בן יהוידע על סנהדרין ק.

כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בִּנְיָמִין אָסְיָא דְּאָמְרִי מַאי אַהֲנֵי לָן רַבָּנַן מֵעוֹלָם לֹא שָׁרוּ לָן עוּרְבָא וְלֹא אָסְרוּ לָן יוֹנָה. הא דנקטי הני תרי מינים בלבד, מפני דאלו הפכיים בטבעם ומזגם ומדתם כי העורב להוט הרבה אחר תאות המשגל דהא הוא שמש בתיבה וכל בעלי חיים לא שימשו, והיונה להפך דהא אינה נזקקת אלא לבן זוגה כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע" (מלכים ב' ח, ה) . כתב הרב עיון יעקב אף על גב דבתר הכי הוי זה שקראו בשמו, מכל מקום שמעינן מינה דודאי הוה רגיל לקראו בשמו מקמי הכי נמי עיין שם. ואף על גב דקודם שנצטרע מפורש להדיה בכתוב כשהלך אצל נעמן קראו אדוני ולא קראו בשמו דכתיב אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי אֵלַיִךְ (מלכים ב' ה, כב) התם שאני שאם היה קוראו בשמו לא היה מאמין בו נעמן לתת לו הכסף ובגדים בראותו שהוא מזלזל ברבו לקראו בשמו. אך קשה והלא מפורש בכתוב שנצטרע בשביל שלקח הכסף מנעמן ושיקר ברבו ונשבע לשקר? ונראה לי בס"ד הכונה מפני מה נענש גחזי שדחה אותו אלישע הנביא ע"ה בשתי ידים ולא קבל למחול לו ולרפאתו אחר כך? מפני שקראו לרבו בשמו.

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן שְׁלשִׁים עַל שְׁלשִׁים אַמּוֹת, וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם (ישעיה נד, יב) . נראה לי בס"ד הא דמביא אבנים טובות שהם שְׁלשִׁים עַל שְׁלשִׁים לרמוז בזה על אות צד"י דמנצפ"ך שבו תהיה הגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שמספרו תת"ק ושלשים פעמים שלשים עולה תת"ק [30×30=900]. ומה שחוקק בהם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים לרמוז על אות רי"ש שיהיה לעתיד במקום אות תי"ו בתיבת שית כמו שכתב הרב שם שמואל ז"ל (דף ך') בשם זוהר הקדוש על פסוק יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ (תהלים עג, ו) שבזמן הגאולה יסיר הקדוש ברוך הוא ההוא נחש עקימא ואז מן אות תי"ו יהיה רי"ש דאז אותיות שִׁית יהיו שִׁיר עיין שם. ואני הוספתי על רמז זה דקאי על זמן הגאולה בתיבת לָמוֹ שהוא ראשי תיבות לְ מוֹעֵד מ וֹעֲדִים וָ חֵצִי (דניאל יב, ז) לכן חוקק בהם 'עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים' להורות על הארת אות רי"ש הנזכר שמספרו מאתים וכן עשר פעמים עשרים עולה מאתים [20×10=200] ועיין מה שכתבתי בס"ד עוד ברמז מאמר זה לעיל בבא בתרא דף ע"ה. ובזה יובן בס"ד הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ (שיר השירים ח, יב) דידוע אדם הראשון בחטאו פגם באות א' ד'אָדָם' ונשאר דָּם ופגם באות א' ד'אֱמֶת' ונשאר מֵת שהביא מיתה ודם לעולם וכאשר האלף רצונו לומר ' אָלֶף ' דאדם ואל"ף דאמת ' לְךָ שְׁלֹמֹה ' אז אותו זמן יהיה ' מָאתַיִם ' הוא אות רי"ש ' לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ ' אלו ישראל. ובזה יובן בס"ד שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר (תהלים לז, לז) כלומר תשמור התמימות שתהיה תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, יג) ואז וּרְאֵה 'יָשָׁר' בהפוך אתוון 'רֵישׁ' במקום אות תי"ו. ובזה יובן וְהָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר (קהלת ז, כט) כי שִׁית הם שִׁיר שהוא אותיות 'יָשָׁר' אך ' הֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים ' שבחרו באות תי"ו שחשבונה כפלים על רי"ש שבחרו להיות שִׁית ולא שִׁיר. והנה בזמן העתיד שיהיה השם יתברך שִׁיר אז יהיו כל הלילות טובים כליל התקדש חג וזהו הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג (ישעיה ל, כט) .

מַאי "וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"? חַד אָמַר: לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַעְלָה, וְחַד אָמַר: לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַטָּה (יחזקאל מז, יב) . נראה לי בס"ד שני מקומות אלו הם של פריה ורביה בדבור שהוא בפה העליון נעשה פריה ורביה בתורה שהיא אשה הרוחנית דעסק התורה וחדושיה הם בפה וכן בפה התחתון נעשה פריה ורביה באשה הגשמית. והנה עָלֶה [105] הוא מספר כַּלְכָּלָה [105] שהוא סוד חיבור היסוד הנקרא כלכל בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל כלכל זה יוסף (בראשית מז, יב) עם אות הא' אחרונה שהיא סוד המלכות ומן חיבור יסוד ומלכות נמשך שפע לפריה ורביה הן ברוחניות הן בגשמיות לכך העלה היא מספר ז' פעמים י־ה שבשם הוי־ה ושם אהי־ה שהם מספר עָלֶה [15×7=105] כנזכר ביחודים.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לִתְרוּפָה מַמָּשׁ. כלומר לרפואה. ומקשי מַאי 'לִתְרוּפָה', הוה ליה למימר 'וְעָלֵהוּ לִרְפוּאָה'? ומשני נקיט לִתְרוּפָה נוטריקון 'תואר פנים של בעלי הפה' כלומר לאו לרפואה של חולאים אלא לרפואה של תואר פנים ויהיה זה להם מדה כנגד מדה, הם השחירו פניהם כדי לעשות פנים להלכה כן יהיה להם לעתיד הארת פנים וכמו שנאמר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א) כלומר חכמת אדם בעולם הזה שטורח בה גורמת לו הארת פנים לעתיד לבוא יען כי עוז פניו ישונה בלימודו בעולם הזה עתה. ונראה לרמוז תרופה 'תורה פה' כי התורה שיוצאת מפיו עתה גורמת לו תרופה שהיא נוטריקון 'תואר פנים' לעתיד.

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק מְלֹא עוּמְסוֹ (תהלים סח, כ) . נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו מלוי אותיות עמסו שהם עי"ן וי"ו מ"ם סמ"ך ו"ו עולים אותיות המלוי קפ "ב [182] כמנין שם פא־י [91] ושם סא־ל [91] שמהם נמשך טוב הפרנסה כאשר מכוונים בהם בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ (תהלים קמה, טז) וזהו 'מְלֹא עוּמְסוֹ' ואות וי"ו ראשונה תתמלא ביו"ד ואחרונה בלא יו"ד ובזה יהיה החשבון מכוון. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמרו מְלֹא עוּמְסוֹ רמז שישלשל לו מן חמשה ספירות הבנין שהם חסד גבורה ותפארת ונצת והוד שבהם יהיה התפשטות חמשה חסדים כנודע. וידוע דאלו החמשה ספירות הנזכר רמוזים בחמש אצבעות היד וזה סדרן הגודל חסד אצבע גבורה אמה תפארת קמיצה נצח זרת הוד וכמו שכתב רבינו ז"ל [האריז"ל] בשער הכונות דף ה' עיין שם. והאדם שהוא עושה מצוה 'מְלֹא עוּמְסוֹ' שכולל חמשה אצבעות אז הקדוש ברוך הוא נותן לו 'מְלֹא עוּמְסוֹ' טובה דהיינו משלשל לו שפע מן החמשה ספירות הרמוזים בחמש אצבעות שבהם הוא התפשטות החמשה חסדים. וְאָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי : וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן' (ישעיה מ, יב) פירוש תכונת השמים שהוא העולם כולו היתה בהשתלשלות השפע של חמש ספירות מחסד עד הוד שהם רמוזים מגודל עד זרת ואיך האדם שהוא עולם קטן סובל ומכיל שיעור טובה כמדת שיעור העולם הגדול הזה כולו? ותירץ לו דלעתיד ירחיב הקדוש ברוך הוא גבולו של כל צדיק וצדיק שיהיה לו ש"י עולמות ואם כן יש בגבולו שיעור מספיק לרוב טובה הזאת אשר קבל 'מְלֹא עוּמְסוֹ'. ומה שאמר לו ' מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ בְּאַגַּדְתָּא ' כלומר אם היית בדרשה שדורשין ביום שבת לא היית מתקשי בכך כי בדרשה דרשו שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות ואם כן ברבוי עולמות אלו ימצא יותר משיעור זה שבאמת אין הצדיק נוחל עולם אחד בלבד. והנה על זה מקשים העולם אמאי אמרי לה להא משמיה דרבא בר מרי והלא משנה ערוכה היא בסוף עוקצין (משנה עוקצין ג, יב) משמיה דרבי יהושע בן לוי? גם מקשים איך אביי נעלמה ממנו משנה זו? ונראה לי בס"ד במשנה נקיט ' לְהַנְחִיל ' ויש לפרש דהם עולמות קטנים אשר כולם יהיו שיעור עולם אחד דהא אפילו גוף האדם נקרא עולם בפני עצמו כמו שאמרו בגמרא (תענית כה.) בעובדא דרבי אלעזר בן פדת ניחא לך דאחרביה לעלמא. אבל רבה בר מרי נקיט עתיד הקדוש ברוך הוא ' לִיתֵּן ' ש"י עולמות, ולמה שינה לשון המשנה דנקטה 'לְהַנְחִיל'? אלא בא ללמדנו העולמות אלו עולמות גדולים הם דכל הנותן בעין יפה הוא נותן ולכן נקיט 'לִיתֵּן'. אי נמי לשון ' לְהַנְחִיל ' יש לפרש שלא יתן לו כל ש"י עולמות כולם אלא ינחיל אותו חלק בכל עולם ועולם מהם שיקנה לו בהם דוקא אך לשון ' לָתֵת לְכָל צַדִּיק ' משמע שיתן לו הכל. ונראה לפרש בס"ד טעם למספר ש"י עולמות כי הצדיק מהפך מדת הדין למדת רחמים ומגביר מדת החסד בעולם וידוע שם אֵ־ל הוא מדת החסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) ולכן אברהם אבינו ע"ה שהוא אחוז במדת החסד נוסף לו אות ה' בשמו כדי שיהיה מספר שמו רמ"ח שהוא מספר ח' פעמים א‏־ל [31×8=248] ולכן כתיב אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב, ד) ואמרו רבותינו ז"ל (זוהר חלק א׳ דף פו: ועוד) בְּ'אַבְרָהָם' [248] שהיא מספר ח' פעמים אֵ־ל שהם ארבעה לארבעה רוחות השמים וארבעה לארבע רוחות הארץ דכתיב אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג) שהשמים והארץ קיימים בחסד, ולכן אותיות האבות והאמהות הם ל"א שהוא אותיות אֵ־ל שהוא חסד כי יעקב אבינו ע"ה נקרא בשם ישראל גם כן. וידוע דכל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן יו"ד פעמים אֵ־ל הוא מספר ש"י [31×10=310] לכך הקדוש ברוך הוא יתן לכל צדיק ש"י עולמות על אשר הגביר במעשיו הטוב שם אֵ־ל בשלימותו בעולם. ונראה לרמוז בס"ד רמז הכתוב וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים יא, יג) והיינו 'אִם שָׁמֹעַ' ראשי תיבות ' אִ ם מְ בַקְּשִׁים שְׁ לשׁ מֵ אוֹת וַ עֲשָׂרָה ע וֹלָמוֹת' צריך שֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם שהם רמ"ח מצות בסוד החסדים. ובזה יובן הפסוק בישעיה כֹּה תֹּאמַר אֶל הָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ (ישעיה ו, ט) רצונו לומר איך אעשה ואתנהג עמכם? אם אומר לכם שכר עולם הבא כדי שתתפעלו על ידי זה אינו מועיל עמכם! וזהו אם אומר לכם שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ ראשי תיבות ' שְׁ לשׁ מֵ אוֹת וַ עֲשָׂרָה ע וֹלָמוֹת' הנה אתם עושים עצמכם בל תדעו מדבר זה ולא תועיל השמועה זאת לכם שתטיבו דרככם, ואם אמרתי להביא יסורין עליכם כדי שתראו ראו לשון יראה הנה אתם עושים עצמכם כאלו אינכם מבינים דברים אלו שאני מפחיד אתכם בם הכלל העולה אין אתם חוזרים למוטב לא בכך ולא בכך.

כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיוָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שיר השירים ה, טו) . יש להקשות היכא רמיזה השחרה בכתוב? ומה שפירש רש"י ז"ל דכתיב לעיל מיניה שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שיר השירים ה, יא) נראה דוחק דבשלמא חִכּוֹ מַמְתַקִּים (שיר השירים ה, טז) היא סמוך ממש דכתיב (שיר השירים ה, טו) בָּחוּר כָּאֲרָזִים חִכּוֹ מַמְתַקִּים אבל שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב כתיב קודם חמשה פסוקים. ונראה לי בס"ד דנרמז זה בגוף הפסוק הזה עצמו דידוע תוכו של דג מראהו שחור מה שאין כן בשאר בריות לא נמצא כן כי דוקא תוכם וקרבם שהוא מקום הכרס מראהו שחור ונרמז זה בתיבת כַּלְּבָנוֹן שתחלק התיבה לשתים וקרי בה 'כְּלֵב נוּן' והיינו הדג שנקרא נון, ולב היינו תוך וזהו שנאמר 'מַרְאֵהוּ כְּלֵב נוּן' שהוא שחור כלומר מי שהוא בעולם הזה מראה פניו שחור בעבור דברי תורה כמו תוכו של נון כי כל תוך נקרא לֵב אז לעתיד יהיה 'מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן' שיתלבן ויבהיק זיוו ופסוק זה נדרש כפלים 'מַרְאֵהוּ כְּלֵב נוּן' אז יהיה 'מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן'. וסמך לזה 'חִכּוֹ מַמְתַקִּים' לומר דזה איירי בתלמידי חכמים שמשחיר פניו בעולם הזה על דברי תורה.

כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא , שֶׁנֶּאֱמַר "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" (תהלים לו, ט) . נראה לי בס"ד דבר זה רמוז בגופו של פסוק והוא כי 'בֵּיתֶךָ' הוא בית המדרש ושם לא יש דשן גופניי אלא דשן נפשיי היא התורה שנהנית בה הנפש וידוע דהמתרווה מדשן הנפשיי מוכרח שיהיה רעב מדשן הגופניי וכמו שאמר רב לרב כהנא 'וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' (איוב כח, יג) לא תמצא כמי שמעדן עצמו וכו'. ולזה אמר ' יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ ' הוא דשן הנפשיי הבא על ידי רעבון של דשן הגופניי על ידי כך זוכים כי ' נַחַל עֲדָנֶיךָ ' שהוא שפע גן עדן ' תַשְׁקֵם ' לעתיד בעולם הבא. ובדרך הלצה נראה לי בס"ד כי ' דֶּשֶׁן ' רצונו לומר אפר שהוא קטמא כמו וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא ו, ד) והנה אמרו על חכם אחד מימיו לא אכל תבשיל בחול שהוא חם מחום גחלים אלא רק מחום אפר שהוא חמום מעט כי בני ביתו אוכלין התבשיל לעת ערב והוא עוסק בלימוד עד שעה חמשית או ששית מן הלילה ומניחים לו אכילתו על הכירה ועד שעה חמשית יכבו הגחלים וישאר אפר שהוא חם מעט. וזהו שנאמר ' יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן ' רצונו לומר ירויון מאכילתם רק מחום הדשן בלבד בשביל שהם עוסקים בתורה כאותו חכם הנה אלו זוכים כי ' יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ ' לעתיד ' וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם '. ובזה יובן מה שנאמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן' נדרש כפלים כלומר אותם אשר ירויון רק מדשן מחמת חשקם בתורה זוכים שֶׁיִּרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.