשיראי והניחה בקופסא שעשה לה בזה תכריכין וארון והיה בדעתו שבאותו היום או למחרתו יוליכנה לקופסא לקברה בקברות מלכים, ולכן הניחה בביתו לפי שעה והלך לבית המדרש, ואחר שבא מן בית המדרש וראה מעשה אשתו אז הבין ביאור דבר זה של זאת ועוד אחרת. ועדיין קשה אם נשאר עליה בזיון של שריפה יעשה הקדוש ברוך הוא שתשרף במקומה אשר ביצבצה ועלתה בו, ולמה גלגל הדבר הזה שהוא יתחכם לעשות לגלגלת כך ותשרף על ידי אשתו? ונראה לפרש כיון דגזירה של שריפה היא בעבור בזיון אם היתה נשרפת במקומה שהיתה מושלכת לא היתה נחשבת השרפה לבזיון כי על ידי שרפה ניצולה מן בזיון של סחוב והשלך ואדרבה זה הוא כבודה אמנם גלגלו דבר זה על ידו שיכרכנה בשראי ויניחנה בקופסא ויביאה לביתו הנה אז השרפה שהיתה לה אחרי זה נחשבת לבזיון גדול ולזה אמר וְהַיְנוּ דִּכְתִיב עִילוּיֵהּ 'זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת', פירוש על ידי מעשים של כבוד שעשיתי לה לכרכה בשראי ולהניחה בקופסא בזה נתקיימה גזרה של 'וְעוֹד אַחֶרֶת'.

לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם (במדבר כה, ו) . פירוש שישא אותך כיון שכבר נשא בת יתרו שהיתה מדיינית וכונתו בזה לרמוז לישראל אל יחושו בבנות מדיין שכבר התירו פרושים את הדבר.

תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ, וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה (במדבר כה, ו) . נראה לי בס"ד הא דתפסה בבלורית שלה ולא בידה דעשה כן דרך אפקירותא להודיע שהוא רוצה לשכב עמה בעודה בגויתה ולא אחר שיגיירנה כי הבלורית היא סימן גיות כי היא מחוקים של עובדי עבודה זרה. ועוד נראה לי נזדמן כך על ידו לרמוז שאותה אשה היא בת הקליפה של הזנות שנקראת לר‏‏־י כמו שכתב רבינו שמשון ז"ל בפסוק וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ (יחזקאל טז, טו) קודם 'שְׁמֵךְ' יש 'לר‏‏־י' והנה אותיות בְּלוֹרִית המה 'בת לר‏‏־י' שהיתה נחשבת בתה של קליפת הזנות שנקראת לר‏‏־י שנרמזה באותיות בְּלוֹרִית.

אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? (במדבר כה, ו) . יש להקשות למה קראו בֶּן עַמְרָם? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר משנת רבי אליעזר על מה שאמר פנחס 'לֹא כָּךְ לִמַּדְתַּנִּי בִּירִידָתְךָ מֵהַר סִינַי הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ' דאיתא בהרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, ב) הבועל ארמית נהרג אף בלא התראה, ואיתא בגמרא (סנהדרין נז:) בני נח אין צריכין התראה דאזהרתן זו מיתתן, ואמרו רבותינו ז"ל ישראל קודם מתן תורה היה להם דין בני נח, ולזה דקדק לומר לו שלמדתנו דין זה ברדתך מהר סיני, רצונו לומר אחר קבלת התורה דאין לומר שמא נאמרה הלכה זו קודם מתן תורה דהיה להם דין בני נח דלא בעי התראה ולהכי קנאין פוגעין בו אבל אחר מתן תורה ליתיה להאי דינא בישראל עיין שם. וידוע דעמרם לקח דודתו שעתידה תורה לאסור והנה ידוע דהלכה זו נשכחה מכולם בהשגחה פרטית כדי שיבא פנחס ויזכה בכהונה אבל ודאי מזמרי עצמו לא נשכחה ואיך הזיד לעשות נבלה זו ולא חש פן יפגעו בו קנאין וימיתוהו? לכן מוכרח לומר דחשב הלכה זו אינה אלא קודם מתן תורה שעדיין יש להם דין בני נח ודמייא לנשואי עמרם ביוכבד דודתו והיינו טעמא דלא חש מפני שלקחה קודם מתן תורה וזהו שאמר ' בֶּן עַמְרָם ' זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת , כי דין זה של אשה זו הוא דומה לדין נשואי אביך עמרם שלקח דודתו דאמרינן זה הוא קודם מתן תורה שנאמר להם בכלל הדינין שנתנו במרה ולכן היו בוכין פתח אהל מועד כי הרגישו שיש הלכה בדבר זה והם שכחו אותה. וידוע דהבכיה סגולתה למתק הדינין לדחות כח השכחה ולמשוך כח הזכירה ולזה אמר ' רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה ' ואיזה מעשה ראה שעל ידי נזכר הלכה הוא מעשה הבכיה שמסוגלת לזכירה.

לֹא כָּךְ לִמַּדְתַּנִּי בִּירִידָתְךָ מֵהַר־סִינַי (במדבר כה, ו) . כך הגרסה בגמרא דידן לִמַּדְתַּנִּי ולא לִמַּדְתָּנוּ לשון רבים, ונראה דטעמא טעים בדבר זה לצורך הענין שאומר כי נזדמן דרק לי למדת הלכה זו בודאי לאו על חנם אתרמי מילתא בהא דרק אלי תגיד הלכה, אלא ודאי זה היה מן השמים להורות דהלכה זו שייכה לעצמי שאני עתיד לקיים אותה! ואמר לו משה רבינו ע"ה כן דברת דזה הוכחה שהלכה זו שייכה לך שעל ידך תתקיים בפועל לכן אמר לו ' קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לִיהֲוֵי פַּרְוַנְקָא ' כי הואיל ואין מורין לו לעשות בפירוש נתחכם משה רבינו ע"ה לומר משל דאמרי אינשי בלבד והוא יבין מדעתו לעשות מעשה.