בן יהוידע על סנהדרין קיא.

מַאי 'אָמֵן'? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: 'אֵ‏‏־ל מֶלֶךְ נֶאֱמָן'. נראה לי בס"ד השואל יודע שיש רמז באותיות 'אָמֵן' לשלשה שמות הוי־ה דהיינו באות א רמזו יו"ד מכאן ויו"ד מכאן וא"ו באמצע הרי מספר שם הוי־ה שהוא כ"ו וכן אות מ צורתה כ"ף וא"ו שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא אך אות נו " ן אם היתה נו"ן סתומה היה רמוז בה שם הוי־ה ברוך הוא יו"ד למעלה יו"ד למטה וא"ו באמצע אך נו"ן דאמן הוא ן' פתוחה שיש בה יו"ד אחד למעלה ואין כאן רמז לשם הוי־ה ברוך הוא, לכן שאל מַאי 'אָמֵן' כי הוא שמע שיש בכל אות מן אמן רמז לשם הוי־ה ברוך הוא ובאות נו"ן דאמן ליכא רמז זה והשיב אמר רבי חנינא 'אָמֵן' ראשי תיבות אל מלך נאמן ואם כן נו"ן דאמן הוא נו"ן סתומה שיש בה וא"ו ושני יודי"ן.

אֶחָד מֵעִיר מְזַכֶּה כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ, וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה מְזַכִּין כָּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ (ירמיהו ג, יד) . קשא איך לעיר שיש בה הרבה בני אדם יספיק לה צדיק אחד ולמשפחה צריך שנים? ונראה לי בס"ד דהיא הנותנת שאם כל אנשי העיר רשעים שהם רבים ויש צדיק אחד ביניהם יגדל ערכו עשר ידות דאפילו בין רבוי רשעים אלו הוא צדיק ולא למד ממעשיהם אבל משפחה דאנשיה מועטים אין רבותא כל כך לצדיק אחד הנמצא בתוכם להגין עליהם ולכך צריך שנים צדיקים. ועוד נראה לי בס"ד דאם המשפחה כולה בתוך העיר שדר שם הצדיק ודאי יספיק להם צדיק והא דאמר על כל המשפחה כולה היינו אפילו אם אין כל המשפחה יושבין בעיר אחת עם אותם שני צדיקים אלא הם מפוזרים בשלש וארבע עיירות אפילו הכי שני צדיקים שיש באותה משפחה מזכין אותם שמגינין עליהם אף על פי שאין דרים עמהם. או יובן בס"ד מזכה את כל העיר דהיינו הארץ והגדל בה שהם צומח וחי בלתי מדבר כי אלו לא חטאו ולכך יספיק להגין עליהם מן הפורענות שלא תבא עליהם על ידי זכות צדיק אחד אבל בני אדם שחטאו לא יצילם צדיק אחד אלא צריך שבכל משפחה ומשפחה שבעיר יהיו שנים צדיקים שיגינו עליהם שאם יש בעיר חמשים משפחות צריך להם מאה צדיקים.

אָמַר לֵיהּ מֵילָט קָא לָייְטַת לִי (איוב כח, יג) . קשא כפל הלשון דהוה ליה למימר 'אָמַר לֵיהּ קָא לָייְטַת לִי' ונראה לפרש יש קללה שהיא נראית מבחוץ קללה אך בתוך לבו מכוין לברכה כהך דתזרע ולא תחצד וכו' (מועד קטן ט:) ויש קללה שאין לה משמעות של ברכה אלא גם מבפנים היא קללה, ולכן נסתפק רב כהנא אם דברים אלו הם קללה חלוטה מבפנים ומבחוץ או דלמא היא קללה מבחוץ אבל בפנים בלב היא ברכה ולכן 'אָמַר לֵיהּ מֵילָט קָא לָייְטַת' קללה בפה וקללה בלב ואמר לו זו לא קללה ולא ברכה אלא היא עצה טובה.

אַף יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא (שמות ו, ז) . פירש רש"י ז"ל שמתו בימי החשך וזה פלא דכל כך היו רבים בימי החשך! ונראה לי בס"ד דלאו על אותם שמתו בימי החשך קאי אלא על אותם שנולדו ומתו במשך רד"ו שנים שהיו במצרים שאם תחשוב כמה נפשות היו אז יעלו אלו היוצאים שנים מששים רבוא.

בֹּא וְאַרְאֲךָ מֶה עָשׂוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ, מֵהֶם טִבְּעוּ בַּיָּם, מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב, מֵהֶם מִעֲכוּ בַּבִּנְיָן. נראה לי בס"ד כונת אותו זקן בדברים אלו לומר אל תתרעמו על האומות כשעושין לכם צרות ונזקין כי כל זה הוא נגזר עליכם מן השמים בעבור תיקון עונות שאתם חייבים בהם ולטובתכם הם נעשים יען דאם עשו לכם בשאט הנפש ומה שלבם חפץ בלתי השגחה העליונה היו גוזרים גזרה שוה דהיינו חרב לכולם או שריפה לכולם ולמה עשו מהם בשריפה מהם בסקילה מהם בהרג מהם בחנק? אלא ודאי מיתות אלו נגזרו עליהם מן השמים על שעברו בגלגולים הקודמים בדברים שחייבין עליהם ארבע מיתות בית דין ולכן גלגלו עליהם מיני מיתות אלו על ידי האומה הזאת, דאם האומה עשתה להם רעה בשאט הנפש למה תעשה להם שינוי מיתות אלו! ולכן הביא לו דוגמה מה שנעשה במצרים על ישראל מהם טבעו שמתו בחנק מהם הרגו שמתו בחרב מהם מעכו בבנין שזה הוא ענין סקילה ומוכרח לומר שמיתות אלו נעשו בהשגחה עליונה שנגזרו עליהם מן השמים שאם לא כן דכונתם להרע להם להמיתם יטביעו הכל או יהרגו הכל או ישקעו הכל בבנין ולכן גם באומות של עכשיו צריך לומר כן ולא תתרעמו עליהם דאין עושין רעות מלבם אלא בהשגחה.

וְאַתָּה אָמַרְתָּ לִי 'מַה שִּׁמְךָ' בַּתְּחִלָּה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' (שמות ה, כג) (שמות ו, א) . נראה כי מחמת שאמר לו תחילה 'מַה שִּׁמְךָ' לכן תמיה עליו איך יאמר לו אחר כך 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ', וקשה מה תליא הא בהא? ונראה לי בס"ד דידוע שכל השפעה של טובה שתהיה על ידי שם הוי־ה לא תהיה על ידי יסורין דכתיב בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) גם ידוע שאם נגזר טובה על ידי אותיות שם הוי־ה לא יתאחר השפע אלא יגיע במהרה לבעליו. ובזה פרשתי רמז הכתוב הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ (תהלים קמז, טו) כל אמירה בלחישו ושם הוי־ה הוא בלחישו דכתיב זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם (שמות ג, טו) 'לְעֹלָם' כתיב וזהו הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ הם אותיות שם הוי־ה שהם בהעלם ובלחישו אָרֶץ אז עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ זהו הטוב שיגיע לבעליו. ולכן משה רבינו ע"ה ביקש לידע שמו בעת ששלחו לגאל את ישראל דכתיב (שמות ג, יג) 'אֲנִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם' והשיב לו 'כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם' נמצא הודיעו שלא תהיה הגאולה בשם הוי־ה אלא בשם אהי־ה ומה שאמר לו אחר כך כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות ג, טו) הא אמר זֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם ודרשו רבותינו ז"ל (קידושין עא.) 'לְעֹלָם' כתיב ששם זה תעלימו, נמצא גילה לו שלא תהיה הגאולה בשם הוי־ה אלא בשם אהי־ה. וכונתו של משה רבינו ע"ה וכונת ישראל שרוצין לידע את שמו בנס זה הוא מפני שאם יאמר השם שבו תהיה הגאולה הזאת הוא שם הוי־ה אז ידעו שהגאולה תהיה תכף בביאה ראשונה שיבא משה רבינו ע"ה אל פרעה בדבר ה' ולא תתאחר כי אם נעשה הפועל בשם הוי־ה כתיב ביה 'עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ' וכנזכר לעיל וגם ידעו שלא תהיה על ידי תוספת יסורין ומאחר דהוא רצה לידע השם בשביל לידע אם תהיה ההצלה תכף בביאה ראשונה או תתאחר והשם יתברך גילה לו שלא תהיה אותיות שם הוי־ה אלא על ידי שם אהי־ה. השתא נמצא תמיהה על משה רבינו ע"ה אחר שראה שלא נעשית במהרה בביאה ראשונה וגם ראה תוספת יסורין אמאי נתרעם 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' רצונו לומר לא הצלת תכף ומיד בביאה ראשונה שבאתי אל פרעה וגם נתרעם איך הרע לעם הזה בתוספת יסורין וזהו שאמר אמרת לי בתחילה 'מַה שִּׁמְךָ' כדי שתדע מכח השם אם יהיה יסורין וגם לדעת אם תהיה הגאולה תכף בביאה ראשונה השבותיך דבר על דבריך אלו ואחר שידעת דבר מזה איך עכשיו אתה אומר והצל לא הצלת במהרה בביאה ראשונה מאחר שהגדתי לך שמי אהי‏־ה? הרי הבנת שאין אני גואלם בשם הוי־ה כדי שתהיה הגאולה במהרה בביאה ראשונה!

בְּמִלְחֶמֶת פַּרְעֹה אַתָּה רוֹאֶה, וְאִי אַתָּה רוֹאֶה בְּמִלְחֶמֶת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים (שמות ו, א) . נראה לי בס"ד הטעם שנולד דבר זה מכח שנתרעם על היסורין שנוספו עליהם וכמו שנאמר 'הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' (שמות ה, כג) והוא כי כובד העבודה שנוסף עליהם בביאה ראשונה היתה לטובתם להשלים בזה זמן הנשאר מן ארבע מאות שנה ואם היה הכובד הזה להם חמש או שש חדשים היה נשלם כל הזמן כולו ולא היה נשאר עליהם גלות בשעבוד מלכיות אך כיון שנתרעם ואמר 'הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ' אז תכף שלח השם יתברך את משה בחירו ביאה שניה ועל ידה אחר כך התחילו המכות וכיון שהתחילו המכות פסקה העבודה כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכיון דלא נשלם הזמן נגזר שעבוד מלכיות וכיון דנגזר עליהם שיגלו הוצרך משה רבינו ע"ה להפטר במדבר ולא נכנס לארץ ישראל שאם היה נכנס לארץ ישראל היו באים על קברו וצועקים והיה מתפלל ומבטל הגלות ונמצא דברים אלו שדיבר הם גרמו שלא יראה במלחמת שלשים ואחד מלכים ונראה דזכר מניינא שהם ל"א מלכים לרמוז מה שאמר 'לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' גרם לו לא יראה בל"א מלכים שרמוזים בתיבת 'לֹא'.

"וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" מָה רָאָה משֶׁה (שמות לד, ח) . פירש רש"י על איזה מדה מן שלש־עשרה מידות ראה והשתחוה. קשא כיון דפסוק ויקוד נאמר אחר הזכרת שלש־עשרה מידות כולם לימא את כולם ראה והשתחוה! ונראה לי בס"ד דשאל כן משום דכתיב 'וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד' ואם אחר שראה כל שלש־עשרה מידות למה אומר 'וַיְמַהֵר'? אלא ודאי כי הוא לא המתין עד אחר כל שלש־עשרה מידות אלא מיהר ליקוד קודם שנשלמו כל שלש־עשרה מידות דעל זה שייך לומר 'וַיְמַהֵר' שהיה מן הראוי להמתין עד הסוף וליקוד ולכן שאל איזה מדה ראה ומיהר ליקוד בה? ומשני 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' ראה (שמות לד, ו) .

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים, אָמַר לוֹ אַף לָרְשָׁעִים. אָמַר לֵיהּ רְשָׁעִים יֹאבְדוּ. נראה לי הכונה לומר אם אתה מאריך להם אף בעולם הזה אם כן יאבדו מעולם הבא דאחר שרואין שמצליחין במעשיהם הרעים ואין פרענות באה להם נטמעים בסטרא אחרא יותר ואין שמים לב לחזור בתשובה מה שאין כן אם יבאו עליהם יסורין ופרענות יתעוררו הם ואחרים בתשובה כמו שנאמר כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיה כו, ט) כשרואין שעושה הקדוש ברוך הוא משפט ברשעים יתעוררו הכל בתשובה שנקראת צֶדֶק אבל הצדיקים אין חשש מזה עליהם דמאחר שהם צדיקים גם אם לא יבאו עליהם יסורין בשביל איזה חטאים מועטים שנכשלים בהם אז אם תאריך אפך עמהם לא יאבדו כי בלי ספק יתעוררו מאליהם בתשובה.