בן יהוידע על פסחים נד:

שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכֻסִּין מִבְּנֵי אָדָם: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה. פירש רש"י ז"ל 'הוא יום הישועה של האדם העומד בצרה' יע"ש. ונראה לי בס"ד הטעם שאם יוכל להשכיל ולהבין לידע יום ישועתו, הן היחיד הן הציבור אז יהיה לבו שמח בישועתו קודם שיגיע זמנה וממילא יקל כובד הצער שיש לו מן הצרה שגזר עליו הקב"ה בשביל כפרה, ובאמת הקב"ה קצב לו שיעור צער שיספיק לו לכפרה ואם יקל מעליו הצער מחמת הידיעה שלו נמצא נחסר שיעור המוגבל ומדוד מאת השם יתברך בעבור כפרתו. ועוד נמי נפקא מינה לאידך גיסא כי שמא יום ישועתו רחוק ואז בראותו רחוק יכבד עליו הצער עשר ידות מה שאין כן עתה שאינו יודע מתי יהיה הנה הוא מצפה בכל יום ועל ידי זה יתקיים בעולם. ומה שהקדים ' יוֹם הַמִּיתָה ' מפני דהוא שייך בכל, אבל ' יוֹם הַנֶּחָמָה ' יש אדם שלא ראה צרה בעולם כדי שיהיה לו יוֹם הַנֶּחָמָה. אמנם מהרש"א ז"ל פירש 'יום הנחמה הוא יום הגאולה' ולפי פירושו מובן הטעם מה שהקדים 'יוֹם הַמִּיתָה'. אך צריך להבין למה קראו 'יוֹם הַנֶּחָמָה' ולא קראו 'יוֹם הַגְּאֻלָּה'? ונראה לי בס"ד דבגלות אין כבוד ה' נגלה לעיני הכל אבל בזמן הגאולה כתיב 'וְנִגְלָה כְּבוֹד הֳ' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הֳ' דִּבֵּר' כנזכר בישעיה (ישעיה מ, ה) וכן הוא אומר (ישעיהו ס, א) 'קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד הֳ' עָלַיִךְ זָרָח'. והנה 'כְבוֹד הֳ'' [58] הוא מספר נ"ח שהוא אותיות 'חן' ולכך כתיב על התורה (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' כי בה נִגְלָה כְבוֹד הֳ' שהוא מספר חֵן ולזה אמר (זכריה ד, ז) 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ'. גם ידוע דשם הוי"ה במלוי אלפין עולה מספר מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] והוא מספר גְּאוּלָּה [45] ובגלות אות א' דמלוי ו א "ו אינו מתגלה בשלימות וישאר השם מספר מ"ד שהוא מספר גולה [44] וכאשר כתבתי הקדמה זו במקום אחר בשם רבינו האר"י ז"ל. נמצא בגאולה נזכה לשתים הא' גילוי 'כְּבוֹד הֳ'' שהוא מספר 'נח' ועוד שלימות שם הוי"ה דאלפין שהוא מספר 'מה' וזהו צירוף 'נֶחָמָה' שהוא 'נח מה' ולכן קרי ליום הגאולה בשם ' יוֹם הַנֶּחָמָה '.

עֹמֶק הַדִּין. פירש רש"י ז"ל 'הרוב טועין בו' ונראה לי בס"ד כונתו בזה כי הרוב דנין על פי הטענות של בעל דין ועדות העדים ואינם מעמיקים בדבר להיות להם לב משכיל לידע שמא עדות העדים היא שקר ושמא התובע רמאי וטוען טענות במרמה וכיון דאין מעמיקים בדבר אין נקרא זה דין אמת לאמיתו. ולפירוש שני של רש"י דקאי על דין של מעלה, נראה לי כונתו דיש עשרה עשו עון בשוה ואין יתרון זה על זה במעשה כלל, אך באמת אין דינם ועונשם שוה למעלה וזהו עֹמֶק הַדִּין! וכל זה לפי פירוש רש"י ז"ל, אך נראה לי בס"ד עֹמֶק הַדִּין על היסורין הבאים מן השמים על האדם בעולם הזה שצריך כל אדם לחשוב אותם לטובה אף על פי שהוא רואה הרעה שלהם בעין והוא שישכיל לצייר בדעתו התולדות שאפשר להיות מהם כי אפשר שיהיה נולד מן הרעה טובה גדולה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תמיד לב.) אֵיזֶהוּ חָכָם? הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד! וכאשר תמצא בגמרא דברכות (ברכות ס:) דאמר רבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדי משמיא לטב, ומביא על זה מעשה אשר קרה לרבי עקיבא דבת במדברא והוה עמיה שרגא ותרנגולא וחמרא ואתא זיקא וכבא לשרגא ואתא שונרא ואכלה לתרנגולא ואתא אריה ואכליה לחמרא ועל כל הרעות האלה שבאו עליו החליט ואמר שהיו לטובה כי הביט בנולד שלהם וכן היה דבאותה הלילה באו חילות ושללו את העיר והוא ניצול עיין שם. ולכן תמצא כי אותיות דִּין שהם היסורין אם תמלאם כזה דל"ת יו"ד נו"ן תמצא במילואם אותיות נולדות לרמוז אם באו יסורין עליך שהם 'דִּין' תביט ב'נולדות' שלהם ואז תחליט שהם לטובה והנה הסתכלות זו שהיא בנולדות שרמוזים במלוי דין קורא אותם עֹמֶק הַדִּין כי המלוי הוא בעומק של הפשוט ואלו הנולדות נעלמו מן האדם שלא יוכל לצייר בדעתו איך הם הנולדות ומה עניינם ואיך יהיו ומתי יהיו.

וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אין הכוונה על המחשבה כי זה גם המלאכים אין יודעין אלא דוקא השם יתברך לבדו יודע! אך הכוונה יש מוכר חפץ מפני דוחקו או מפני רעתו ואם יוכל הלוקח להבין מתנועות המוכר שהוא מוכר מחמת כן אז יפסיד המוכר הרבה בזה שיתן ערך לשליש ולרביע, וכן נמי יזדמן שהלוקח צריך לו אותו חפץ מאד שאם לא יקנה אותו יפסיד הרבה ואם המוכר ירגיש מתנועות הלוקח ודבריו שהוא צריך הרבה יהיה נזק ללוקח כי אז יבקש בעדו ממון הרבה וזה מוכרח לקנות. ומה שאמרו וּמַלְכוּת פָּרַס מָתַי תִּפּוֹל מדבר על אומה אחרת והמדפיס שינה מחמת הפחד. ומצאתי כתוב דקאי על אומה שקליפתה חזיר דכתיב ביה (ויקרא יא, ז) 'כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא'.