בן יהוידע על נזיר לט.

אִיבָּעְיָא לְהוּ: הַאי מַזְיָא, מִלְּתַחַת רַבִּי, אוֹ מִלְּעֵיל. נראה לי בס"ד רמזו חז"ל לפי דרכם בבעיא זו מוסר יקר והוא דיש לחקור למה יש שערות באדם שהוא שער הראש גדל בו מעת שנולד ויש שערות שהם גדלים בו אחר שיגדיל ויהיה לאיש כמו שער הזקן? ונראה לי בס"ד ליישב חקירה זו בהקדים מה שאמרו במדרש רבא (בראשית רבה יא, ו) פליספוס אחד שאל את רבי הושעיה אם חביבה המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון? כלומר מפני מה לא נברא מהול שאז כל הנולדים ממנו יהיו נולדים בלא ערלה! אמר לו מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח פאת זקנו? כלומר לפי דבריך שאתה מחבב הערלה מפני שנולדת בה מכל מקום אתה מגלח שער הראש ומניח הזקן והלא שער הראש הוא חביב מפני שהיה עמך מעת הלידה! אמר לו הפלסוף מפני ששער הראש גדל עמו בשטות! רוצה לומר שבא לו מעת היותו קטן בלא דעת אך שער הזקן בא לו אחר שגדל ונשלם בדעת. אמר לו רבי הושעיא אם כן יסמא עיניו ויקטיע ידיו וישבר רגליו שגדלו עמו מעת היותו קטן שאין בו דעת? אמר לו וכי בעבור תשובה כזאת הזקקתי לדבר עמך שתדחה אותי בדברי הבל?! אמר לו רבי הושעיא להוציאך חלק אי אפשר, אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה כגון החרדל צריך למיתוק החטין צריכין להטחן ואפילו אדם צריך תיקון אחר שנברא בערלה יחתוך הערלה ויהיה שלם. וצריך להבין למה חשב הפלסוף לתשובה ראשונה של רבי הושעיה דבר הבל, והלא הוא השיב לו היטב לפי דבריו שאמר הטעם משום דגדל עמו בשטות? ונראה דאמר כן מפני כי החילוק הוא פשוט דעינים וידים ורגלים הם מכלל הגוף ובלעדם יהיה האדם מחוסר ואיך יקטעם בשביל שהיו עמו בעודו קטן אך השערות אין מעיקר הגוף אלא הם מותרות ולכן כיון שגדלו בשטות יש טעם להסירם ולגלחם אך שער הזקן אף על פי שגם הוא נחשב ממותרות הגוף עם כל זה כיון דגדל בזמן שהאדם נשלם בשכלו ובינתו לכן חביב הוא לאדם ולא יעבירנו. ובמקום אחר ביארתי בס"ד כי שני מיני שערות אלו על הראש ועל הזקן הם מותרות הגוף נחשבים אך שער הראש הוא כנגד רבוי ההנאות והתענוגים בימי החול שאין ראוי לאדם להיות נגרר אחריהם ולכן צריך שער זה גילוח אבל שערות הזקן הם כנגד מותרות אכילה ושתיה תענוגים בשבת ויום טוב דנחשבים למצוה ולכן לא יגלח שער זקנו. ובזה נפשטה חקירתנו דמפורש בזה הטעם ששער הראש גדל באדם מן הלידה בעודו קטן שאין בו דעת מפני שהוא כנגד מותרות המאוסים לפני השם יתברך אך שער הזקן גדל עמו אחר שנשלם בדעת ובתבונה מפני שהוא רומז למותרות שהם טובים לפני השם יתברך. והנה ידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל שיש שני מיני יצר הרע הגורמים לאדם לחטוא האחד מצד התולדה שהוא בא מטיפת זרע של אב ואם שקשור ואחוז בהם הזוהמה שהיתה מצד התולדה מן חטא אדם וחוה ואותו כח הזוהמה הקשור בזרע האדם מסבב להחטיא את האדם. והשניה הוא היצר הרע שבא מן הקליפה שיש כנגד עולם הנשמות וזה היצר הרע נקרא בדברי רז"ל בשם 'מלאך רע' ועליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) . וכתבו המפרשים ז"ל שיש עונות מתהווים ונעשים מכח יצר הרע הבא מצד התולדה שהוא כח זוהמת הנחש ויש מיני עונות שנעשים מכח יצר הרע הנמשך מן הקליפה שכנגד עולם הנשמות וברור דרבוי התאוה הגופנית שהם מותרות האכילה והשתיה שרודף האדם אחריהם זה בא לו מיצר הרע הבא מצד התולדה יען כי זוהמת הנחש שדבקה בתולדה נתהווית מצד רבוי התאוה של אכילה דכתיב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל (בראשית ג, ו) . ובזה יובן רמז חז"ל בהאי בעיא דהכא דאבעי להו הַאי מַזְיָא , מִלְּתַחַת רַבִּי אוֹ מִלְּעֵיל? פירוש השער שהוא גדל עם האדם בשטות שהוא מורה על מותרות האכילה ושתיה שבחול שהם מאוסים לפני השם יתברך אם זה החטא של מותרות ורבוי תענוגים מתהווה ונעשה מלתחת, רוצה לומר מן יצר הרע שהוא מצד התולדה כמתייחס למטה? או דלמא מלעילא רבי, כלומר מן יצר הרע שהוא מצד הקליפה שהוא מלמעלה כנגד עולם הנשמות? ופשיט בגמרא מלתחת רבי!

כַּד צַבְעִין סַבְיָא דִּיקְנְהוֹן, חַוְרִין עִקְבֵי נִימְהוֹן. נראה דהוא הדין דמצי למפשט זה מן הצפרניים של האדם שאם האדם יצבע ידיו בצבע שקורין חינ"א וכיוצא בזה שהצפרנים קולטין הצבע ואינו יוצא לעולם אך על ידי שהם גדולים ורבים מלתחת דהיינו מעיקרן הסמוך לבשר יהיו חוורין עקביהון ובאורך הזמן שהם גדולים ונקצצים פעם אחר פעם כלה הצפורן שקלט הצבע כולו על ידי קציצות שקוצץ הגדל ממנו ואם כן גם מן הצפרנים יש הוכחה כמו הוכחה של השער אמנם משום שהוא מדבר בשערות הביא הוכחה מן השערות הנצבעין.