בן יהוידע על פסחים סב:

שָׁקַל קָלָא פָּתַק בֵּיהּ. יש להקשות למה השליך עליו קָלָא, יגעור בו ויצא? ועוד למה קָלָא ולא דבר אחר? ועוד מה חטא בזה שחשב שיוכל ללמוד בג' חדשים? ונראה לי בס"ד דמדבריו אלו שחשב שיוכל ללמוד דבר עמוק כזה בשלשה חדשים דן אותו שהוא גס רוח ולכן חזר בו ואמר שאין ראוי זה ללמדו כיון שנראה בו גסות רוח וכדי להודיעו טעם שחזר בו ואינו רוצה ללמדו אחר שכבר נתרצה ללמדו לכך 'שָׁקַל קָלָא פָּתַק בֵּיהּ' כי עֲנָוָה מספרה קָלָא [131] לומר לו על אשר לא ראיתי בך מדת ענוה לכך אין אני מלמדך. גם רמז לו בקלא על הענוה כי קָלָא הוא עפר ובענוים נאמר 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה'.

אָמַר לֵיהּ: רַבִּי, מַה בֵּין לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. יש להקשות למה בחר לשאול ממנו שאלה זו לעת עתה? ונראה לי בס"ד כי רבי שמלאי לא היה נצרך לתשובה על שאלה זו כי הוא היה יודע הטעם שזה פיסולו בגופו וזה אין פיסולו בגופו ורק זכר זה עתה לפניו כדי להשיג על דבריו מכח דין זה בדרך כבוד כי הוא אמר לו תחלה כיון שהוא מן לוד ומושבו בנהרדעא נדחה לגמרי מן לימוד זה נמצא שדחה אותו שתי דחיות מן הלימוד אחת מצד לוד ואחת מצד נהרדעא וכמו שאמר 'וְכָל שֶׁכֵּן דְּאַתְּ מִלֹּד וּמוֹתָבָךְ בִּנְהַרְדְּעָא' ובא רבי שמלאי להשיג על המונח הזה שעשה מדין זה שיש חילוק בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וּלִשְׁמוֹ וּבֵין לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו משום האי סברה דזה פיסולו בגופו וזה פיסולו שלא בגופו ועל כן תקשי לרבי יוחנן איך עשה לו דחיה מכח דהיה מושבו בנהרדעא דאין זה נוגע בגופו, כי בשלמא מצד לוד כיון דנולד בה חשיב פיסולו בגופו אבל נהרדעא לא נולד ורק היה יושב שם ואם כן מצד נהרדעא אינו מגיע לו חסרון לדחותו מן הלימוד כלל.

מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַז סֵפֶר יוֹחֲסִין, תָּשַׁשׁ כֹּחָן שֶׁל חֲכָמִים וְכָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם. נראה לי היינו טעמא כי בְּסֵפֶר יוֹחֲסִין שהוא היה ביאורים ורמזים בפסוקים של דברי הימים היו אותם הביאורים והרמזים כנויים בהקדמות נפלאים בדברי תורה בנסתר ובנגלה ומאותם ההקדמות היקרים היו החכמים לומדים לפרש בהם ולדרוש בהם כמה מקראות וכמה מעשים בדברי תורה, ולכך תָּשַׁשׁ כֹּחָן כי חסרו ידיעת כמה וכמה הקדמות נפלאים שהיו דורשים ומפרשים בהם כמה עניינים בדברי תורה. ואומרו כָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם , נראה לי דמקודם לא היו רשאין לכתוב תורה שבעל פה ורק היו כותבין האגדות של הסודות שהם אדרות וספר הזוהר דרשב"י ותלמידיו וספר אגדתא דרב המנונא סבא ורב ייבא סבא ורבי כרוספדאי וכיוצא אבל באגדות של חלק הנגלה לא נתנו להכתב בזמנם אלא רק האגדה הזאת של דברי הימים שהוא בחלק הנגלה שהיו קורין אותו 'סֵפֶר יוֹחֲסִין' וכיון שנגנז ספר זה לא יש ספר בחלק הנגלה לקרות בו בעיניהם מתוך הכתב כי אותם הספרים של חלק הסוד לא היו מצויים אלא לחכמים גדולים פרטיים. ולזה אמר בגניזתו כָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם שלא היה להם לימוד ללמדו באור עיניהם מתוך הספר בתורה שבעל פה.

בֵּין 'אָצֵל' לְ'אָצַל' טְעִינוּ אַרְבַּע מְאָה גַּמְלֵי דִּדְרָשָׁה. אף על גב דאמרינן בשאר דוכתי דברו חכמים בלשון גוזמא בההיא דנמנו עליה שלש מאות כהנים, נראה הכא אין הכוונה לומר משוי ארבע מאות גמלים אלא גמלי דקאמר הכא הוא רוצה לומר לוחות, כמו שאמרו בשבת (שבת ק:) דזרק ונח אגודא דגמלא וכן במועד קטן (מועד קטן ו:) והוא דליכא גמלא וכן בסנהדרין (סנהדרין סז:) פשר קם אגמלא, דהכוונה של גמלא היינו לוחות של גשר קטן, וכמו שפירש בערוך ז"ל, וכן מקודם לא היה מצוי אצלם הנייר והיו כותבין על לוחות עצים קטנים במקום דפים של נייר שכותבין עתה וזהו שנאמר כאן ת' גמלי רוצה לומר ערך ת' לוחות כמו שתאמר ת' דפין.