בן יהוידע על סנהדרין פא.

מַאי דִּכְתִיב: "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל", שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו (יחזקאל יח, ו) . נראה לי בס"ד לקשר מדות טובות אלו זה בזה והיינו אדם שיש בידו תורה ומעשים טובים עשר ידות על אחרים הנה כפי הטבע יוכל היצר הרע להכשילו בגאוה באומרו ראה מעשיך וראה מעשה אחרים דאין עושים אחד מעשרה ממך ובמה יוכל האדם לדחות יצר זה מעליו? הוא שיחשוב שהוא ניזון ומקבל טובות בעולם הזה של עושר וחיים ובנים בזכות מעשיו ועסק תורתו ולא מכח המזל והכוכב שנולד בו וכיון שהוא חושב כך לא יבא להתגאות, כי בזה אפשר שכלה כל הקרן של תורה ומצות שיש בידו וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ וכו' (בראשית לב, יא) אבל אם יחשוב האדם שהוא נזון ומקבל טובה בשביל זכות אבותיו אבל זכותו עודנו שלם יבא להתגאות. ולזה אמר שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו שאינו מצייר בדעתו שאוכל בעולם הזה בזכות אבותיו אלא בזכות עצמו וכיון דחושב בזכות עצמו לא יתגאה. וזהו 'עֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל' שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה , כלומר לא נתגאה כי המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:) וכיון שלא נתגאה דנמצא שלא לקח דבר שאינו שלו כי הגאוה היא רק להשם יתברך נאה ולא לזולתו על כן ממילא לֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ דדמי הא להא וכיון דנזהר שלא לעשות נזק לחבירו ולקפח פרנסתו אז ממילא 'אֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה כי יאמר שמא לא יש בקופה כי אם דינר זה ואם אקחנו נמצא קפחתי עני אחר שאם יבא לבקש לא ימצא כלום אחרי וסיים ' צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה ' דידוע צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע (ברכות ז.) וכאן אמר דצדיק הוא ולא אביו כי הוא צדיק בן רשע עם כל זה כיון שיש בו מידות אלו 'חָיֹה יִחְיֶה' בעולם הזה ובעולם הבא. אי נמי עושר וחיים ממש. אי נמי חָיֹה בחיים שלו וְיִחְיֶה בחיים של זולתו.

"וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא", שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ (יחזקאל יח, ו) . קשא בשלמא 'שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו' יש לה משמעות בפסוק כי 'הֶהָרִים' לשון הורים וכן 'שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה' שהוא גאוה יש לה משמעות בפסוק 'גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל' דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:) אך 'שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ' מה יש לה רמז בפסוק 'אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא'? ונראה לי בס"ד דהיורד לאומנות חבירו גורם לחבירו שילך למקום אחר לעסוק שם באומנות שלו כי אי אפשר לו להרויח בהיות גם זה עוסק באומנות זו ובפרט בעיר קטנה אך אשתו ובניו ישארו בעירו שאין ידו משגת לטלטלם לעיר אחרת אלא הולך ועוסק לבדו ואם האשה תחת בעלה רוב ימיה טהורה כי בעת עיבור שלה היא טהורה וכשתלד תטמא חודש או יותר ותטהר ובכל ימי הינקתה היא מסולקת דמים ואחר כ"ד חודשי יניקה תחזור ותתעבר וכן על זה הדרך, נמצא רוב ימיה טהורה מנדה אך זה שגרם לחבירו להפרד מאשתו ולילך למקום אחר בשביל עסק אומנות גורם שתהיה אשת רעהו תמיד טמאה דאם אינה מתעברת תראה וסת ובעלה אינו בעיר כדי שתטבול ואם כן טמאה בנדה תהיה כל ימיה וחשיב כאלו הוא טמא אותה בטומאת הנדה. ומה שאמר ' וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב ' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה , נראה לי בס"ד דרך הלצה דידוע שכר מצות בהאי עלמא ליכא ולפי זה המצוה תדמה לאדם בעולם הזה כאשה נדה שהיא אשתו ואינו יכול להנות הנאת תשמיש ממנה אלא עד אחר שבעת ימי נקיים שתטבל ויבא עליה וכן אצל אדם זמן קצוב לו בעולם הזה שבעים שנה שהוא שבעה עשריות כנגד שבעת ימי נקיים של הנדה שאחר כך תטהר ויהנה בעלה ממנה בקרוב בשר, כן הוא אחר חיים של עולם הזה שדומין לשבעה ימים נקיים אז יהנה מן המצוה. והנה מי שנהנה מקופה של צדקה על הרוב אוכל קצת מן מצותיו יען כי דרך הגבאים לדרוש ולחקור על העניינים ומי שיראו בו יראת שמים ומעשים טובים יתנו לו ממון יותר בתורת צדקה ונמצא זה [נהנה] קצת ממצותיו הדומים בעולם הזה לאשה נדה שאין נהנים ממנה אלא אחר שבעת ימי נקיים ולכן אמר וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא קָרַב' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה.