בן יהוידע על נדרים כב.

אִלּוּ הֲוָת יָדַעְתְּ דְּפַתְחִין פִּנְקָסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוּבְדָךְ, מִי נָדַרְתְּ. מקשים והא תנן באבות (משנה אבות ג, טז) 'והפנקס פתוח' דמשמע פתוח תדיר? ונראה לי בס"ד דיש שני מיני פנקסים, אחד כללי שכתוב בו כל זכיות ועונות של כל ישראל דעל זה אמרו (קדושין דף מ:) לעולם יראה אדם כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות וכו' שבזה הפנקס כתוב עונות של רבים הכלולים ושייכים בכל ישראל וזה הפנקס מוכרח שיהיה פתוח תמיד דאין לך רגע שלא יהיה נכתב בו זכות או חובה שאם אלו ישנים ובטלים אלו נעורים ועושים. אך יש מין פנקס אחר שהוא פרטי שיש לכל אדם ואדם פנקס מיוחד ופרטי לו לשמו שכתוב בו מעשיו הפרטיים הנה זה פעם פתוח פעם סגור כי האדם פעמים נעור ועוסק הן בטוב הן להפך פעם ישן ופעם בטל מזה ומזה וכאן אומרים לו על הפנקס הפרטי שלו.

כָּל הַבּוֹטֶה, רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא (משלי יב, יח) . קשא כיון דאמר רָאוּי לְדָקְרוֹ אם כן לא נעשית החבורה עדיין, ואיך אומר לְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא דלשון רפואה יפול בהיכא דאיכא חבורה כבר? ונראה לי בס"ד על פי מה שביארתי בס"ד בפסוק (משלי ל, כא) תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ דאמרו רז"ל (שבועות לו:) העולם נזדעזע בשביל עון השבועה כשאמר השם יתברך לֹא תִשָּׂא (שמות כ, ו) והנה השבועה היא בפה ואף על פי שבפה יש חמשה מוצאות הנה השתים שהם חיך וגרון אינם ניכרים וגם אינם מתנועעים בדיבור ורק השלש שהם לשון ושינים ושפתים הם ניכרים ונראין וגם הם מתנועעין ואלו ראשי תיבות שלהם 'שלש' שהוא ראשי תיבות ש ינים ל שון ש פתים ולזה אמר תַּחַת שָׁלוֹשׁ שבהם נעשה דבור השבועה רָגְזָה אֶרֶץ כשאמר לֹא תִשָּׂא. והנה שלשה אלו כל אחד הוא חלק אחד מן הפה ושלשתם נקראים בשם פה ונרמזים באות פ' של אלפא ביתא והנה שלשה פעמים פ' היא מספר מר [240] לכן הנשבע בהם בשקר מביא מר לעולם. גם נודע על ידי הנדרים של שוא מביאין אף לעולם והיינו כי הנדרים הם בבינה וידוע כי אלף הוא סוד בינה כמו שאמרו (שבת קד.) 'אלף חכמה, אלף בינה' ולכן הכוונה רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּ'חֶרֶב' [210] שהוא מספר עשרה פעמים אהי־ה [21×10=210] שהם בבינה והפוגם בנדר מביא אף לעולם שמסלק אות ל' מן אלף וישאר אף! ולזה אמר כָּל הַבּוֹטֶה רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּחֶרֶב שהוא פוגם בבינה, אך לְּשׁוֹן חֲכָמִים שתיקנו התרה לעקור הנדר מעיקרו עושה מַרְפֵּא שמצטרף אותיות מר שהם ג' פעמים פ' כנגד לשון ושינים ושפתים עם אותיות פ ־ א שהם אותיות אף אשר הביאו לעולם ויהיה בהם צירוף מַרְפֵּא וכמו שנאמר וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיה ל, יז) שתתהפך הקללה לברכה. או יובן אומרו ידקר בחרב על דרך מה שאמר הכתוב בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ (משלי יג, יג) דזה הנודר הוא בז לדבר שאינו חושש אליו כי חושב בדעתו במה נחשב הדיבור שצריך אני להזהר בו ולחוש אליו? ולכן ראוי לדקרו בחרב! כי דבור [212] עולה מספר בחרב [212]. ועוד נראה לי שרמז בזה על חרב אשר ביטול שלו הוא בדיבור של תורה וזה הכוונה דכתיב הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב ואז אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב) וכח ידי עשו הוא החרב דכתיב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) ואם כן זה הנודר דאינו חושש לדבור ממילא מזלזל בדבור של תורה המבטל כח החרב של עשו לכך ראוי לדקרו בחרב של עשו!

כָּל הַכּוֹעֵס, כָּל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִין בּוֹ. יש להקשות מה הם מיני גיהנם? ונראה לי בס"ד יש גיהנם של אש ויש גיהנם של ברד ויש גיהנם של עשן בלבד והכועס נראין בו ג' מראות אלו, יש כועס נראין פניו אדומים ויש יתחוורו פניו נמצא יש גוון אש שהוא אדום ויש גוון ברד שהוא לבן ויש כועס נופח הבל ורוח חזק והרי זה כנגד גיהנם של עשן. ועוד נראה לי יש גיהנם בחיים והם יסורין שדומין לגיהנם כמו שאמרו רז"ל (עירובין מא:) שלשה אין רואין פני גיהנם דקדוקי עניות וחולי מעים והרשות דהיינו שיש לו נושים שתובעים אותו ויש אומרים גם מי שיש לו אשה רעה וכיון דאלו נצולין מן גהינם שמע מינה דיסורין אלו הם דומין לגיהנם וזה הכועס ראוי שכל אלו היסורין שדומין לגיהנם ישלטו בו.