בן יהוידע על סנהדרין סה:

וְאַף שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם. כך הגרסה בכל מקום. ויש להקשות הוה ליה למימר 'מָה הַיּוֹם מִיָּמִים' דהם ימי השבוע אבל 'יּוֹמַיִם' משמע דקאי על שני ימים בלבד כמו שאמרו (רש"י דברים יא, יג) 'אם תעזבני יום יומים אעזבך'? ונראה כי ידוע דבזמן קדמון היה אצל האומות יום בשבוע מיוחד ליום מנוחה ויום בטלה והוא יום ראשון בשבוע כאשר נמצא עתה אצל הנוצרים וכמפורש זה בגמרא, ואפשר שהיה לאומה אחרת יום אחד מיוחד ויום מנוחה ויום בטלה והיה ביום שישי בשבוע כאשר נמצא עתה אצל הישמעאלים, ונמצא שהיה יום סמוך לשבת מלפניו אצל אלו ויום סמוך לשבת מאחריו אצל אלו. ולכן אמר לו על השבת ' מַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם ' הם שני ימים אלו הנמצאים אצל אחרים לימי מנוחה מה היתרון שיש לו לשבת עליהם שיהיה אצלכם יום מנוחה יום השביעי דוקא ואינו יום שישי כאלו ואינו יום ראשון כאלו? והא דהביא לו שלשה הוכחות בשביל כבודו של שבת ומעלתו, נראה לי כנגד שלשה מדרגות קדושה שיש לשבת של לילה ושל שחרית ושל מנחה גם כנגד ג' פעמים 'הַיּוֹם' הכתוב בשבת בפרשת בשלח גבי ירידת המן גם הוא כנגד שביתה ממלאכות הנקראים אבות וכנגד שביתה ממלאכות הנקראים תולדות וכנגד שביתה ממלאכות שהם דרבנן. אי נמי יש לומר כנגד הפעולה והפועל והנפעל וכמו שכתב הגאון מהראו"ו ז"ל בריש פרשת דברים שכל דבר יש בו פעולה ופועל ונפעל דרך משל הזרע הוא הפעולה והאדם הזורעו הוא הפועל והקרקע שנזרעת בו היא הנפעל עיין שם. וכן כאן הקדושה שאנחנו עושים ביום השביעי הוא הפעולה והאדם העושה הוא הפועל ויום השביעי הוא הנפעל ולכן אומרים ג' פעמים 'בּוֹאִי כַלָּה' בקבלת שבת שתים בקול רם ואחת בלחש.

קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת. אם הוא על קברו ממש שנקבר בו גופו של אביו לא שמענו כזאת על אביו ולא על זולתו כי אם נאמר כזאת על קבר 'אלישע אחר' שהיה לו כן על ידי תפלתו של רבי מאיר, ואפשר דכונתו על מקומו אשר בגיהנם ולזה קרי ליה קברו ואינו מעלה עשן בשבת דאש גיהנם אינו דולק בשבת ואף על גב דאין זה גלוי לו דהוא אינו רואה מקומו של אביו בגיהנם כי ידע דאחר שיאמר לו על אוב הוא מעלה את אביו באוב ועל ידי כך ישאל את אביו למה לא עלית בשבת? וישיב לו אביו דאין אש גיהנם דולק בשבת, ונמצא דהוא מעיד ומגיד על מקומו שבגיהנם דאינו מעלה עשן בשבת. והכי איתא במדרש רבא בפרשת בראשית (בראשית רבה יא, ה) דאמר לו רבי עקיבה שיעלה אוב וינסה הדבר באביו והלך ונסה באביו והעלהו ביום ראשון ושני ושלישי וכו' ובכולם עלה ורק בשבת לא עלה וחזר והעלהו ביום ראשון אמר לו כמדומה לי שנעשית יהודי שכל ימי החול עלית וביום שבת לא עלית! אמר לו בעולם שלכם מי שאינו רוצה לשמור שבת רשאי בעצמו, אבל כאן בעל כרחו שומר שבת! אמר לו וכי משא ומתן ומלאכה יש לכם, ומה הפרש יש בין שבת ובין ימי החול אצלכם? אמר לו ההבדל הוא שכל ימי החול גיהנם דולק וביום שבת נח עיין שם. נמצא הגיד לו אביו על מקומו בגיהנם שהוא קבורת נפשו שאינה זזה משם אינו מעלה עשן בשבת וכל זה צייר רבי עקיבה בדעתו מעיקרא והקדים לומר לו בַּעַל אוֹב יוֹכִיחַ, קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ, שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת.

אָמַר לוֹ: בִּזִּיתוֹ, בִּיַּשְׁתּוֹ, וְקִלַּלְתּוֹ. נראה דנקיט ג' דברים בִּזִּיתוֹ במה שאמרת 'מַה גֶּבֶר מִגּוּבְרִין' דהראית בזה שאין לו יתרון על המון העם וּבִיַּשְׁתּוֹ שהבאת הוכחה גמורה לבטל דבריו מן בעל אוב ובזה נצחתו נצחון גדול וביישתו בנצוח הזה וְקִלַּלְתּוֹ שהוא רוצה לומר גדפתו כמו שפירש רש"י ז"ל והוא במה שאמרת 'קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ דְּאֵינוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן בְּשַׁבָּת' דנמצא אביו עודנו נדון בגיהנם ורק בשבת נח.

וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה, הָיָה בּוֹכֶה (דברים יח, יא) . הא דהיה רבי עקיבה מתעורר בדבר זה יותר משאר חכמים מפני שרבי עקיבה היה ארבעים שנה עם הארץ וסבל עניות באותם ארבעים שנה ולא היה לו סיוע מצער ויסורין של עניותו ורעבונו שיפתחו לו שערי בינה באותם הארבעים שנה שתשרה עליו רוח חכמה ובינה בהם והלכו לאבוד ח"ו כל אותם השנים.

רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא הֲווּ יַתְבֵי כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְעַסְקֵי בְּסֵפֶר יְצִירָה, וּמִיבְרוּ לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלוּ לֵיהּ. יש להקשות כיון דיכולים לברא בהמה ואכלי לה דנהנים ממנו באכילה וכן רבא היה בורא גברא ושולחו ממקום למקום ורק כח הדיבור לא יכול לברא לו, אם כן אדם הראשון איך נצחתו חוה שהכריחתו לאכול דאמרה לו אם תחשוב שתשאר חי והיא תמות לא יברא לך אשה אחרת דאין כל חדש תחת השמש, ומה תועיל לבדך אם לא תוליד בנים וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל, ולפי זה היה לומר לה אני אברא אשה בספר יצירה אף על פי שהיא אי אפשר לה לדבר עם כל זה אשמש עמה כדרך כל הארץ ותוליד בנים! ונראה לי כיון דאי אפשר לברא בה כח הדיבור אין ראויה להזריע ולהתעבר. ועוד זה דנברא בספר יצירה אינו מתקיים בעולם יותר מן עשרים־וארבע שעות כי צריך לו חיים ומי יתן לו חיים וכאשר אמרו רבותינו ז"ל על הנעשה באחיזת עינים וכשוף שאינו מתקיים עשרים־וארבע שעות אלא חוזר ומתבטל ואם כן מה היה מועיל אם היה בורא אשה בספר יצירה אף על גב דהיה יודע לברא בספר יצירה בודאי. ברם יש להקשות אמאי דחיק לשנויי לעיל (בדף נט:) על אדם הראשון שנאסר לו בשר בהמה ומה שהיו צולין לו בשר היינו בשר היורד מן השמים. והוה ליה למימר דהיה בורא בספר יצירה בהמה ואכיל לבשרה כאשר היו עושין רבי חנינא ורבי אושעיא? ונראה לי בס"ד דאכילת בשר הנברא בספר יצירה אינו משביע שאינו עושה דם בגוף האוכלו ובודאי דאינו מרגיש בו טעם הנאה של אכילה. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת איך רב חנינא ורב אושעיא נהנין ממעשה נסים דמברו להו עגלא תלתא ואכלי ליה? אך בזה ניחא דלא היה להם הנאה מאכילתו ורק עושים כן להראות כח קדושת שמות הקודש אשר מכוונים בהם ופועלים בהם פעולות אלו וגם לנסות כח קדושת עצמם דאין כל אדם עושה פעולות אלו אלא אם כן הוא צדיק וקדוש וטהור. ובזה ניחא לתרץ בענין אליהו זכור לטוב שהיו מביאים לו העורבים בשר (מלכים א' יז, ב) ולמה לא היה בורא בשר בספר יצירה? אלא ודאי דאין בשר זה משביע וזן את הגוף.

אָמַר לֵיהּ: מִן חַבְרַיָא אַתְּ? הָדַר לַעֲפָרֵךְ. צריך להבין מה נעשה בו לזה הנברא, ואם נתבטל איך נתבטל בדברים אלו? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר שבט מישראל (על התהלים סימן כ"ח) על מה שנאמר בישעיה הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹקִים אַתֶּם אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ (ישעיה מא, כג) ופירש הענין על פי מה שאמרו בילקוט ראובני (פרשת בראשית) כי בן סירא עשה גולם על ידי צרופי אותיות א"ב ובא ירמיה הנביא ע"ה והוכיחו! והשיב לו בן סירא כבר נברא ומה אעשה? אמר לו ירמיה הנביא ע"ה תן דעתיה לכוין כל הצרופים שעשית לאחור בדרך תשר"ק ואז יחזור לעפרו, וכן עשה. נמצא אם יהיו בוראים בריה על ידי צרופי אותיות אם יחזור ויצרף אותם בצרופים לאחור דרך תשר"ק ישוב הנברא לעפרו אמנם השם יתברך שהוא הבורא האמיתי אם יבא אדם על בריה שברא הקדוש ברוך הוא צרופי האותיות לאחור לא יוכל לפעול כלום אלא תשאר הבריאה כמו שהיא. וזהו שנאמר הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר כי רשעי ישראל באותו זמן היו בעלי שם המפורש והיו יודעים לצרף אותיות של ספר יצירה לעשות בהם איזה בריה והיו מתפארים בדבר זה שיש להם יכולת בכך ואמר לו הנביא הגידו האותיות של צרופים אשר בראתם בהם על אלו הדברים שנבראו בהם לאחור ואז נֵדְעָה כִּי אֱלֹקִים אַתֶּם כלומר אם הגדתם האותיות לאחור ונשארו הבריות כמו שהם ולא בטלו אז נדע כי אלקים אתם ואם בטלו מעשיכם אז ניכר שאין ממש בכם עד כאן דבריו עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ (ישעיה כח, יג) פירוש אלו הבוראים בריות בספר יצירה כדי להתפאר להראות לעולם שהם אלקים, היו הנביאים מכשילים אותם בהזכירם על בריות שלהם אותיות הצירוף שבראו אותם בהם לאחור ובזה נשברו אותם הבריות ואז נתגלה קלונם ונודע דאין אלקים המה ונמצא בזה נוקשו ונלכדו בזיופם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) והיינו ' זֹאת ' ראשי תיבות 'זִוּוּג אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה' שעל ידי הצרופים של האותיות שזה נקרא 'זיווג האותיות' אם הם מבינים זה באמת ויש להם יכולת שלימה בזה הנה אלו יָבִינוּ דבר זה לְאַחֲרִיתָם של אותיות הצירוף שאם יזכירום לאחור יסתרו כל בניינם. ולכן נראה כי רבי זירא היה יודע לברא אדם על ידי צירוף ידוע שמועיל לברא אדם שלם חוץ מכח הדיבור שאינו יכול לברא בו ואחר שידע דההוא גברא נברא מספר יצירה מאחר שלא היה יכול לדבר אז הזכיר עליו צירוף שנברא בו לאחור כי הוא יודע באיזה צירוף בוראין אדם וכיון שהזכיר עליו את הצרוף למפרע שב לעפרו ונתבטל לגמרי והגמרא הסתיר הענין ורק אמר דאמר לו 'תּוּב לַעֲפָרֵךְ' אך ודאי הוא הזכיר הצירוף למפרע ויתכן דנרמז זה בתיבת לַעֲפָרֶיךָ בהפוך אתוון לָעֳרָפַיִךְ לשון עורף רצונו לומר שוב לאחור על ידי הצירוף שמכוין בו לאחור.