בן יהוידע על סנהדרין לח.

'שְׁאַלְתִּיאֵל', שֶׁנִּשְׁאַל עַל אָלָתוֹ אֵ־ל (דברי הימים א' ג, יז) . פירש הרמ"ה ז"ל שביטל השבועה כאלו נשאל עליה עיין שם. מיהו במדרש רבה סוף פרשת טהרות אמרו להדיה שאל הקדוש ברוך הוא לבית דין של מעלה והתירו לו נדרו, ובודאי הגמור לשון מליצה הוא זה לפי הפשט! אמנם נראה לי בס"ד לפרש דבריהם על פי הסוד דהשבועה יצאה מן מדת התפארת ואז הבינה שנקראת בית דין הגדול היתירה השבועה וקרו לבינה בשם בית דין הגדול משום דהיא גבורות מתערין מינה וענין ההתרה הוא שהיה מן ענין גילוי והמשכת אור שנמשך ממנה אל מדת התפארת ודוק היטב.

אַגְבְּרוּ חַמְרָא אַדַּרְדְּקֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֵימְרוּ מִלְּתָא. נראה לי בס"ד הכונה תתנו להם יין ישן שהוא גדול מהם בשנים כדי שיתבסמו יותר ויוציאו סוד וקראם דַּרְדְּקֵי [318] שהוא מספר שִׂיחַ [318] שרצונו היה לשמוע שיח שלהם. והא דאמר להם ' קוֹצִים אַתֶּם מַטִּילִים לִי בְּעֵינַי ' לא נתכוון על עיניו ממש דרבינו הקדוש אשר דבריו כגחלי אש ופועל בדבורו אינו מוציא מפיו דבר המזיק לומר קוצים בעיניו ח"ו, אלא כונתו על היין ששתו ונתבסמו בו כי יין [70] מספר ע' ותיבת עֵינַי בהפוך יַיִן ע ' כלומר קוצים אתם מטילים ביין שהוא מספר עין אשר שתיתם ורבי חייא חש פן יזיקו דברים אלו בעיניו לכך תכף ברכו 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ' שלא יגרום דבר זה רע בעיניך ונתכוון רבי חייא בדברים לברכה. ברם יש לדקדק מה שאמר להם ' קוֹצִים ' לשון רבים והוה ליה למימר קוֹץ אַתֶּם מַטִּילִים? ונראה לי בס"ד דהם הטילו בדבריהם שני קוצים אחד שדרשו על סילוקו מן העולם ואחד שהקדימו את ראש שבבבל קודם ממנו והשיב לו רבי חייא 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד' והוא כי אתה כבר גלית סוד לפנינו שאמרת אם יעלה רב הונא ראש גולה מבבל לארץ ישראל אושיב אותו למעלה ממני יען שהוא מן הזכרים ואני מן הנקבות וכנזכר בגמרא ומאחר שאתה גלית זה שתושיב את ראש גולה אשר בבבל למעלה לכן גם הם כוונו לדבריך ונקט את ראש גולה למעלה ממך ואף על גב דרבי היה עניו סגי לאו משום גדולה הקפיד אלא משום כבוד ארץ ישראל.

אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, 'יַיִן' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, וְ'סוֹד' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. נראה לי בס"ד הכונה לומר לו אל תחשוב ממני שמעו דרשה זו שהיא נוגעת בכבודך אלא יין ניתן בשבעים וכו' והם חדשו זה מלבם. ועוד נראה לי שרמז לו בזה הדבר שאמר התורה נקראת סוד [70] שהוא מספר שבעים והטעם כי שבעים פנים יש לתורה ודרשה זו היא אחת מן השבעים ואין אתה צריך לחוש לה כי ודאי יש עוד ס"ט פנים דרבו עלה ולהכי לא תקום ולא תהיה שתתבטל בס"ט דרשות אחרים. ועדיין צריך להבין אומרו 'יַיִן' נִתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת דאם יַיִן [70] מספרו שבעים מה זה אומרו ' אוֹתִיּוֹת ' דמשמע המספר של שבעים היא על אותיות ממש? ונראה לי בס"ד אם תמלא אותיות אלפא ביתא כזה אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת ה"י וי"ו זיי"ן חי"ת טי"ת יו"ד תמצא בהם שלושים אותיות נמצא אות יו"ד משלמת מספר שלושים ולכן נחשבת בשלושים ושני יודי"ן יש ביין הרי כאן ששים ועוד תמלא אחר יו"ד עד נו"ן כזה כ"ף למ"ד מ"ם נו"ן הרי כאן עשרה אותיות דאות נו"ן משלים העשרה ולכן נמצא באותיות 'יַיִן' יש רמז לשבעים אותיות ממש.

שֶׁלֹּא יְהוּ צַדִּיקִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי צַדִּיק. נראה לי בס"ד שאם אומרים כן אז יהיו בטוחים שיתערבו ויתחברו עם הרשעים ולא יהיו נזוקין מהם ובאמת התנא הזהירנו הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע (משנה אבות א, ז) והרשעים היו אומרים שהם בני רשע ואין עליהם עונש בשביל רשעתם כיון דאביהם רשע מוכרח שיהיו רשעים. ברם הא קשיא מהיכן יודעים שאביהם שנברא בששת ימי בראשית היה רשע? ונראה לי בס"ד שהאומרים כן הם אותם שנולדו מן הנברא ראשון ולכן מוכרחים לומר שהוא היה רשע כי זה כלל גדול בתורה שבכל דבר ודבר יש בו קליפה ופרי ומוכרח שתהיה הקליפה קודמת לפרי על כן מוכרח שזה הנברא ראשון הוא קליפה שהוא רשע והשני שנברא אחריו הוא הפרי שהוא צדיק. ומה שאמר ' שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ ' כלומר זאת אומרת יחוסה יותר טוב ונקי ואידך להפך וזו אומרת יחוסה הוא הטוב והאחרת להפך.

דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִים. פירש רש"י ז"ל שיאמרו קרקע זו לבני אבינו הראשון. קשא גם עתה שנברא אחד ימצא כך דראובן ושמעון הם אחים שירשו קרקעות מאביהם וחלקו אותם ואחרי זה יבואו בני ראובן ויגזלו קרקע של בני שמעון באומרם של ראובן היתה וזאת אשר נפלה לאביהם בירושה? ונראה לי בס"ד דהכונה באומרו מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים שאם יהיו נבראים שנים יאמרו לאחד נתן לו כל הקרקעות ולאחד נתן לו כל המטלטלין ועל כן עתה יבא זה ויגזול הקרקע מיד בני האחד באומרו שאביך לא קנה הקרקעות אלא לאבינו נתנו כל הקרקעות ואביך ירד לקרקע זו בתורת שכירות ועתה אין לנו חפץ להשכיר תחזיר לנו הקרקע.

וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְיֹאמַר: שֶׁלִּי הוּא (איוב לח, טו) . מקשים כיון דהצורות שוים ואין הפרש בין זה לזה אם כן לא יש אשה נאה ואשה אינה נאה? ונראה לי בס"ד דבאמת אפילו אם יהיו הצורות שוין אי אפשר שלא יהיה הפרש קצת מעט מן המעט אך זה ההפרש הדק אינו נרגש אלא להרגילים זה בזה ויושבים זה אצל זה תמיד אבל להרואין זה את זה באקראי אינם יכולים להבחין ולהבדיל בין זה לזה. ולכן אם קדש אשה בפני עדים וראה אחרת נאה ממנה יאמר זו היא שקדשתי ואין העדים מרגישים בהפרש הדק שיש בין זו שקידש לבין האחרת ואפשר שיעידו לו לומר כן היא כדבריו. אי נמי נאה דנקיט כאן הוא על חכמתה ושכלה או על מעשיה ולעולם הצורה והיופי שוה. אי נמי נאה בגובה קומתה ועוביה ושומנה אבל הצורה והמראה שוים.

וּבְדַעַת, מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וְהַחַמְסָנִים. פירש רש"י שכל אחד ידע היכן מונח ממון חבירו ויבא ויגנוב. וקשא גם עתה הכל יודעין שהממון הוא בחנות או באוצר שבבית ועם כל זה נשמר על ידי הסגר במנעול ועל ידי שומרים ואין מעלה ומוריד השוואת הדעת בזה? ונראה לי בס"ד הכונה עתה האדם שומר ממונו על ידי תחבולה כמו מעשה דתלמידי רבי עקיבה שמצאום לסטים בדרך ושאלו מהם להיכן אתם הולכים? אמרו להם לפונדק פלוני אמרו הלסטים לכשיגיעו לאותו פונדק נקפחם כי לא היו צריכים לטרוח הרבה להסיע הממון כי בתיהם של אותם לסטים קרובים לאותו פונדק והם כשהגיעו לפונדק שהוא קודם אותו הפונדק שסיימו להם נכנסו בתוכו אז הבינו הלסטים שבתחבולה השיבו להם להציל ממונם מידם. וכן איתא במדרש מעשה באחד שהיה הולך במדבר ונשא כלי שיש בו אבנים טובות פגעו בו לסטים אמרו לו מה יש אצלך אמר להם אבני זכוכיות, אמרו לו הראם לנו, והראה להם. אמרו לו זו בכמה? אמר להם בעשרים פרוטות, זו בכמה? בשלשים פרוטות, וכן על זה הדרך אחר כך נכנס לעיר התחיל למכור זו במאתים זהובים וזו בשלש מאות זהובים נמצא שמר ממונו וגופו על ידי תחבולה ואם היו שוים בדעות היו מכירים בכל התחבולות כולם ואין מציל. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹקִים (תהלים נה, כ) והיינו קֶדֶם ראשי תיבות 'קוֹל דַּעַת מַרְאֶה' וְיֹשֵׁב לשון 'שכוב' כלומר עשאם מושכבין שאין שוין זה לזה בשביל כדי שלא יהיה חֲלִיפוֹת לָמוֹ שלא תתחלף אשה זו באשה אחרת ביום מפני שינוי המראה ובלילה מפני שינוי הקול ושינוי הדעת שלא יהיה שוה בכולם מפני הגזלנין שֶׁלֹּא יָרְאוּ אֱלֹקִים ואין אלקים אלא דיינין שנאמר וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) וכנזכר בגמרא והכונה מפני אותם הגזלנין שלא יראו אלקים הדיינין והיו טוענין שקר לגזול זה את זה.

שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בראשית א, כז) . קשא אמאי נקיט יתוש ולא נקיט נמלה או פרעוש? ונראה לי יתוש הוא ממין הפורחים. ועוד נראה לי בס"ד נקיט יתוש כדי לעשות לאדם תוכחת מוסר בו מצד אחר גם כן דאיתא בגמרא דגיטין (גיטין נו:) יתוש בריה קלה, ואמאי קרי ליה בריה קלה? משום דמעליינא אית ליה מפקנא לית ליה. פירש רש"י ז"ל יש לה פה להכניס המאכל ומוצא דרך בית הרעי לית לה עיין שם. ואם כן תוכחת מוסר לאדם מן היתוש דהיא עדיף מיניה שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח והיתוש אוכל ואינו מוציא סרחון לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון.

כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמִּצְוָה מִיָּד. פירש רש"י למצות שבת. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במדרש רבה בראשית (בראשית רבה יא, ח) תני רבי שמעון בר יוחאי אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה: כנסת ישראל בן זוגך. ופירש הרב מ"ך [מתנות כהונה] ז"ל ימי החול הם שלשה זוגות ונשאר שבת יחידי אין לו זוג בימים, ואמר לו הקדוש ברוך הוא ישראל ששובתים בך הם בן זוגך. נמצא אדם הראשון הוא בן זוגו של שבת ולכך בראו בערב שבת כדי שיתחבר עם זוגו מיד. ועוד נראה לי כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַמִּצְוָה מִיָּד זו מצות פריה ורביה דעונתה היא בליל שבת והורה לנו בזה שכל העולם תלוי וקיים על מצוה זו כדכתיב לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיה מה, יח) .

דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַסְּעוּדָה מִיָּד. קשא אם היה בוראו ביום חמישי בערב גם כן היה מוצא הכל מזומן לפניו! ונראה לי בס"ד דכתבו גורי האר"י ז"ל בימות החול המותרות לא יעלו אל הקודש פנימה אבל בשבת גם המותרות יש בהם מצוה ולא יהיה מזון לקליפה אלא הכל הולך לקדושה ולכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה דקדושה שכולה קודש מיד. ובזה ניחא דנקיט 'סְּעוּדָה' ולא אמר 'אֲכִילָה' כי באותיות סְּעוּדָה נרמז השפעת היסוד במלכות שתהיה האכילה והיינו ראש וסוף סְּעוּדָה ס"ה מספר שם אדנ־י [65] שהוא במלכות בסוד וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ) ובתוך סְּעוּדָה יש אותיות 'עוד' [80] שהוא מספר יסוד [80] ובסעודת שבת יהיה השפעת יסוד במלכות כי השבת הוא כנגד מלכות בסדר הימים והוא גם כן בחינת יסוד כמו שאמרו בזוהר חדש כנודע.

כְּתִיב: 'עַל גַּפֵּי', וּכְתִיב: 'עַל כִּסֵּא'. במשלי סימן ט' אחר פסוק (משלי ט, ג) עַל גַּפֵּי כתיב קרא אחרינא וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת (משלי ט, יד) ומשני תחילה קודם החטא 'עַל גַּפֵּי' ולבסוף אחר החטא 'עַל כִּסֵּא'. עיין תוספות מה שכתבו דבמסכת עבודה זרה משמע ד'כִּסֵּא' עדיף מן 'גַּפֵּי'. ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמר רבינו האר"י (בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים בישוב ב' פסוקים ויברא וייצר עיין שם) אם כן לעולם 'כִּסֵּא' בריאה עדיף מ'גַּפֵּי' שהוא יצירה אך נזכר בריאה שהיא כסא לגריעותא דידיה שבחטאו גרם גדר דבריאה ליצירה. ודרך דרש נראה לי בס"ד דאדם הראשון קודם החטא זכה לתואר אָדָם [45] שהוא מספר לֵב אֶחָד [45] וגם הוא מספר שם הוי־ה במילוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] וגם הוא מספר ג' פעמים י־ה [45×3=15] ואחר חטא נפגם אות א' דְּ אָ דָם ונפרד ונשאר 'דָּם' שהביא דם לעולם. ונודע 'פִּי' רצונו לומר חלק כמו וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי (מלכים ב' ב, ט) ואמרנו לעיל דשם אָדָם הוא ג' פעמים שם י־ה וזהו שאמר בתחילה קודם החטא ' עַל גַּפֵּי ' חלק התיבה לשתים וקרי בה ג' פִּי, כלומר שלשה חלקים שהיה אצלו שם אָדָם שלם באות א' דאז מספרו עולה ג' חלקים של שם י‏־ה ואחר החטא ' עַל כִּסֵּא ' דהיינו כִּסֵּא כס א', וכס לשון כסוי שנתכסה אות א' ולא נשאר בגלוי אלא רק אותיות 'דָּם' שאין בהם שיעור ג' חלקים של שם י־ה.

"מִי פִּתְּאוֹ לְזֶה"? אִשָּׁה אָמְרָה לוֹ, דִּכְתִיב: (שם ו) "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו, לב) . נראה לפרש בס"ד הכונה באיש הוקבע אות יו"ד משם הוי־ה בתוך שמו כי היו"ד היא באמצע אותיות א י ש והיא לב כי כל תוך נקרא לֵב ולכן נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב כי תסתלק ממנו אות יו"ד שהיא לֵב שלו וזהו שנאמר 'חֲסַר לֵב' וידוע אות יו"ד במספר הקדמיי עולה חשבון נ"ה כזה אבג"ד הו"ז חט"י [55] ואות ה' של תיבת 'הֵנָּה' תהיה אותיות השמוש ועיקר התיבה נ"ה כמו הַהוּא אָמַר (במדבר כג, יט) , הֲבוֹא נָבוֹא (בראשית לז, י) וכיוצא בזה וזהו שנאמר 'מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה' רצונו לומר יסיר את נ"ה שהיא אות יו"ד שמספרה נ"ה בקדמיי ובזה יהיה 'חֲסַר לֵב' רצונו לומר אות יו"ד שהיא לב באותיות איש יסור ממנו. ועוד נראה לי בס"ד האשה נקראת ' חֲסַר לֵב ' כי אינה חייבת בעסק התורה שהיא לב דמתחילת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד ולכן דעתה קלה שתתפתה בנקל ולזה אמר מִי פִּתְּאוֹ לְזֶה? אִשָּׁה שהיא נקראת 'חֲסַר לֵב' היא אמרה לו ופיתתה אותו. ולכן גם הנואף נקרא 'חֲסַר לֵב' כמו האשה כי הזנות מפרידתו מעסק התורה. או יובן האשה נקראת ' חֲסַר לֵב ' כי היו"ד שבאיש בארבעה מילואין של עסמ"ב מספרם שמונים אבל אות ה"א שבאשה בארבע מילואין כזה ה"י ה"י ה"א ה"ה עולים מ"ו כמה תחסר מן יו"ד של איש תחסר מספר לב"ב שעולה ל"ד.

אָדָם הָרִאשׁוֹן גּוּפוֹ מִבָּבֶל וְרֹאשׁוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (תהלים קלט, טז) . הנה רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים) היה לו גרסא אחרת בש"ס גּוּפוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַגְּבוֹתָיו מִבָּבֶל וּמֵאַקְרָא דְּאַגְמָא עיין שם. ובודאי נוסחה של רבינו האר"י היא האמיתית ועל פי נוסחתו של רבינו ז"ל פרשתי רמז הכתוב כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ (במדבר כג, ט) דקאי על זכות התורה שעוסקים בארץ ישראל שהיא ראש צורים שמשם נברא ראשו וגופו של אדם הראשון וכתיב כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וכו' (ישעיהו ב, ג) , 'וּמִגְּבָעוֹת' בהפוך אתוון 'ומעגבות' רמז לזכות תורה שהיה בבבל שמשם העגבות של אדם הראשון, והכונה כי השם יתברך גזר על עפר ארץ ישראל שיעקר ממנו שיעור מסויים מחלק הטוב שבו ויהיה צרור במקום אחד בגן עדן וגזר על עפר בבל ואקרא דאגמא שיפרד ממנו חלק מסויים ויהיה צרור בגן עדן אצל אותו ציבור ועוד גזר על עפר שאר ארצות נמי בהכי ואחר כך גזר על צרור עפר ארץ ישראל שיתהוה ממנו ראש וגוף וגזר על עפר בבל שיתהוה ממנו עגבות וכן היה ונתחברו ביחד בנס ועלה הנס הזה שיהיה מכל זה גולם אחד של אדם הראשון.