בן יהוידע על סנהדרין קו.

אֲבָל בִּלְעָם הָרָשָׁע בֵּרְכָן בְּאֶרֶז . קשא אם הארז גרוע בברכה איך המשיל הכתוב את הצדיק לארז דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג) ? ונראה לי בס"ד הארז יש בו דמיונות למעליותא ויש בו דמיון לריעותא והצדיק נמשל לארז בדמיון המעליותא שבו דוקא דהא לא אמר קרא 'כְּאֶרֶז' בסתם אלא פירש ואמר כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, דאמר 'יִשְׂגֶּה' כלומר למעליותא דאית ביה דישגה קאמר אבל בלעם אמר כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם (במדבר כד, ו) עשה הדמיון לארזים בסתם ולא פירש למעליותא דוקא אלא כַּאֲרָזִים למעליותא ולריעותא דאית בהו ולכן אמר נַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כז, ו) זה בלעם, נַעְתָּרוֹת 'נהפכות' כמו שפירש רש"י ז"ל והיינו אם תהפך הארז שברכם בו ודימה אותם אליו יהיה צירוף זָרָא כי 'אֶרֶז' למפרע 'זָרָא' על דרך מה שאמר הכתוב וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (במדבר יא, כ) לומר שהוא כיון בדמיון הארז על דמיון הזרא ולא על דמיון מעליותא דאית ביה. ומה שאמר ' וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ קוּלְמוֹס ' פירוש אפילו התלוש זכה וכמו שפירוש מהרש"א ז"ל ובזה ניחא הנמשל גבי ישראל שאפילו הגולה ונעקר ממקומו הנה הוא מרביץ תורה ומלמדה בכל מקום שהולך שם.

שְׁלשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, אֵלּוּ הֵן: בִּלְעָם, אִיּוֹב וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ נֶהֱרַג, אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין, וְיִתְרוֹ שֶׁבָּרַח זָכוּ בְּנֵי בָנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית (שמות א, י) (דברי הימים א ב, נה) . קשא מה הפרש יש בין שתיקה לבריחה, הלא שוין הם בפעולה זה לא יעץ רע וזה לא יעץ רע? ונראה לי בס"ד כי הם הושיבו מיעצים שלשה דלעולם אינם צריכים אלא לשתי דעות כי דעת אחת אין סומכים עליה וצריך שתים דוגמה לעדות דְּעַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר (דברים יט, טו) והניחו שלשה, מפני דחוששים שמא השנים לא ישתוו בדעת אחת לכך הביאו שלישי להכריע שאם יאמר כראשון יעשו כראשון ואם יאמר כשני יעשו כדברי השני. ולכך הושיבו בענין העצה הזאת שלשה בלעם ראשון ואיוב שני ויתרו שלישי ותחילה הגיד בלעם דעתו ואם היה איוב חולק ואומר לא טובה עצת בלעם אלא אומר עצה אחרת היו שואלין מן השלישי יתרו אם אומר טובה עצת בלעם נעשו שנים והיו עושין כבלעם ואם אומר טובה עצת איוב נעשו שנים בעצה זו והיו עושין כאיוב. אך המה ראו שאחר שאמר בלעם עצתו שתק איוב ולא ערער עליו וידוע בכל מקום אמרינן שתיקה כהודאה (יבמות פז:) וכיון ששתק נמצא הודה לדברי בלעם ונעשו שנים ותו לא היו צריכין לשאול מיתרו על זאת. נמצא עמדה העצה בשתיקת איוב והרי הוא פעל רע בשתיקתו ויתרו כיון שראה כך חשב להציל את ישראל מעצה זו, מה עשה? ברח ונפקד מקומו מהם והיה להם דת ומשפט ידוע שאם גוזרים גזרה ומת אחד משרי המלכות מבטלים אותה גזרה, לכך כיון שברח יתרו ונחסר מהם בטלו אותה גזרה מכל ישראל הנמצאים ונולדים. אך מחמת שלא מת אלא רק נפקד מושבו הניחו מקצת ממנה ואמרו רק הבנים הנולדים מכאן ולהבא ישליכו בנהר וגם הנולדים אין משליכים אלא רק הזכרים ולא הנקבות מה שאין כן עצת בלעם היתה על כל ישראל אנשים ונשים וטף ובריחה של יתרו הצילה את הנמצאים כולם ורק הנולדים קימו הגזרה בזכרים בלבד ולכן יתרו זכה וכו' אבל איוב שעשה רעה בשביל ששתק ודנו מזה שתיקה כהודאה בכף הדמיון שהוא לא דבר בפיו כלום לכך נידון ביסורין שלקה בצרעת שהוא דומה למת בכף הדמיון שאמרו מצורע חשוב כמת (נדרים סד:) ואינו מת ממש.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹי מִי שֶׁמְּחַיֶּה עַצְמוֹ בְּשֵׁם אֵ‏־ל (במדבר כד, כג) . הנה פירוש ראשון של רש"י ז"ל [עושה עצמו אלוה כמו פרעה וחירם] דחוק ופירוש השני שכתב שמעדן עצמו בעולם הזה, צריך להבין היכא רמיזה עולם הזה בשם א־ל? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מדרש רבה בראשית יב, ט) עולם הזה נבראת באות ה' ועולם הבא ביו"ד שנאמר כִּי בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד) וידוע דאות ה' של השם מספרה 'א־ל' כן יש לה שלשה מיני מלואים דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שם ה"י ה"א ה"ה [31] סך הכל עולה מספר 'א־ל' נמצא עולם הזה נבראת באות ה"א שמספרה 'א־ל'. או יובן בס"ד דידוע ישראל יכולים לינק גם מן החסדים שהוא סוד 'אֵ־ל' דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) אבל אומות העולם אינם יכולים לינק אלא מן הגבורות ולעתיד כאשר יתמתקו הגבורות ויהיו בסוד חסדים שהוא שם 'אֵ־ל' יאבדו העכו"ם כי אין להם מקום לינק ממנו.

אוֹי לָהּ לְאוּמָּה שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו, מִי מַטִּיל כְּסוּתוּ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה? (במדבר כד, כג) . נראה לי בס"ד ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל אותיות מ"ם פ"ה דמנצפך הם בחינת הבל אך אותיות נצ"ך דמנצפך הם בחינת קין והם גבורות קשות מאד ועיקר המיתוק והתיקון צריך להיות בהם והם בסוד המעשה שהם של זרוע וכף ואצבעות ולכן נתקנים על ידי מעשה המצות, אך אותיות מ"ם פ"ה הוא סוד הבל ונתקנים על ידי הבל עסק ולימוד התורה. וידוע עיקר הגאולה תהיה על ידי מיתוק ותיקון אותיות נצ"ך דמנצפ"ך ואמרתי בס"ד טעם לזה לכן תמצא מלוי אותיות 'נצך' כזה נו"ן צד"י כ"ף הם אותיות 'פִּדְיוֹן' כי פדיון ישראל תלוי בתיקון של קין שהוא על ידי מתוק ותיקון אותיות נצ"ך. ולזה אמר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ' פִּדְיוֹן ' לְבָנָיו, רמז לתיקון אותיות 'נצך' דמלוי שלהם הוא אותיות 'פִּדְיוֹן', וְעוֹשֶׂה הוא לשון תיקון כמו וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית יח, ח) . או יובן בס"ד ' פִּדְיוֹן ' אותיות 'דו פני' רצונו לומר שתי פנים שהם שני שמות א‏‎־ל של פנים העליונים ודו רצונו לומר שתים. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בהקדמת בראשית הגאולה היא ביסוד ופדיון במלכות ואין פדיון אלא על ידי דבר אחר שיכנס במקומו לפייס הסטרא אחרא כמו שנאמר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר (איוב לג, כד) ואין מתפייס הסטרא אחרא אלא אם כן זה הנכנס במקומו דומה לו ושמו כשמו וזהו סוד ' מֵ רֶדֶת שָׁ חַת מָ צָאתִי כֹ פֶר' ראשי תיבות 'מִשִּׁמְךָ' עד כאן לשונו עיין שם. והנה כתיב וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ (ישעיה מג, ד) והיינו אלופים של עשו שהם עכו"ם דכתיב בהו לשון לאום כמו שנאמר וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (בראשית כה, כג) והטעם שזה ראוי להיות תחת נפש מישראל כי בפדיון צריך כופר וצריך להיות במי שדומה לו ושמו כשמו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וכנזכר לעיל. וידוע שישראל ואומת עשיו דומין בשם שישראל נקראו בשם יעקב וידוע כי שם יעקב הוא כפול כמו שנאמר וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב (בראשית מו, ב) ושני פעמים יַעֲקוֹב מלא בוא"ו [188×2=376] עולה גימטריא עֵשָׂו [376] וזהו שאמר אוֹי לָהּ לְאוּמָּה, היא אומת עשו שהם עכו"ם, שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו, ' פִּדְיוֹן ' דייקא דהפדיון צריך כופר במי ששמו כשמו דנמצא הם מזומנים לקבל הפרענות של ישראל משאר אומות ששוים בשם כאמור ודקדק לומר 'בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה' כלומר על ידו ולא על ידי שליח.

בּוֹא וַאֲשִׂיאֲךָ עֵצָה עֲשֵׂה לָהֶן קְלָעִים וְהוֹשֵׁיב בָּהֵן זוֹנוֹת (במדבר כה, א) . נראה לי בס"ד נקיט קְלָעִים כי כל קלע [200] עולה מספר קסם [200] והיינו שיעץ אותו שיעשה הקלע על ידי קסם כדי שיצליח בפעולה שחושב לעשות בו. ומה שאמר שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקְּלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹת , נראה לי בס"ד בשמות של מקומות מסמן בהם על העבירה שעשו שם והיינו שהיתה העבירה בזנות שהוא תאות המשגל ושלג בהפוך אתוון שגל. או אותיות 'מֵהַר שֶׁלֶג' הם אותיות 'הַר מְשַׁגֵּל' ומקום בית 'הַיְשִׁמוֹן' הוא אותיות 'וַי נְשָׁמָה' על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כז:) בפסוק וַיִּנָּפַשׁ (שמות לא, יז) וי אבדה נפש.

רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? (במדבר כה, א) . הא דאומרת לו שישתה אחרי אומרה אליו 'שֵׁב וּבְּרוֹר לְעַצְמְךָ' היינו כדי שלא ירגיש שרוצה להשקותו יין כדי שישתכר ותזנה עמו כי אפשר כיון דעדיין שפוי בדעתו יחוש לכך ולא ישתה אלא אחר שאומרת לו שב וברור לעצמך אומרת לו שתה כוס אחד של יין כדי שתתפקח ותברור יפה ולא תטעה לברור פשתן שהוא רך שקורין חימ"י כי ידוע דהיין מפקח כמו שאמר רבא חמרא וריחני פקחין (יומא עו:) ולכן אומרת לו גם כן ' שֵׁב וּבְּרוֹר לְעַצְמְךָ ' רצונו לומר לא תברור בהיותך עומד אלא שב וברור כדי שתברור יפה בישוב הדעת שזה צריך בדיקה יפה ולכן אמרה לו ' כּוֹס ' אחד כי לא להשתכר אתה צריך אלא כדי שתתפקח מכח היין אך היין היה חזק מאד וכוס אחד משכר האדם יותר מעשרה כוסות ולכך כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה 'כוס אחד' בָּעַר בּוֹ.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנְחַתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפּוֹר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים בְּאָהֳבָם" (הושע ט, י) (במדבר כה, א) . נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון שִׁקּוּצִים דידוע אות של ישראל הוא התפילין וכתבנו במקום אחר שי"ן של ג' ראשין בתפילין של ראש היא רומזת לשלשה אבות ושי"ן של ד' ראשין רומזת לארבע אמהות, נמצא דאבות ואמהות רמוזים באות של ישראל הוא התפילין של ראש דעליו נאמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י) ואמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ואם ישראל עושין רצונו של מקום נמצא הלכו בדרך אבותם ואמותם אז מאירים להם שני שיני"ן אלו ויגין עליהם זכות אבות ואמהות, ואם אין עושין רצונו של מקום יהיו השיני"ן כמו קוצין להם על אשר נבדלו מדרך אבותם ואמותם ולכן באין עושין רצונו של מקום כתיב בהו 'וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים בְּאָהֳבָם' חלק תיבת שִׁקּוּצִים לשנים וקרי בה 'ש' קוצים' כי השינין יהיו קוצים להם.

"וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֵן (במדבר כה, ב) . יש להבין היכא משמע זה בכתוב? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר גם כן דריש 'וַתִּקְרֶאןָ' לשון קֶרִי שנעשו בעלי קריין אך מפרש איך נעשו בעלי קריין מכח ראייתם בלבד? לכך אמר ערומות פגעו בהם לכך גבר בהם כח התאוה ונעשו בעלי קריין. ורבי יהושע סבירא ליה ' נַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי קְרָיִין ' אפילו בשביל ראיית פניהם ואינו מוכרח לומר 'עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֵם' כי הכתוב לא אמר אלא 'וַתִּקְרֶאןָ'.

"גַּמְלָא אָזַל לְמִיבָּעֵי קַרְנֵי, אוֹדְנִי דְּהָווּ לֵיהּ גְּזִיזוֹ מִינֵּיהּ" (במדבר כה, א) . נראה לי בס"ד משל זה על בלעם דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דהפתויים של העבירה נמשכים מן נוקבא דקליפה והפרענות והעונשים נמשכים ובאים על ידי דוכרא דקליפה. וידוע הנחש מן נוקבא דקליפה והשטן מן דוכרא דקליפה ושניהם כוחות שלהם הם באות נו"ן שבשמם ותחילה יתחיל רע דנוקבא שהוא נחש לפתות מכח הנו"ן שבשמו ואחר כך יבא רע דדוכרא דקליפה שהוא השטן להזיק בכח אות נו"ן שבשמו ואם כן סדרן בזה אחר זה הוא ' נָ חָשׁ שָׂטָ ן ' דבזה נמצא הנוני"ן שהם כוחות שלהם עומדים בקרנות שלהם בחבורם זה אחר זה שכל נו"ן היא בקרן אחת. והנה בלעם כשנתן עצה לפתות זו העצה באה לו מן נוקבא דקליפה שהוא הנחש מצד נו"ן שבו שמשם כוחו ואחר כך כאשר יצא מזה הפתוי פועל רע שנהרגו כ"ד אלף במגפה זה בא מדוכרא דקליפה שהוא השטן מצד נו"ן שבו, וזהו שאמרו ' גַּמְלָא אָזַל לְמִיבָּעֵי קַרְנֵי ' כלומר בלעם הלך לתבוע שכר הפעולות שנעשו משני קרנות שהם נו"ן דנחש העומדת בקרן אחד ונו"ן דשטן העומדת בקרן השני בהיותם דבוקים ומחוברים זה בזה שמשם באה פעולת עצת הפתויים ופעולת הפורענות במגפה, ואז ' אוֹדְנִי דְּהָווּ לֵיהּ גְּזִיזוֹ מִינֵּיהּ ' כי הוא היה לו כח בהבל פיו לקלל מכח היניקה שהיה לו מן שתי אותיות מ"ם פ"ה דמנצפ"ך שהוא סוד הבל ועתה שהרגוהו בטלה יניקתו ובטלה שליטתו. או יובן כי הוא גם כן היה לו חלק 'במ"ב קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק' על פי דבריו ועצתו של בלעם ואלו המ"ב רמוזים בראש וסוף ' בִּ לְעָ ם ' שהם באזנים ועתה שהרגוהו גזיזו מיניה אותו שכר של מ"ב שהם עומדים בשמו כשתי אזנים מכאן ומכאן וגבר ישראל!

בַּתְּחִלָּה נָבִיא וּלְבַסּוֹף קוֹסֵם . פירש רש"י ז"ל אחר שנתן עיניו לקלל את ישראל. וקשא לפירושו והלא כל דברי הנבואה אשר נכתבה בתורה על שמו היו אחר שנתן עיניו לקלל? על כן יש לפרש אחר שנתן עצה לבלק להחטיא את ישראל ושוב ראיתי להרמ"ה בשיטה שפירש כן. ומה שאמר ' שֶׁקִּיְּימוּ בּוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין ' פירש רש"י ז"ל דכתיב עַל־חַלְלֵיהֶם (יהושע יג, כב) מיתות הרבה משמע. וגם על זה קשא דהא תיבת 'חַלְלֵיהֶם' קאי על מלכי מדין (במדבר לא, ח) וכן הקשה עליו הרמ"ה ולכך פירש הרמ"ה ז"ל דמפיק לה מן 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב' וזה לשונו: מכדי עד השתא בבני ישראל משתעי אמאי אצטריך למימר 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל'? אלא לומר לך שהרגוהו בכל מיני הריגות של בני ישראל והיינו ארבע מיתות בית דין, כיצד עשו? זה אוחז האבן בידו וזה מדליק את הפתילה של אבר לזרקה לתוך פיו וזה אוחז את החרב בידו ושנים תופסין בסודרין וכוונו זריקת האבן עם זריקת הפתילה לתוך מעיו והתזת ראשו, ומשיכת הסודרין בבת אחת אבל בזה אחר זה אין כאן ארבע מיתות דגברא קטילא קטלי ואזלי. ואיכא דדייק לה מדכתיב 'עַל־חַלְלֵיהֶם' ולאו מלתא היא דהא קרא גבי מלכי מדין כתיב עד כאן לשונו. ונראה דרש"י ז"ל ידע דכתיב 'עַל־חַלְלֵיהֶם' על מלכי מדין אך מפרש חלליהם דמלכי מדין רצונו לומר מיתות הרבה שעשו בהם כמה מיני מיתות לזה הרגו בחרב ולזה בחנק ולזה בסיף ולזה בסקילה ומפרש דמה שאמר קרא אחרי זה 'וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב' (במדבר לא, ח) היינו 'בֶּחָרֶב' שיש אתו עמו כל אותם מיני חללים שעשו למלכי מדין דכתיב בהו 'עַל־חַלְלֵיהֶם'. ופירוש זה מוכרח דהא תלמודא נקיט מלתיה דרב על פסוק 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב עַל [אֶל] חַלְלֵיהֶם' (יהושע יג, כב) ובמקרא לא כתיב כן אלא כתיב וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וכו' וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (במדבר לא, ח) וכיון דתלמודא נקיט 'עַל־חַלְלֵיהֶם' דכתיב ברישא אחר סוף הפסוק משמע דרצונו לקשר הריגת בלעם עם תיבות של 'חַלְלֵיהֶם' דהיינו בחרב שיש בו כל מיני חללים הרמוזים בתיבת חלליהם דמלכי מדין. ודע דמה שאמר אֶל־חַלְלֵיהֶם טעות הוא וצ"ל עַל־חַלְלֵיהֶם וכן גריס רש"י ז"ל להדיה וכן הביא בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד וכל דפוסים הישנים.