בן יהוידע על פסחים קיז.

וְגָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, 'הַלְלוּיָהּ', שֶׁכּוֹלֵל שֵׁם וְשֶׁבַח בְּבַת אַחַת. הקדים שם לשבח מפני הכבוד אף על גב דבתיבת 'הַלְלוּיָהּ' נרמז השבח קודם השם. ונראה לי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמז, א) 'הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ' פירוש 'הַלְלוּיָהּ' הוא טוֹב מכולם יען כי כולל זִמְרָה הוא השבח וגם שם אֱלֹהֵינוּ שהוא שם י"ה ולכן הוא כי טוב מכולם:

וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם. פירש רש"י ז"ל 'לישנא מעליא נקט' ועוד נראה לי נקיט כן לומר שתיקנו לאומרו 'עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק' וכוונו בזה שתהיה בו תועלת באמירתו גם כן בעבור עַל כָּל צָרָה שתהיה נגזרת בעולם שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם שיגאלו ממנה בשביל ההלל כי זכות זה של אמירת ההלל דוחה הצרה מעליהם וגם אם מוכרח שתבא עליהם יהיו נגאלים ממנה תכף.

דָּבָר אַחֵר: הֲרֵי פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה עוֹמֵד בִּבְכִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל. עיין רש"י ורשב"ם ועיין מה שכתב מהרש"א והרי"ף ז"ל מהא דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וְעָבַר בַּיָּם צָרָה' (זכריה י, יא) עיין שם. ונראה לי בס"ד דפסלו של מיכה לא היה לו דין עבודה זרה דלא היו עובדים אותו אלא כמו ענין התרפים שבוטחים בו לידע ממנו עתידות ונסתרות, וכמו שכתבו רד"ק ורלב"ג ומהר"ש יפה והביא דבריהם כלי יקר על נביאים (שופטים יז, ה) יעוין שם. ולכן כשעבר בים לא הרגיש בו משה רבינו ע"ה על ידי רוח הקודש כי לא היה עבודה זרה שאם היה עבודה זרה היה מרגיש בו על ידי רוח הקודש וגם היה מעכב בהשראת שכינה וכמו שאמרו באסתר ע"ה (מגילה טו:) שנסתלקה ממנה שכינה כשנכנסה למקום שיש בו עבודה זרה. וגם מה שהיה בענין התרפים לא היו בוטחים בו הרבה בני אדם ולא היו נמשכים אחריו אלא רק מיכה היה בוטח בו, ולכן אף על פי שהיו ישראל אומרים בהלל 'כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' (תהלים קטו, ח) דמקללים גם הבוטחים אף על פי שאין עובדים הנה ודאי מיכה לא היה אומר פסוק זה לקלל הבוטחים בו, אבל ישראל שכולם אין להם ידיעה עדיין מזה כלל היו אומרים 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם', אבל בזמן דוד המלך ע"ה נתפשט עניינו בישראל והיו רבים מישראל נמשכים אחריו לבטוח בו דוקא ולא לעבוד ח"ו ולפי זה כשאומרים באותו זמן 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' הרי הם מקללים עצמן! ולכן בשלמא אם היה ההלל הזה נתקן לאומרו מזמן משה רבינו ע"ה אין להתפלא ולומר איך יקללו עצמן דהרי עתה הם בוטחים בזה, דיש לומר כיון דאמירת ההלל הזה היא מתוקנת מזמן משה רבינו ע"ה לא היו משנים ומבטלים תקנת משה רבינו ע"ה והיו מוכרחים לאומרו אף על פי שבאמירה זו נמצא מקללים עצמן, אבל אם נתקן אמירת ההלל בזמן דוד המלך ע"ה איך רצו לקבל תקנה חדשה זו לומר דברים שיצא מהם קללה לעצמן?!

'נִצּוּחַ' וְ'נִגּוּן', לֶעָתִיד לָבוֹא. הנה מהרש"א פירש טעם לניצוח ולא פירש טעם לניגון. ונראה לי בס"ד דלעתיד יתעלה ה'נִגּוּן' שיהיה מנגן בכינור של שמנה נימין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל רבותינו ז"ל (ערכין יג:) על פסוק (תהלים יב, א) 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית' ופרשנו הטעם למספר שמנה רמז לבינה שהיא ספירה שמינית ואין אחיזה לחיצונים שם ומשם ימשך לנו שפע החירות, ולכן מזמורים שרמז בהם דברי דברים של העתיד לבוא אמרם 'נִצּוּחַ' וְ'נִגּוּן'. ומה שאמרו ' מַשְׂכִּיל ', עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן , נראה לי בס"ד 'מַשְׂכִּיל' אותיות שם כלי דהמתורגמן הוא כלי של הדרשן שבו משקה מים של הדרשה לרבים, וגם עוד צריך שיהיה המתורגמן משכיל להבין הדברים ולהבינן לרבים. ומה שאמרו ' לְדָוִד מִזְמוֹר ', מְלַמֵּד שֶׁשָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה ואחר כך אמר שירה, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר (קדושים דף פד) דוד אחרא אית ליה לקב"ה דאיהו ממנא על כמה אוכלוסין עלאין ומשריין וכו' עיין שם והכוונה על בחינת המלכות שגם היא מכונית בשם דוד והוא סוד השכינה לכך דריש שפיר כאן 'לְדָוִד מִזְמוֹר' ו'מִזְמוֹר לְדָוִד' על השראת שכינה שגם היא מכונית בשם דוד.

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. נראה לי בס"ד נקיט הקל תחלה כי עצבות מאיס מעצלות, והשחוק מאיס מעצבות, והקלות ראש מאיס משחוק, ודברים בטלים מאיסי מן קלות ראש כי על ידי דברים בטלים נמשך האדם לשקר ולשון הרע וליצנות שהם חמורים. ונראה לי בס"ד דדברים אלו דנקיט כאן נמשכים מן ארבעה יסודות, והיינו עצלות ועצבון מיסוד העפר, ודברים בטלים מיסוד הרוח כמו שאמרו (אונקלוס בראשית ב, ז) 'רוּחַ מְמַלְלָא', ושחוק מיסוד האש ולכן פני השוחק מתאדמים , וקלות ראש מיסוד המים רמז לדבר קל הוא עַל פְּנֵי הַמָּיִם דהמים קלים לרדוף. נמצא הם חמשה המעכבים השראת שכינה ובהעדרם תשרה שכינה על ידי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, והיינו שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה רמז לא תועיל השמחה אלא רק בהעדר חמשה דברים הנזכרים. ומה שאמרו ' וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה ' ' וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב ' נמצא השמחה תועיל להשראת שכינה ולחלום ונרמזו באותיות 'שִׂמְחָה' שהוא ראשי תיבות מ ועלת ש כינה ח לום ה לכה:

הַלֵּל זֶה, מִי אֲמָרוֹ. נראה לי בס"ד שואל הַלֵּל זֶה שאנחנו אומרים בכוס רביעי דמתחיל מן 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ' (תהלים קטו, א) אבל שני מזמורים ראשונים 'הַלְלוּיָהּ' ו'בְּצֵאת' (שם קיג-קיד) פשיטא ליה דמשה רבינו ע"ה וישראל אמרום, ולזה מביא דברי התנאים דיש אומרים גם זה אמרו משה וישראל ויש אומרים יהושע וישראל ויש אומרים דבורה וברק. ומה שאמרו הֵם אָמְרוּ : ' לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ ' נראה לי דקריעת ים סוף היתה בלילה וכן מפלת חיל סיסרא בלילה דהכוכבים נלחמו וכן מפלת חיל סנחריב בלילה וכן בהמן 'בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ' (אסתר ו, א) ולכן כולם אמרו פסוק זה ' לֹ א לָ נוּ יְ יָ' שהוא ראשי תיבות 'לֵיל' שהתחילו מן פסוק זה והם אמרו 'כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' והשיב 'לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה' למען שם הנכתב ולמען שם הנקרא כי השם נכתב בי"ה ונקרא באל"ף דל"ת. ומה שאמרו יהושע וישראל אמרוהו לכן כפלו הדברים 'לֹא לָנוּ לֹא לָנוּ' דרמזו על ל"א מלכי כנען והשרים שלהם שגם הם ל"א, וזהו לֹא לָנוּ רוצה לומר ל"א מלכים יהיו לנו כמו שנאמר (במדבר יד, ט) 'כִּי לַחְמֵנוּ הֵם וַהֳ' אִתָּנוּ' לכך הזכיר ה' בין ל"א השרים של מעלה ובין ל"א מלכים אשר תחת ידם, ואף על גב דההלל אומרים אותו אחר גאולתם מן הצרה הנה הם יודעים שעתידין לבא לידי צרה אחרת אחרי זה ולכן אומרים לא לנו וכו' דמבקשים על צרה האחרת ולומר כמו שעשית בזאת הצרה כן תעשה בצרה אחרת וכולם כונתם הוא על דרך זה. " וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ " (שמואל ב' ז, ט) , תָּנִי רַב יוֹסֵף : זֶה שֶׁאוֹמְרִים : " מָגֵן דָּוִד " [קיז:] הקשה הרי"ף והלא אין אומרים מגן יצחק מגן יעקב אלא 'מָגֵן אַבְרָהָם' ולכן הוה ליה למימר כְּשֵׁם 'הַגָּדוֹל' אֲשֶׁר בָּאָרֶץ דקאי על אברהם דוקא יעוין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות בדרושי ראש השנה דרוש וא"ו) כי ג' פעמים 'אל' שהוא סוד מָגֵן [31×3=93] הן הן סוד ג' פעמים 'אל' שיש בְּאֱלֹקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב כי מן ג' פעמים 'אל אל אל' שבג' פעמים אֱלֹקֵי אֱלֹקֵי אֱלֹקֵי נמשכה הארתם למלכות ונעשית 'מָגֵן' עד כאן דבריו יעיין שם באורך. נמצא שם מָגֵן כלול מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמורים באבות אך לא יבא כנגד שלשתם ממש כי נשאר אותיות י"ה ולזה אמר וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּ שֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ בכף הדמיון שהוא לקוח מן שלשה שמות של אֱלֹקֵי האמורים בגדולים שהם אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב, ולזה אמר זה שאומרים 'מָגֵן דָּוִד'. ברם עדיין יש לדקדק למה נקיט האי לישנא ' זֶה שֶׁאוֹמְרִים ' והוה ליה למימר 'זֶה מָגֵן דָּוִד'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שמקשים למה אמר 'זֶה שֶׁאוֹמְרִים מָגֵן דָּוִד' והוה ליה למימר ' זֶה אֱלֹקֵי דָּוִד ' ככתוב בדברי הימים (מלכים ב' כ, ה) במכתב ששלח אליהו הנביא זכור לטוב ליהורם בן יהושפט שאמר 'כֹּה אָמַר הֳ' אֱלֹקֵי דָּוִד אָבִיךָ' דנמצא נאמר בו אֱלֹקֵי דָּוִד כמו שנאמר באבות? ותרצו דהנביא אמר כן ולא כל ישראל, ועיין בספר שרש יעקב. ואנא עבדא אמרתי זה דוחק דלמה יגרע מאמר הנביא שאומר ברוח הקודש מן מאמר אישי ישראל?! ואמרתי לתרץ בס"ד דעיקר החשיבות והמעלה בזה הוא כאשר אומרים כן במטבע ברכות או בתפילה שאומרים זה בתמידות, ולא בסיפור דברים. ומה שנאמר בדברי הימים היה דרך סיפור. והנה לתירוץ המפרשים דתלו המעלה והחשיבות באמירה של רבים בזה יתיישב דקדוק אשר דקדקנו דלהכי נקיט רב יוסף בהאי לישנא זֶה שֶׁאוֹמְרִים ' מָגֵן דָּוִד ', פירוש שרבים אומרים 'זֶה' לאפוקי 'אֱלֹקֵי דָּוִד' בדברי הימים דאמירה זו היא מפי יחיד. וגם לפי התירוץ שתרצתי בס"ד יתיישב דקדוק דאמר זֶה שֶׁאוֹמְרִים בתמידות במטבע ברכות, מה שאין כן 'אֱלֹקֵי דָּוִד' אשר בדברי הימים אין זו אמירה תמידית במטבע ברכה אלא הוא סיפור מעשה שהיה ששלח לו מכתב בלשון זה. והנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל כי שם מָגֵן נבנה מן ג' שמות אֱלֹקֵי, הנה בזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פד, יא) 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי' כי ידוע שהתיבה נקראת 'בית' וכמו שאמרו בספר יצירה שלשה אבנים בונות ששה בתים ארבעה אבנים בונות כ"ד בתים וכו'. וזהו 'בְּבֵית אֱלֹקַי' רוצה לומר בתיבה של אֱלֹקַי שאקח תיבת מָגֵן שהיא לקוחה מן תיבת אֱלֹקֵי האמורה באבות. ובמדרש שוחר טוב (מדרש שוחר טוב טז, ו) איתא על פי זה אמר דוד המלך אין לי לישב עם הגדולים אמתין לי עם הקטנים. יהא אברהם יצחק ויעקב בקיטון ומשה ואהרן בטרקלין ואני בסף זהו שאמר 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי'. ובמקום אחר פרשתי בס"ד הכוונה כי אברהם יצחק ויעקב הם בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ומשה ואהרן נצח והוד, ודוד במלכות שהיא סופא דכל דרגין והיא בסוד שער ודלת לכן הזכיר האבות במושב הקיטון שהוא חדר לפנים מטרקלין כי מן טרקלין נכנסין לקיטון ומשה ואהרן במושב הטרקלין כי מן נצח והוד נכנסין לחג"ת והוא בסף, דהמלכות היא בסוד שער. ולפי האמור כאן נפרש דברי המדרש בענין אחר כי דוד המלך ע"ה לא זכה לתואר אֱלֹקַי שהוא נזכר בתחילת הברכה אלא זכה לתואר מָגֵן הנזכר בסוף הברכה לכן אמר אני בסף.