בן יהוידע על סנהדרין כא.

"לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים", עַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מְנָא לָן? (דברים יז, יז) . נראה לי בס"ד טעם למספר י"ח בדקדוק דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם. וידוע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בנחל קדומים בשם ילקוט ראובני המתפלל שמונה־עשרה ברכות בכונה ניצול מן גיהנם שהיא ק"ף אלף פרסאות שהם שיעור שמונה־עשרה אמות של מעלה כי למעלה כל אמה שיעורה שמונה־עשרה פרסאות עיין שם. נמצא לפי זה גיהינם היא שמונה־עשרה אמות של מעלה ולכן נעשה לו גבול בנשים שיקח שמונה־עשרה כדי שיזכור תמיד שלא ילך בעצת אשתו ויפול בגיהנם שהיא שמונה־עשרה אמות ולכן משני הגמרא שלקח נשים למלאת מספר שמונה עשר דסבר מספר זה של שמונה־עשרה הוא חובה אין להוסיף ואין לגרוע כדי שיהיה לו זכר על גיהנם תמיד.

'עֶגְלָה', זוֹ מִיכַל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'עֶגְלָה'? שֶׁחֲבִיבָה עָלָיו כְּעֶגְלָה. קשא מה חיבוב יש לעגלה יותר משאר בעלי חיים כדי שמדמה חיבוב מיכל לחבוב עגלה? ונראה לי בס"ד כי עגלה חביבה על בעליה יותר מבהמה הזכר מפני שחולבת ואוכלים ונהנים מחלבה בתוך הבית והיא חביבה יותר מן עז נקבה או כשבה מפני שחולבת הרבה ולכן גם שמשון קרא את אשתו בשם עגלה באומרו לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי (שופטים יד, יח) כי היתה חביבה עליו כעגלה ולכך גילה לה הפתרון אף על פי שידע דודאי היא רוצה לגלותו לפלשתים שלא יפסידו. או יובן קראה עֶגְלָה שהוא 'עג לה' והיינו ע"ג בגימטריא חכמה [73] שהיה לה חכמה מפוארה והצילתו על ידי חכמתה שהניחה במטתו תרפים כשברח משאול אביה את ככר העזים שמה מראשותיו ותאמר חולה הוא ועשתה בחכמה שיעבור זמן עד שיחזרו לשאול ויגידו לו ויחזור וישלחם ואז על ידי כך יתרחק דוד המלך ע"ה בבריחתו ולא יוכלו להשיגו ולכן היה קורא אותה עֶגְלָה שהוא 'עג לה' כלומר חכמה שמספרה ע"ג היא לה. אי נמי מיכל היתה כנגד לאה שהיא כנגד חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם למעלה מן נה"י [נצח הוד יסוד] ששם רחל ולכן קראה עֶגְלָה עג לה, ע"ג ראשי תיבות ג ' ע ליונות. או יובן בס"ד קראה עֶגְלָה לשון עיגול כמו שאמר הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) ופרשתי הטעם שאם האשה טובה לא תזוז מן מחשבתו ובכל צד שיפנה יצייר אותה לפניו כאלו היא מסבבת ומקפת אותו, וכך היתה מיכל חביבה עליו כאלו היא מקפת וסובבת אותו ולכך קראה עֶגְלָה כמו עגול סביב וכן מרובעות לא עגולות וכן שוכב במעגל וכן ויבא המעגלה.

מַתְקִיף לָהּ רָבִינָא אֵימָא כָּהֵנָּה תַּרְתֵּי סְרִי וכו'. עיין פתח עינים שהקשה מפי השמועה ממה שאמרו בכריתות (כריתות דף ו:) גבי סמני הקטורת עיין שם. ונראה לי בס"ד דהתם כתיב סמים סמים בלא וא"ו להכי אמרינן שקולים הם אבל הכא לא אמר כָּהֵנָּה כָּהֵנָּה בלא וא"ו אלא אמר בוא"ו (שמואל ב' יב, ח) ולכן ליכא לפרש שקולים דידוע פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן חד אמר אמרינן וא"ו לחלק וחד אמר וא"ו להוסיף והשתא למאן דאמר וא"ו לחלק להכי הטיל וא"ו ב'כָּהֵנָּה' בתרא כדי לחלקה מן כָּהֵנָּה קמא שלא תאמר שקולין הם [ולא] ראי זו כראי זו והדר פריך למאן דדריש בעלמא וא"ו לרבות אם כן גם הכא נדרוש וא"ו לרבות ונאמר ארבעים ושמונה הוו דהניח וא"ו ללמדנו על מספר מ"ח.

'פִּילַגְשִׁים', בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין (שמואל ב ה, יג) . נראה לי בס"ד תחלק 'פִּילַגְשִׁים' לשתי תיבות 'פלג שם' והיינו כי איש ואשה שם י־ה בניהם (סוטה יז.) וזה שלקח פלגש אין זו אשה שיש לה אות ה"א להשלים שם י־ה ואין אצלם אלא רק אות יו"ד דאיש שהוא חצי שם י־ה.

אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד, כֻּלָּן בְּנֵי יְפַת תֹּאַר הָיוּ, וּמְגַדְּלֵי בְּלוֹרִית הָיוּ (שמואל ב ה, יג) . הנה בקדושין (קדושין עו:) פירש רש"י ז"ל להדיה היו לו לדוד בחיילותיו ולא היו בניו אלא בני יפת תואר המה נשים שלקחו ישראל במלחמה ומתוך כך היו נוהגים כמשפטי עובדי כוכבים עיין שם. אך קשא אמאי לא גיירם? ואם גיירם איך הותר להם להיות מגדלי בלורית? ונראה לי בס"ד לעולם נתגיירו והתיר להם לגדל בלורית לסימן שהם בני יפת תואר שבזה מטיל אימה ופחד על הגוים שנלחם עמהם שידעו שהוא מצליח במלחמתו כי בני יפת תואר הם באים אחר הצלחת ישראל במלחמה דאז לוקחים נשים מן השביה ובאים עליהם במלחמה ביאה אחת והבנים הנולדים מאותה ביאה שהיתה במלחמה המה הנקראים בני יפת תואר ונמצא בני יפת תואר הם סימן של הצלחת ישראל במלחמה ועשה להם סימן שהם בני יפת תואר על ידי גידול בלורית דאז הרואין אותם ידעו שהם בני יפת תואר וממילא ידעו הצלחת ישראל במלחמה. ולכך היה מושיבם בִּקְרוֹנוֹת זָהָב והולכים בראשי גייסות כדי להטיל בהם אימה על האויב דמפורש בגמרא דקדושין דף ע"ו שהם לא היו נלחמים כי אין עושין מלחמה אלא רק ישראל המיוחסים כדכתיב וְהִתְיַחְשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה (דברי הימים א' ז, מ) וקאמר שם בגמרא להדיה שאלו לא אזלי אלא לבעותי עלמא. ולכן כיון דכונתו לתת מורא על האויבים באלו שמהלכין בראשי גייסות שידעו על ידי אלו הצלחת ישראל במלחמה ואין ניכרים שהם בני יפת תואר אלא על ידי שיהיו מגדלי בלורית שדבר זה אינו מצוי בישראל ואסורין לעשותו לכך הותר להם לעשות דבר זה שהוא אינו אלא איסור דרבנן כיון שהוא צורך למלחמה של ישראל שבזה הסימן שיכירו האויבים שהם בני יפת תואר תפול עליהם אימה. ונראה להכי דקדק להניח מאלו בני יפת תואר ארבע מאות דוקא לא פחות ולא יותר שעשה זה להורות שהוא גובר על הסטרא אחרא שיש לה ארבע מאות רוחות בסוד (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ ודו"ק.

"וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָּוִד, וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד" אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אִישׁ חָכָם לְרִשְׁעָה (שמואל ב' יג, ג) . נראה לי בס"ד דדריש זה מתיבת מְאֹד דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ט, ט) על פסוק וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא) 'טוֹב' זה יצר הטוב 'מְאֹד' זה יצר הרע ולכן כאן אמר אִישׁ חָכָם מְאֹד , חָכָם בחלק היצר הרע שנאמר בו מְאֹד. ועוד נראה לי בס"ד דריש ממה שאמר רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב והיינו תחבר תיבת רֵעַ עם תיבת שמו יהיה משניהם צרוף 'מורשע' ולכן אמר חָכָם לְרִשְׁעָה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שֶׁעָשְׂתָה לוֹ מִינֵי טִיגָן (שמואל ב יג, ט) . יש להבין מאי קא משמע לן ולמה הוצרך לפרש לנו דבר זה דמאי נפקא מינה אם טיגון ואם בישול? ונראה לי בס"ד דבא לתרץ בזה קושית העולם דמקשים איך דוד המלך ע"ה לא נרגש בערמתו במה שבקש שתבא אצלו ותעשה לפניו שאם היא יודעת לבשל יותר טוב מכל האומנים תבשל בביתה ותשלח לו קדרת התבשיל כמו שהיא ויאכל, ולמה תבא אצלו? אלא ודאי כונתו לשכב עמה! ולכן פירש לנו שהדבר ההוא שבקש לא היה מיני בישול אלא מיני טיגון והיינו כי הבישול מבשלים אותו בקדרה שיש לה כסוי והתבשיל יתבשל בקדרה כשהיא מכוסית ואז יהיה חומו שמור בקדרה ואם יוליכו הקדרה ממקום למקום לא יתקרר התבשיל ולכן אפשר שתבשל בביתה ואחר כך יוליכו הקדרה כמו שהיא לביתו ויאכל אמנם הוא ביקש דבר של מיני טיגון שמטגנין אותו במחבת שדרכו לטגנו במחבת גלויה בלי כיסוי ולכן אין חומו שמור ועצור בו וקרוב להתקרר ויש טיגון שאינו טוב לאכלו קר ולכן רצה שתבא אצלו ותטגן לפניו כדי שהוא יאכל סמוך לטיגון ונמצא שבזה עשה טעם לבקשתו ולא נודעה ערמתו.

קָשְׁרָה לוֹ נִימָא וַעֲשָׂאַתּוּ כְּרוּת שָׁפְכָה (שמואל ב יג, טו) . לכאורה מציאות זו רחוקה מן השכל שהשערות יהיו כסכין לעשות כרות שפכה. ונראה לי בס"ד שהיה להם מין סם למשוח בו שערות בית הערוה של הבתולות שעל ידי זה יהיו חדים וקשים ועוקצין כמו קוצין לבשר האדם הנוגע בהם ולא היו עושין כן אלא לבתולות לסימן שהם אינם בנות ביאה שעדיין אין להם בעל לבא עליהם דהנשואות שיש להם בעל אין עושין כן דאלו השערות שהם נעשו קשין ועוקצים כמו קוצין מעכבים ביאה של איש הבא עליהן אך לבתולות בלבד עושין כן לסימן שהם אינם בנות ביאה. ואמנון אף על פי שידע מנהג זה של משיחת שערות בית הערוה של תמר משוחין בסם ויהיו עוקצים בשרו כשיבא עליה כמו קוצין קבל עליו צער זה לרוב תאותו במשכבה אך היא כדי להנקם ממנו קשרה השערות העומדות על השפה נימא בנימא כדי לחזק זו בזו ויהיה כוחן חזק לנקוב בשר האבר שלו לעשותו כרות שפכה כי השערות כל אחת לבדה אף על פי שהיא קשה וחזקה על ידי הסם לא היה לה כח לנקוב הבשר של האבר לעשותו כרות שפכה אלא רק עוקצת הבשר כמו קוץ לכך הוצרכה לקשור נימא בנימא לחזק אחת בחברתה שעל ידי כך נקבו בשר האבר שלו שנעשו כמו מחט ברזל דקה ומחמת כן נעשה כרות שפכה.