בן יהוידע על סנהדרין קד.

אוּכְלָא דְּקַצְרֵי סְחַף אַרֵישֵׁיהּ וַחֲלַף. נראה לי בס"ד נזדמן כך מן השמים לרמוז שיתוקן על ידי גלגולים הרבה שהנקבים הם עגולים כמו גלגל שהוא עגול וגלגול הוא לשון גלגל וגם עוד בנקבים שהם מזלפים מים יש בזה רמז על הגלגולים שהם מזדלפים מן מימי החסד כדי לקבל את המגולגל בתשובה. ולכן אמר לו אותה שעה 'הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא' (ישעיהו ז, ד) שבשרו לפי דרכו אל ירא פן יכתב מאותם שאין להם חלק לעולם הבא כי יש בידך שתי מיני זכויות אחד מצד אביך ואחד מצד בנך ולכן אמר לו השם יתברך לישעיה הנביא ע"ה 'צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז' (ישעיהו ז, ג) כי לפני אותיות אָחָז יש אותיות בֶּטַח על דרך מה שאמר הכתוב בפרשת בחקותי וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו, ה) ורמז לו שיתן לו הבטחה על העתיד כאמור.

דִּילְמָא הַאי גּוּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים (ירמיה כב, יט) . נראה נגזר בזיון זה על הגלגולת על אשר העיז לבזות בדבריו באור החמה שאמר 'יִטּוֹל אוֹרוֹ דְּאֵין אָנוּ צְרִיכִין לוֹ' ומאחר דהחמה עשויה גלגל לכך נתבזה בזיון זה בגלגולת שלו וסוף נשרפה בחום האש. והא דנגזר עליו שלא יקבר כי הוא אמר הארץ וכסף וזהב שבה שלו הם ואין צריך להחזיק טובה על זאת, לכן עתה אפילו עפר הארץ ניטל ממנו שלא זכה להקבר בעפר הארץ.

בִּשְׁבִיל "הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" "מָה אוֹת". נראה לי בס"ד הא דתלה זה בזה מפני שאם לא היה משבח עצמו בכך היה זוכה דהנבואה שהגיד לו ישעיה הנביא ע"ה בדבר רפואתו היתה נגלית אליו עצמו וממילא לא היה צריך לשאול אות מן ישעיה כיון דהוא עצמו נתנבא בכך, נמצא בשביל שאמר 'הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' (מלכים ב כ, ג) לא נתנבא הוא עצמו בכך ועל ידי כך שאל 'מָה אוֹת' (ישעיה לח, כב) וכיון דשאל 'מָה אוֹת' ונעשה לו האות נסתבב 'נָכְרִים אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ' כי על ידי האות שנעשה בנס פלאי במהלך השמש נתפלא מלך בבל ועל ידי כך שלח לו אנשים לדרוש בשלומו ואז אכלו על שלחנו ואם לא היה האות איך היו שרי מלך בבל באים אצלו ואוכלים על שלחנו.

בִּשְׁבִיל שֶׁנָּכְרִים אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ גָּרַם גָּלוּת לְבָנָיו (מלכים ב כ, ח) . נראה דהוה מדה כנגד מדה דכתיב בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ (תהלים קכח, ג) ועתה שהיו נכרים סביב לשלחנו במקום בניו, גלו בניו אצל נכרים.

מַאי "בֵּית־נְכֹאתָהּ"? אִשְׁתּוֹ, הִשְׁקְתָה עֲלֵיהֶם (מלכים ב כ, ח) (ישעיהו לט, ב) . נראה דריש נכאתה את כנה כמו וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ (תהלים פ, טז) דהאשה נחשבת כנה אצל בעלה. ברם קשא מאי סלקא דעתיה דחזקיהו לעשות דבר זה? ונראה כונתו לטובה שצפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות לבבל ונשיהם יהיו שבויות שם לשמש האויבים כשפחות ויבוזו את ממונם וחשב לעשות דבר זה שאשתו שהיא מלכתא ושקולה כנגד כל נשים של ישראל תשמש לאלו השרים שבאו מבבל אולי בזה יספיק לבטל הגזרה מעל נשי ישראל בגלות, וגם הראם אוצרות של ממון אולי זה יספיק לבטל גזרה של בזוז ממונם. אך השם יתברך לא היה לו רצון וכמו שנאמר וְאַתְּ שַׂמְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ (ירמיה יג, כא) שעשה לסטרא אחרא תגבורת בדבר זה יותר.

זַיִן אוֹכֵל זַיִן הֶרְאָה לָהֶן (ישעיהו לט, ב) (מלכים ב כ, ח) . פירוש ברזל דשליט בברזל. ונראה לי בס"ד דידוע אומות העולם נמשלו לברזל החותך וממית שהם קשים לישראל כברזל אך כל ישראל יצאו מן רחל ולאה ובלהה וזלפה אשר הם ראשי תיבות בַּרְזֶל שהוא בִּ לְהָה רָ חֵל זִ לְפָּה לֵ אָה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל. ובזה מובן טעמו של חזקיהו המלך ע"ה שהראה להם ברזל השולט בברזל לרמוז להם כי ישראל שיצאו מן הברזל ישלטו באומות הקשים כברזל אך הקליפה חשבה הרמז להפך.

אֲנִי אָמַרְתִּי "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד" (דברים לג, כח) . נראה לי בס"ד דָד רמז לתורה שיש בה ח' דרגין שהם ארבע וארבע: כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומותר, חייב וזכאי. ולכן כתיב בה דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת (משלי ה, יט) וזהו שנאמר אֲנִי אָמַרְתִּי 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל' בקבע ותמידות 'בָּדָד' הבי"ת שמוש שיהיו תמידין וקבועים בתורה שהיא דָד ועכשיו שפרשו מן התורה יהיו בָּדָד מוֹשָׁבָם. או יובן בס"ד אֲנִי אָמַרְתִּי 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד' כלומר אשפיע להם טובה בלי יגיעה שאין צריך להם יגיעה באפיה ובישול שתוציא הארץ גלוסקאות ואדם מביא ענבה אחת ונוקב אותה לעשות לה פה להוציא מתוכה יין ומסתפק ממנה כפטס הגדול וזהו כדמיון הדד שאין צריך לעשות לו תיקון ובישול ואין ביניקה שלו שום יגיעה וזהו 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח' בלי יגיעה בטובה שהיא כאלו מונחת 'בָּדָד' ועכשיו שחטאו יהיה 'מוֹשָׁבָם בָּדָד'. אי נמי אֲנִי אָמַרְתִּי 'יִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד' בשני דלתין של שם שד־י ושם אדנ־י וגם יתוקן מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה (ישעיה ט, ו) שתהיה שני דלתין שבזה יהיה להם השפעה שלימה.

שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין קְטַנָּה לְגָדוֹל וּגְדוֹלָה לְקָטָן. קשא היכא רמוז בכתוב התחברות זו של קטן עם גדולה או להיפך, כי בקרא מפורש שהעיר היתה רבתי במספר אנשיה, והיכא רמיז התחברות קטנה עם גדול או להפך? ונראה לי בס"ד דריש עִיר (איכה א, א) לשון עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת (זכריה ט, ט) שהיא ילד קטן משיאין ומחברין אותו עם אשה רבתי שבעם וממילא נלמד שהיו עושין להפך גם כן דחד טעמא להו .

כְּאַלְמָנָה, וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ (איכה א, א) . ועוד אתמר כיוצא בזה על פסוק הָיָה אֲדֹנָ־י כְּאוֹיֵב (איכה ב, ה) בכף הדמיון שאמרו רבותינו ז"ל לולי כ"ף זה לא נשאר משונאי ישראל שריד ופליט. ובזה פרשתי בס"ד 'קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ' (ירמיה ד, לא) רצונו לומר בעת שתתייפח לקונן במגילת איכה, תפרש כפיה היטב אותיות הכפי"ן של 'כְּאַלְמָנָה' ושל 'כְּאוֹיֵב' כדי שיהיה ניכר ויוצא כ"ף הדמיון שלא יהיה משמע ממש ח"ו.

כָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים נַעֲשִׂין שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶן. נראה לכך אפקינהו בתואר שרים כדכתיב 'שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת' (איכה א, א) כי שָׂרִים בהפוך אתוון רָשִׁים לומר בתחילה כששבו אותם היו רָשִׁים אך מחמת גודל חכמתם נעשו שרים שנהפכו אותיות רָשִׁים לאותיות שָׂרִים שֶׁהָ'רָשׁ' נעשה שַׂר.