בן יהוידע על סנהדרין קא.

הַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּבֵית מִשְׁתָּאוֹת בְּלֹא זְמַנּוֹ מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם (בראשית א, א) . פירוש: בבית המשתה יהיו שם בני אדם נכבדים קרואים שם ואם יש שם אדם נכבד ששמו אברהם מזכיר וקורא באותה מסיבה פסוקים שאמורים בתורה על שם אברהם אבינו ע"ה כדי לרמוז בהם על אותו הנכבד המסב שם ששמו אברהם וכן על זה הדרך בשאר שמות בני אדם שיש דוגמתם בתורה שנאמר בהם שבח ומעלה ואפילו אם לא יש שם בתורה הוא קורא פסוקים של מעלות וברכות ומכוין אותם על זה הנכבד המסב שם כי בהזכירו פסוקים אלו שלא בזמנם שם מוכח דעל אלה המסובין הוא מתכוין לתת להם שבחים אלו וברכות אלו האמורים בפסוקים אלו. ומה שאמרו ' הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם ' אם קורא פסוק של קרבנות פסח בפסח ופסוק של קרבנות חג בחג ושל קרבנות שבת בשבת ושל קרבנות ראש חודש בראש חודש וכיוצא בזה, נחשב כאלו הקריב ממש בו ביום ואז על ידי כך משלשל ומוריד שפע טובה כללי לצורך כל העולם כולו כאשר היה יורד שפע כללי לעולם בזמן בית המקדש מן הקרבן שמקריבים דבר יום ביומו הן בחול הן בשבת הן בימים טובים הן של תמידין הן של מוספין ולזה אמר 'מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם' מלבד שכר הפרטי שלו שיש לו מקריאת התורה.

מִקְרָא זֶה מֵעַצְמוֹ נִדְרָשׁ: אִם תִּשְׁמַע לֹא אָשִׂים וְאִם לֹא תִּשְׁמַע אָשִׂים. אַף עַל פִּי כֵן כִּי אֲנִי הֳ' רֹפְאֶךָ (שמות טו, כו) . פירוש דריש ' לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ ' כפלים אחת ישר ואחת למפרע והוא שאם תשמע לא אשים עליך, וחוזר ודורש אלו למפרע והוא ' עָלֶיךָ אָשִׂים ' כלומר אם חטאת ולא שמעת דאז עליך אשים המחלה אז ' אֲנִי הֳ ' רֹפְאֶךָ '.

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ. הנה דבר ברור הוא שזה הוא רבי אליעזר בן הורקנוס ומעשה זה לא היה בחולי שנפטר בו אלא חלה קודם אותה מעשה דהוה בתנורו של עכנאי אבל חוליו שנפטר בו מפורש בגמרא (בבא מציעא נט:) איך הוה מעשה בעת שבאו חכמי ישראל אצלו ומה דברו עמו ומה דבר עמהם.

אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק. ידוע הכלל של 'מִפְּנֵי מָה' דאתמר בתלמודא דמוכרח שנראה להם שני טעמים ולכך שואלין 'מִפְּנֵי מָה'. ונראה לי בס"ד דחזו תרי טעמי בשחוק שלו האחד דראה סימנים טובים בו שהם מורין על רפואתו ושמח, והשני להפך שראה סימנים לא טובים ושחק כדי שלא תחלש דעתו בראותו שתלמידיו בוכין. ולכן שאלו אותו ' מִפְּנֵי מָה '? והוא השיב להם ' מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים ' דחזא תרי טעמי איכא בבכיה שלהם האחד שראו בו סימני מיתה והשני אדרבה ראו סימני חיים ורק בכו על צערו שהיה מצטער מאד לפי שעה מחמת החולי. והשיבו אנו רואין שיתרפא בודאי ורק על צערו אנחנו בוכין דאיך נראה ' סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְּצַעַר וְלֹא נִבְכֶּה '! ואמר להם גם אני יודע שבודאי יתרפא ולא בכיתי על צערו אלא שחקתי מפני שקודם שבא לו הצער הזה הייתי חושש פן קבל רבי איזה חלק מה משכר עולם הבא מפני שלא ראיתי שקרה לו שום צער של יסורין ועתה ראיתי מצטער שמחתי מפני שידעתי שלא קבל כלום בעולם הזה משכר עולם הבא אפילו מעט.

כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחֲמִיץ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין דּוּבְשָׁנוֹ מַדְבִּישׁ, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם קִיבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי בְּצַעַר אֲנִי שָׂמֵחַ. נראה לי בס"ד נקיט ארבעה מינים אלו שהתורה נמשלה בהם כי התורה נקראת יַיִן דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה) . ונקיט פִּשְׁתָּן כי נמשלה למלבוש דכתיב שִׂמְלָה לְכָה (ישעיה ג, ו) וכן אמר כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ (משלי כז, כו) ופשתן הוא צורך מלבוש והוא מלבוש משובח שבמלבוש כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם (בראשית ג, כא) ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יד.) דבר שהעור נהנה בו זה פשתן. וגם נקיט שֶׁמֶן וּדְבַשׁ שהתורה נמשלה בהם דכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד, יא) ועוד מקראות מורין על זה. ונקיט ארבעה בלבד כנגד ארבעה חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שהיה רבי עוסק בהם הגינו עליו להצילו מן הפסד ארבעה מינים אלו ונמצא שקבל חלק מה בעולם הזה משכר תורתו, ועכשיו שראיתיו חלה כל גופו ומצטער מאד מחליו ידעתי דהעדר ההפסד שהיה בארבע מינים הנזכר לא בא לו מכח זכות לימוד התורה בארבע חלקים דאם כן לא היה חולה כל גופו הבנוי בארבע יסודות שהיו מגינים עליו ארבע למודים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] על ארבע יסודות גופו שלא יחלו דודאי גוף עדיף מממון וכיון דלא הגינו על גופו שמע מינה לאו מכח זכות התורה היה העדר ההפסד בממונו אלא זה היה מצד המזל שלו ולכך שמחתי כי נתברר אצלי שלא אכל בעולם הזה אפילו חלק מועט משכר התורה.

לִימַּדְּתָּנוּ רַבֵּינוּ: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ) . קשא איך יאמר לרבו שחטא? והוה ליה למימר (איכה ד, כ) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הֳ' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם! ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל בפסוק אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי (ישעיה מג, כז) כי הצדיקים המשכילים ומתבוננים יותר בגדולתו יתברך רואין עצמם שהם חוטאים להשם יתברך בקיצורם בעבודתו וחושבין דבר קל לדבר חמור וכל מי שהוא משכיל יותר רואה חסרון בעצמו יותר וזהו 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן' שהוא אברהם רואה עצמו 'חֹטֵא' אלי 'וּמְלִיצֶיךָ' משה ואהרן היו חושבין על עצמם 'פָּשְׁעוּ בִי' שהוא מדרגה גדולה ממזיד עד כאן דבריו. וזהו כונת הכתוב 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב' באמת 'וְלֹא יֶחֱטָא' כפי ראות עיניו והשערת שכלו בעצמו כי הוא בודאי חושב עצמו לחוטא תמיד וכמו שנאמר 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא'. ואפשר כי רבי אלעזר לימד קודם זה לרבי עקיבה הבנת הכתוב הזה כאשר ביארנו ולכך אמר לו 'לִימַּדְּתָּנוּ רַבֵּינוּ' כבר ביאור פסוק זה של 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ' ולכן כיון שאתה דן את עצמך לחוטא באו עליך יסורין כפי אשר שפטת את עצמך.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים, שֶׁטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. הא דנקיט טִּפָּה ולא אמר גְּשָׁמִים סתם נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין שתי טפות עולות כנגדן מלמטה, נמצא להיורד מלמעלה שהוא המשובח ביותר כינו אותו בשם טפה אחת ושל מטה כינו בשם שתי טפות. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בגשמים נעשה בירור ניצוצי קדושה בבחינת מ"ן [מיין נוקבין] ומ"ד [מיין דוכרין] ולכן הצדיק שעושה בירור גם במהלכו על פני הארץ דימהו לטיפה היורדת מלמעלה שהיא סוד מ"ד [מיין דוכרין] שהוא משובח יותר ואמר בעולם הזה ובעולם הבא שעושה תיקון ובירור על ידי עסק תורתו בעולם הזה סוד ה"א אחרונה ובעולם הבא סוד ה"א ראשונה אך הגשמים עושים תיקון של הבירור בעולם הזה שהוא סוד ה"א אחרונה.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגַּלְגַּל חַמָּה שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד דחמה משפעת ללבנה שממנה מקבלת אורה וישראל נמשלו ללבנה ומקבלים אור תורה מן החמה שהוא החכם. ואמרתי בס"ד טעם נכון למה הרב נקרא חָכָם בסתם על שם החכמה ואינו נקרא נָבוֹן בסתם על שם הבינה? ונראה דקראו אותו חָכָם על שם החכמה מפני שהוא דומה לחמה המשפעת אור ללבנה כן הוא משפיע אור תורה לכל ישראל וזה נרמז באותיות חָכְמָה שהם אותיות כְּחַמָּה כלומר בעל החכמה הוא כחמה כי כמו שהחמה משפעת אור ללבנה כן הוא משפיע אור תורה לישראל. ולכן כאן דמה אותו לחמה אך אתה יותר טוב מן החמה המשמשת אור ללבנה כדי להאיר בעולם הזה אבל אתה משפיע אור תורה לישראל שיהיה מאיר להם בעולם הזה ובעולם הבא.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵאָב וָאֵם. נראה לי בס"ד כי ידוע יראה תתייחס לאב כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לא.) על פסוק אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט, ג) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן ירא מאביו יותר מאמו לכך הקדים ביראה את האם לאב וגלוי וידוע שהבן אוהב את אמו יותר מאביו לכך הקדים בכבוד את האב דכתיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יא) וכן הוא לפי סודן של דברים כי דְחִילוּ הוא בחכמה שנקראת אב וּרְחִימוּ בבינה שנקראת אם. והנה לעבודתו יתברך תרווייהו צריכי יראה ואהבה כמו שאמרו בזוהר הקדוש ששתיהם נכללים זה בזה והרב המלמד תורה לישראל מלמדם בשתים להיות להם דְחִילוּ וּרְחִימוּ בתורה ומצות השם יתברך ומשפיע להם שפע השלימות ביראה ואהבה וזהו שאמר 'טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִן אָב וָאֵם' כי מן אב ואם עולה ונמשך יראה ואהבה בעולם הזה אך אתה ממשיך לישראל שפע יראה ואהבה בעולם הזה ובעולם הבא. ואמרתי בס"ד גם בזה יש טעם שהחכם נקרא על שם החכמה דאותיות חָכְמָה הם 'כֹּחַ מָה' והחכם דומה לאב ואם שעולה מספרם מָה כי 'אַב אֵם' [44] עם הכולל עולה 'מָה' [45] .

שַׁדְיוּהָ בְּדוּדָא דִּנְחָשָׁא וְשָׂדוּ נוּרָא תֵּיתֵיה. נראה דנעשה לו כן בהשגחה מן השמים והיינו כי הוא לא הלך בדרכי דוד המלך ע"ה שהיה ראש ואב למלכות בית דוד לכך נתנוהו בְּדוּד שהוא אותיות שמו של דוד המלך ע"ה. ובנחשת רמיז שהלך אחר עצת הנחש וגונדא דיליה שהם נחלקים לארבע מאות כוחות מספר ת' וכל זה נרמז ב'נְחֹשֶׁת' שהוא נָחָשׁ ת'. ושדו נורא תותיה, דנענש באש כי חרף וגידף בדברי תורה שנמשלו לאש. ומה שאמר 'אי ענית ענית' כלומר אם תענני לעשות לי נס פלאי אני מודה דענית קודם זה בדורות שעברו שעשית נסים ונפלאות לאבותינו ואי לא ענית עתה אז יאמר איהו נמי וכו' שיכחיש בניסים הראשנים.