בן יהוידע על פסחים קכא:

רַבִּי שִׂמְּלָאִי אִקְלַע לְפִדְיוֹן הַבֵּן בָּעוּ מִנֵּיהּ וְכוּ'. יש להקשות למה בתחלה סתמו שאלתם והוצרכו להאריך ולחזור ולפרש דבריהם, והוה ליה למימר מעיקרא הכי כהן מברך דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן מברך דקעביד מצוה? ונראה לי בס"ד דהשואלים לא שאלו אלא רק כהן מברך או אבי הבן מברך, אך מסדר הש"ס הוסיף דברים לפרש טעם לצדדי השאלה כהן מברך דקמטי הנאה לידיה וכו'. ואין זה דברי השואלים, כהאי גונא כתבו התוספות ז"ל (בבבא קמא דף יט בדבור המתחיל רב אשי) שלפעמים בעי בעיא אמורא סתם בלא צדדים, והגמרא עושה הצדדים, ונראה לנו שהוא לשון האמורא ואינו כן אלא שהגמרא הוסיף עיין שם. וכן כתב בספר יבין שמועה כלל תצ"ג, וכן הענין כאן וברור. ברם מקשים למה הוצרכו להזכיר בשאלתם ברכת על פדיון הבן דהא פשיטא להו, והוה ליה לשאול רק על ברכת שהחיינו? ועוד יש להקשות נמי כמו שאמרו בבי מדרשא אבי הבן מברך שתים למה הוצרכו לפרש ולומר שתים מאחר דהוא שאל רק על ברכת שהחיינו מי מברך והיה להם להשיב אבי הבן מברך ותו לא ואנן ידעינן דמברך שתים דאין אדם מסתפק בברכת פדיון הבן? ונראה לי בס"ד דידוע מחלוקת האחרונים ז"ל בהלכות ציצית סימן כ"ב בלובש טלית חדש אם מברך שהחיינו קודם להתעטף בציצית או יברך להתעטף קודם שהחיינו? דאיכא דסבירא ליה לברך שהחיינו קודם ואיכא דסבירא ליה להתעטף קודם. ועיין בברכי יוסף ומחזיק ברכה יעוין שם. והנה כאן לא היה להם ספק מעיקרא בברכת שהחיינו דודאי שייכה לאבי הבן יותר דאיהו קעביד מצוה והכי מסתברא, אך מה שהביאם לבית הספק הוא משום דכאן איכא שתי ברכות על פדיון הבן ושהחיינו, ויש סברא לומר דיברך על פדיון הבן קודם שהחיינו, ויש סברא להפך לברך שהחיינו קודם, כמו שאמרו גבי ציצית, על כן נסתפקו כיון דכהן יש לו שייכות בברכת שהחיינו משום דמטי ליה הנאה אם כן יש לומר עדיף טפי שיברך הכהן שהחיינו ולא יברך אבי הבן שתים כדי שיצא מסלע המחלוקת בענין הקדימה שיש סברא לכאן ולכאן? או דלמא משום האי טעמא דמטי הנאה לידיה לא חשיב לו שייכות בשהחיינו ואינו רשאי לברך הכהן כלל אלא יברך אבי הבן את השתים? ולכן התחכמו להזכיר בדבריהם ברכת פדיון הבן דאבי הבן מברך לומר מה שבאנו לספק זה בשהחיינו הוא מצד דאיכא ברכה זו דפדיון הבן. ובזה יתורץ דקדוק השני כי בבית המדרש הבינו דהשואלים באו לבית הספק בברכת שהחיינו מכח דאיכא שתי ברכות ולכן השיבו אבי הבן מברך שתים כלומר אף על גב דאיכא שתים שיש בזה מבוכה של הקדימה עם כל זה אבי הבן מברך.

בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה כֹּהֵן מְבָרֵךְ. קשה למה האריך למנקט כל הברכה עד לזמן הזה והוה סגי לומר שֶׁהֶחֱיָנוּ כֹּהֵן מְבָרֵךְ אוֹ אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ? ונראה לי בס"ד דאיתא בתוספות סוכה (סוכה כה. בדבור המתחיל העושה סוכה) שכתבו בשם רב שרירא גאון דלא סמכינן לברך שהחיינו על כלים חדשים משום דבעינן בשהחיינו מידי דאתי מזמן לזמן. וכתבו התוספות דקשה על זה מפדיון הבן דמברכים שהחיינו? ותירץ הר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף דפדיון הבן אף על גב דלאו מזמן לזמן קאתי אפילו הכי כיון שהיא מצוה תלויה בזמן שלושים יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו עד כאן לשונו. ואם כן יש לומר אי אמרינן הלכה כרב שרירא ז"ל דאין לברך על כלים חדשים דאין מברכים אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן אין להסתפק בפדיון הבן שיברך הכהן, יען דלגבי כהן חשיב הפדיון כמו כלים חדשים אבל אבי הבן מברך שהחיינו משום טעמא דהר"ן ז"ל שהוא שמח על הזמן הזה שהגיע יום שלשים שבו יצא בנו מכלל נפל ולהכי לגביה חשיב כמצוה הבאה מזמן לזמן וכאשר הסביר הר"ן ז"ל, מה שאין כן כהן אין לו שמחה על הזמן הזה שיצא מכלל נפל דלאו בריה הוא ורק שמחתו על הנאה דמטי לידיה והרי זה כקנה כלים חדשים דאף על גב דשמח בהם מכל מקום כיון דלא אתיא מזמן לזמן ואין לה שייכות בזמן לא יברך. אבל אם הלכה כמאן דפליג דסבירא ליה דגם על הנאה ושמחה דאינה תלויה בזמן ולית לה שייכות בזמן מברכים שהחיינו אז גם בפדיון יש להסתפק אם יברך הכהן כיון דמטי הנאה לידיה ושמח בהנאתו. ולכן דקדק השואל למנקט נוסח הברכה כולו עד לזמן הזה, והיינו רוצה לומר כיון דאנחנו מברכים אותה על הזמן אי מצי כהן לברך משום הנאה בלבד אף על גב דאין שייכות לגבי דידיה בזמן כלל, וכמו דסברי החולקים על רב שרירא גאון ז"ל, או דלמא העיקר כסברת רב שרירא ז"ל ואין לברך אותה אלא אבי הבן דיש שייכות לגבי דידיה בזמן. ואף על גב דהשואל פירש בדבריו צדדי הספק בענין אחר הזכיר נוסח הברכה עד לזמן הזה כדי להבליע בדבריו צדדי ספק הזה נמי דאיכא לספוקי ביה.

לָא הֲוָה בְּיָדֵיה. יש להקשות הוה ליה למימר 'לא ידע'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במאמר 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' (בבא בתרא י:) דפירוש בידו רוצה לומר בזכרונו שלא שכחו וכן כאן דין זה ידע ליה מקדמת דנא ורק עתה לא הוה בידיה כלומר לא היה בזכרונו.

אָתָא שָׁאִיל בֵּיהּ מִדְרְשָׁא. יש לחקור אימתי הלך ושאל אם לאחרי זה הוה ליה להש"ס להודיענו הם מה עשו? ונראה לי דהם עשו הפדיון בבוקר ועשו בברכות כמנהגם או כך או כך, ובסעודה דאחר הפדיון בו ביום אקלע רב שמלאי התם ושאלו אותו ללמוד דין ולידע אם יפה עשו בו ביום. אי נמי יש להקשות דלעולם אקלע בשעת מעשה ובא מסדר הש"ס ללמדך שבחו, אחר ששאלו אותו ולא הוה בידיה לא שלח שליח לבית המדרש לשאול כדי לעשות מעשה אלא הוא בעצמו הלך ושאל ובא והגיד להם ועשו מעשה.

וְהִלְכְתָא אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. נראה לי בס"ד אין זה מדברי הגמרא אלא הם דברי רבנן אשר בבית המדרש דאמרו לו לרבי שמלאי דהסברא מחייבת לברך אבי הבן שתים והכי קבלנו הלכתא. וכיוצא בזה איתא לעיל דף ל"ג החטין בתלוש הכי נמי דקדשה אמר לו אין בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, וכן מורין בבי מדרשא כוותי."

סִיּוּם מַסֶּכֶת פְּסָחִים ונראה לרמוז בס"ד דנקיט מסדר הגמרא דין הפדיון בסוף מסכתא זו הנקראת פְּסָחִים על שם שֶׁפָּסַח הֳ' וְהִצִּיל אֶת אֲבוֹתֵינוּ וּפָדָה אוֹתָם מִמִּצְרַיִם שגם ענין זה נקרא פִּדְיוֹן הַבֵּן דחביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים יד, א) 'בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם' ולכן התחיל ראש הגמרא באות מ' וסוף באות מ' של שתים הרי מ"ם מלאה שמספרם שמונים כמנין פ', וגם תיבת שתים הוא שתי מ"ם רמז לאות פ' שהיא מספר שתי מ"ם. וידוע באות פ' נרמז פְּדוּת כמו שאמרו בזוהר הקדוש בהקדמת פרשת בראשית. וביציאת מצרים כתוב (שמות ח, יט) 'וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה' דרמז לו על אות פ' שנגאלו בו אבותינו ממצרים כנזכר בפרקי רבי אליעזר על פקידה כפולה של (שמות ג, טז) 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי' (בראשית נ, כד) וְ'פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם' שפדאם לחיים !