בן יהוידע על סנהדרין סח.

הֵיאַךְ מַנִּיחִין אִסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִסּוּר שְׁבוּת. פירש רש"י הטמנת חמין והדלקת נר. וקשא מנא ידע דלא הטמינו? אם מפני שראה אותם אצלו ולא זזו ממנו שמא הביאו אותו היום משרתים לביתם לעסוק בכל צרכי שבת ולהכין הכל וכבר הטמינו. ויש לומר שלא ראה שהביאו נרות מרובים לטרקלין שלו ואם היו בבית אנשים אחרים להכין אותו היום כל צרכי שבת היו מביאים נרות מרובים כדי שתדליק אותם האשה בעלת הבית בעת הדלקת נר שבת, אלא ודאי לא יש שום אדם עוסק אותו היום בביתו בצרכי שבת לא הטמנה ולא נר ולכן קרא עליהם תגר זה.

אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי. נראה כשם שמותר לשנות מפני השלום כן מותר לשנות מפני הכבוד דאינו דרך ארץ לומר לו שלא באו מפני שכבר ברכוהו. או אפשר שלא הוציאו שקר מפיהם כי הם לא אמר לו שלא באנו אצלך מפני שלא היה לנו פנאי אלא הוא אמר 'וְעַד עַכְשָׁיו לָמָּה לֹא בָּאתֶם' והם אמרו 'לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי' כי כוונו על עת אחת ידועה להם שבאמת לא היה להם פנאי בה. ומה שאמר נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו מֵרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת , נראה כי הקינוף היה בחדר בפני עצמו שבו היה הקנוף שלו וזה החדר היה בתוך הטרקלין בסופו ופתחו פתוח לטרקלין והם תחילה ישבו בטרקלין חוץ לחדר שאין רואה אותם רבי אליעזר ולא ידעו שדעתו היתה מיושבת עליו, וכשאמר בנו להם כמדומה לו שדעתו נטרפה, אמר להם דבריו אל חוץ לחדר שבו הקנוף של אביו כי דבר עמהם כן בהיותם יושבים בטרקלין ובנו בחשבו שדעת אביו מבולבלת באותה שעה חשב שודאי לא ישמעו דברים אלו אליו. אך באמת היה מיושב בדעתו הרבה היטב היטב והיה חוש השמע שלו חזק ששמע דברים שדבר בנו עם החכמים בטרקלין אף על פי שהוא שוכב בקינוף שבתוך החדר וכששמעו חכמים דבריו של רבי אליעזר שדבר בעד בנו ידעו בבירור ששפוי בדעתו היטב ולכן נכנסו מן הטרקלין לחדר שבו הקינוף שהוא שוכב בו וישבו שם רחוק ארבע אמות ממטתו שבקינוף.

אָמַר לָהֶם: תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יָמוּתוּ מִיתַת עַצְמָן. נראה טעמו דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא התורה מצלת ממיתה משונה ולא ממיתה טבעית, ולכן כיון שהם זלזלו בה ח"ו שלא באו ללמוד תורה ממנו לא תצילם התורה ממיתה משונה. ומה ששאל רבי עקיבה על עצמו מפני כי הוא אשר הלך מקודם להודיעו כשברכוהו ובדלו ממנו ולכן חשש שמא בעבור זאת תהיה מיתתו קשה מכולם. ברם קשא דאיתא בפסחים (פסחים סט.) דאמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהיה מיתתו, נמצא כבר מקדם קדמתא גילה לו רבי אליעזר ברוח הקודש איך תהיה מיתתו! ויש לומר כי מקודם גילה לו בשחיטה שהוא הרג וקיל משאר מיתות סקילה שריפה ושאל עתה אם נשאר הדבר כן שתהיה מיתתו בהרג או נוסף לו דבר קשה יותר? והשיב לו מיתתו קשה מכולם כי רובם בהרג אך אתה במיתה קשה מהרג.

נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ. הא דעשה דבר זה סמוך לאותם הדברים שדבר באומרו לרבי עקיבה שלו קשה יותר, היינו להודיעו למה שלו קשה יותר? על אשר לא בא ללמוד ממנו מפני כי הוא היה לו כח השגה בלימודו יותר מכל החכמים שבדורו. והיינו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דנשמת רבי עקיבה היתה מבחינת הזרועות ולכן היה יכול להשיג השגות גדולות בתורה למעלה למעלה דוגמת הזרוע שהאדם יוכל להעלותו למעלה מן הראש שלו ולכן פסוק אוֹר זָרֻ עַ לַצַּדִּי ק וּלְיִשְׁרֵ י לֵ ב שִׂמְחָ ה (תהלים צז, יא) נאמר על רבי עקיבה כי סופי תיבות פסוק זה הוא עקיבה וּזְרוֹעַ אותיות זָרוּעַ . ולכן כשאמר לו 'שֶׁלְּךָ קָשֶׁה' נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו לרמוז לו הטעם מפני כי נשמתו מבחינת הזרועות ולכך היה יכול להשיג דברי תורה ממנו יותר מחביריו ולכן ענשו יותר על אשר לא בא ללמוד. וּמָה שֶׁהִנִּיחַ זְרוֹעוֹתָיו עַל לִבּוֹ נראה לי בס"ד רמז בזה שהמעשים שלו שמתייחסים לידים וגם לימוד החריפות שלו שמתייחס לידים כמו שנאמר יָדָיו רָב לוֹ (דברים לג, ז) במלחמתה של תורה כולם היו שלמים מצד כונת הלב שהיתה כונתו לשמה בין בלימוד בין במעשים גם לרמוז שהיתה השגתו מכח לבו כמו שאמר שלמה המלך ע"ה וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת (קהלת א, טז) . או יובן בס"ד ' הִנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ ' דאיתא בכתבי גורי האר"י ז"ל דשבעה מתכות הם כשבע ספירות והבדיל הוא בנצח כמו שכתב בקהילת יעקב ז"ל וידוע כי משה רבינו ע"ה יתייחס לנצח וידוע מה שאמר (בשער הגלגולים דף מו:) כי רבי אליעזר הגדול אשר עליו התפלל משה רבינו ע"ה ואמר 'יְהִי רָצוֹן שֶׁיֵּצֵא זֶה מֵחֲלָצַי' הוא היה משורש משה רבינו ע"ה עיין שם. ולכן הניח זרועותיו על לבו כי אם תצרף אותיות יַד ותחברם עם אותיות לֵב יהיה מהם צירוף בְּדִיל ששרשו בנצח ורמז בזה שהוא משרש משה רבינו ע"ה שהוא בנצח הרמוז בבדיל שהוא חבור 'יד לב'.

הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי. יש להקשות למה לגבי עצמו נקיט המשל ככלב מן הים ולגבי תלמידיו נקיט כמכחול בשפופרת? ונראה לי בס"ד לרמוז שהוא חשב בעיניו את רבותיו כים אך תלמידיו לא החשיבו אותו בעיניהם אלא כשיעור השפופרת דלכן לא באו ללמוד ממנו תורה. אי נמי רמז בזה הוא היה רץ כל ימיו ללמוד תורה מרבותיו ככלב זה ששט כל היום כולו מבית לבית וממקום למקום על מזונו, אך הם נחו במקומן ולא רצו אחריו כמכחול הזה שהוא עשוי מעץ או מתכת שהוא דומם ואינו מתנענע ואם לא יבא אדם ויקחנו ויכניסנו בתוך השפופרת לקבל הכחול הוא אינו עושה כלום כן הם נחו ושבתו במקומן ולא זזו לבא אצלו ללמוד ממנו תורה. והנה לפי גרסת תלמוד הדפוס והיא גרסת מהרש"א דגבי רבותיו נקיט 'אֲפִלּוּ כְּכֶלֶב' וגבי תלמידיו נקיט 'אֶלָּא כְּמִכְחוֹל' נראה לפרש בס"ד השינוי כי הרב יתחכם מתלמידיו יותר ממה שיתחכם מרבותיו וכמו שאמרו 'וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם' (תענית ז.) לכן על עצמו אשר שמש רבותיו כראוי בכל ימיו אמר שלא חיסר מהם כלום אפילו ככלב דמאחר שלמד מהם הרבה לא אפשר שיחסר מהם כלום יען כי הם מתחכמים ומוסיפין חכמה מכוחו כי הרב זוכה ללמוד מתלמידו יותר ממה שהתלמיד זוכה לקלוט מרבו אבל גבי תלמידיו נקיט 'כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת' דמאחר שלמדו ממנו זמן מועט באקראי ולא בקבע הוא לא נהנה להתחכם מהם כי אינם לומדים עמו בתמידות אבל הם התלמידים ודאי התחכמו ממנו. ולגרסת רש"י ז"ל דתחילה גרס 'אֶלָּא' ואחר כך 'אֲפִלּוּ' הטעם הוא דרצונו לומר הוא שלמד תורה הרבה מרבותיו שהיה רץ אחריהם כל ימיו היה לו סייעתא דשמיא ביותר עד שהיה יכול לחסר מהם מעט אבל תלמידיו שפרשו ממנו ולא למדו אלא מעט לא חסרו ממנו כלום.

פַּעַם אַחַת אֲנִי וְהוּא מְהַלְּכִין הָיִינוּ בַּדֶּרֶךְ. הא דהוצרך לפרש שהיו ' מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ ' רצונו לומר הוא כשהיה רואה אותי היה לומד ממני ושואל אותי בחמורות שבתורה אך הואיל שהיינו מהלכים בדרך אין ראוי שיהיה לימוד חמורות במהלך הדרך מפני שצריך להם ישוב הדעת ולכך שאלני בהלכות קשואים.

אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר וְהָאִמּוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָּלִיּוֹת וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה, מַהוּ. קשה למה שאלו אותו דין של טומאה וטהרה דודאי הם היו יודעים דעתו בזה שכבר בחייו אפליגו עמיה חכמים דהכי איתא במסכת כלים דנחלקו בזה רבי אליעזר וחכמים? ונראה לי בס"ד כונתם לרמוז לו תשובה בחכמה על הוכחתו שהוכיח אותם למה לא באתם אצלי עד עתה, ורמזו לו בזה הדין של טומאה וטהרה לומר אותו הדין של טומאה וטהרה שהיה בענין תנור של עכנאי שחלקת בו על רבים הוא היה הסיבה שלא באנו אליך.

עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הֻתַּר הַנֶּדֶר, הֻתַּר הַנֶּדֶר. הָא דְּעָמַד עַל רַגְלָיו אף על גב דהתרה דינה מיושב, נראה לי בס"ד כיון לעשות בהתרת הנדר דוגמת מה שעשה ביום הנדר שעמד על רגליו ואמר לא בשמים היא, אשר מחמת טענה זו הסכימו לברכו על אשר חלק על רבים ולא השגיחו על כל האותות שעשו לכבודו מן השמים וגם לא השגיחו גם על מה שאמרה בת קול מן השמים לכבודו ועתה שרצה לבטל מה שעשו לו הפך כבודו דבר גם זה מעומד. וּמָה שֶׁכָּפַל דְּבָרָיו , הכונה הותר הנדר בבית דין למטה והותר למעלה בבית דין של מעלה. וְהָא דְּלָא הִתִּירוּ לוֹ בְּחַיָּיו אחר שכבר קבל עליו את הדין כשהודיעו רבי עקיבה דאז גם הוא חלץ מנעליו וישב כדין מנודה, נראה לומר דהדין אין בית דין מתירין למי שנתחייב נדוי אלא אם כן הוא יבא לפניהם ויבקש התרה שיאמר לפניהם חרטתו, ואז יתירו לו. ולכן בחייו כיון שלא בא לבקש התרה מהם לא התירו לו אך אחר שנפטר עתה אי אפשר שיבקש התרה התירו לו.

"אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו", הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי, וְאֵין לִי שֻׁלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן (מלכים ב ב, יב) . נראה לי בס"ד 'אָבִי' בחלק הגרסה 'אָבִי' בחלק העיון והסברה 'רֶכֶב יִשְׂרָאֵל' שהיה משורש משה רבינו ע"ה שזכה לדעת שהוא רכב ישראל התפארת הנקרא בשם ישראל.