בן יהוידע על נזיר ב

(שמות טו, ב) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", אֲנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת. נראה לי בס"ד אומרו ' לְפָנָיו ' כלומר עיקר היופי צריך להיות שאין כונתך להתפאר לפני בני אדם בנוי זה שעשית. ונראה לי אותיות אַנְוֵהוּ במילואם כזה אל־ ף נו־ ן וא־ ו ה־ א וא־ ו אותיות אחרונות של המילוי עולין מספר בְּמִצְוָה [143] לרמוז הנוי יהיה במצוה דוקא ולא בגשמיות. גם אותיות אחרונות של מילוי מִצְוָה כזה מ־ ם צד־ י וא־ ו ה־ א עולים מספר נָאֶה עם הכולל [58] לרמוז שצריך לעשות המצוה נאה. ועוד נראה לי בס"ד אומרו הִתְנָאֶה ' לְפָנָיו ' בְּמִצְווֹת כי המצות צריך לקיים אותם במחשבה ובדבור ובמעשה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים. גם צריך לקיים אותם מאהבה ולא מיראה ולפי זה צריך להיות לאדם בעבודת השם יתברך אהבה דהיינו אהבה במחשבה אהבה בדיבור אהבה במעשה וג' פעמים אהבה עולים ט"ל [13×3=39] שהוא מספר אותיות אשר לפני שם הוי־ה ברוך הוא שהם כוז־ו [39] שעולין מספר ט"ל. ולזה אמר התנאה לפניו במצות 'לְפָנָיו' דייקא רוצה לומר במה שרמוז לפני שמו יתברך. ועיין מה שאמר עוד בחדושינו לעיל בשבת דף קל"ג ע״ב יעוין שם. גם שם פירשתי בס"ד הסדר דנקיט בסוכה ולולב וציצית וכו' וכאן אוסיף לומר לא מבעיא ציצית שדמיו מועטין שאז גם ההידור שלו מועט אלא גם ספר תורה שדמיו יקרים דהידור שלו הוי מרובה ממילא גם כן תזהר בהידור שלו. ברם הא קשיא ברישא דברייתא נקיט הנוי לאדם דאמר: הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת, שהאדם יתנאה ובסיפא תלה הנוי במצוה דאמר: סֻכָּה נָאָה לוּלָב נָאֶה צִיצִית נָאָה'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שפירשתי בס"ד על פסוק צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי (איוב כט, יד) דצריך להבין אם הוא לבש את הצדק איך הצדק חוזר ולובש אותו דנמצא הצדק הוא הגוף והאדם הוא הלבוש? ופירשתי בס"ד על פי דמיון באשה שהיתה יפת תואר ויפת מראה ובעלת חן מאד שהיתה חביבה על בעלה הרבה והנה יום אחד הביאו לה טבעת של אבן טובה ששוה אלף זהובים שתקנה אותה והניחה בתוך בגדה כדי שתראנה לבעלה ויקנה אותה לה ובהיותם יושבים על השלחן הוציאה הטבעת מתוך בגדה ותמסרנה לבעלה ותאמר לו שיקנה אותה בעבורה שבעליה רוצים בה אלף זהובים ולא ימכרו בפחות ויקחנה ויסתכל בה היטב ויאמר לה זו אינה שוה יותר מן ת"ק זהובים ואם ימכרו בזה הסך אני אתן לך ת"ק זהובים ותקני אותה ותקחנה מידו ותאמר אלו אין מוכרים פחות מאלף זהובים ותשימנה בחיקה. אחר שעה חזרה ותוציאנה מחיקה ותמסרנה לו ותאמר תחזור להסתכל בה היטב שמא טעית בראשונה וזה חזר והסתכל בה חמש ושש רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר מארבע מאות זהובים ואם ימכרו בזה הסך אקנה ותקחנה מידו ותצניענה אצלה. ואחר שעה חזרה והוציאה אותה ותאמר תחזור ותראנה היטב היטב אולי אתה טועה בערך שלה וזה לקחה ונשארה בידו עשרה רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר משלש מאות זהובים ואם ימכרו בכך אני אקנה ואם לאו לא אקנה ותקחנה ותאמר אם כן אחזיר אותה לבעליה כי יש הפרש גדול בערך בינך לבינם ואי אפשר לקנותה בכך על כן אחזירה לבעליה! והיא הצניעה אותה אצלה שתי שבועות ואחר כך לבשה את הטבעת ההיא באצבעה ובהיותם יושבים על השלחן אמרה לבעלה בזה השבוע הביאו לי טבעת אחרת יקרה מן הראשונה מאד והיא באצבעי ומפני שהיא דחוקה מאד לא אוכל להסיר אותה מידי תראנה בעודה באצבעי ותושט לו ידה ויאחוז ידה בידו ויבט בטבעת אשר על האצבע שלה ואחר הביטו בה אמר זו שוה אלף זהובים אם ימכרו בסך זה אני אקנה כי ערבה לו מאד. ותאמר לו בעל הטבעת רוצה בה שני אלפים זהובים ואיך ימכור באלף? ותמשוך ידה מידו ואחר חצי שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר ראה היטב בטבעת אולי אתה טועה בערך שלה והיא שוה יותר וזה חזר ואחז בידה ויסתכל היטב בטבעת שבאצבעה ויאמר אני רואה ששוה אלף ות"ק זהובים ואני אקנה בסך זה. ותמשוך ידה ותשמיט אותה מידו בחזקה ובמהירות ותאמר בעלה רוצה שני אלפים ואיך ימכור באלף ות"ק? ואחר רבע שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר תחזור ותראנה היטב עוד הפעם דאולי אתה שוגה בערכה וחזר ותפס ידה ויסתכל בטבעת שבה ויאמר כן הוא כאשר דברת שזו שוה שני אלפים ויותר ואני אקנה עתה בשני אלפים וקם והביא לה שני אלפים זהובים כדי שתתן לבעל הטבעת ותקחנה. אחר כך אמרה לו אשתו זו הטבעת שקנית היום בשני אלפים זו היא הטבעת אשר ראית קודם שני שבועות וסוף דבר גזרת אומר שאינה שוה יותר משלש מאות! ויאמר אני מבין היטב בערך אבנים טובות ואיך יתכן שאטעה כל כך בהפרש גדול כזה בין ראייתי אותו היום לבין ראייתי יום זה? ותאמר לו אשתו לא טעית! אלא בראשנה היית רואה הטבעת לבדה בפני עצמו וכל מה שהיית מוסיף להסתכל בה יותר הייתה יורדת בערכה בעיניך יותר, אך בזה היום ראית את הטבעת בהיותה באצבעי ומאחר שאני אהובה אצלך ומצאתי חן בעיניך זרח מן החן שלי חן על גוף הטבעת וראית את הטבעת יקרה יותר ממראה שעבר! ואחר שחזרת וראית עוד הפעם את הטבעת בידי נוסף עליה עוד חן מן החן שלי ונוסף ערכה בעיניך וכן בפעם שלישית נוסף לה עוד חן מן החן שלי ונתת לה ערך ב' אלפים כי האדם שהוא אהוב וחביב לזולתו ויש לו חן אם לובש תכשיט שיתנאה בו גם התכשיט יתנאה יותר מכח החן הזורח על גוף הלובש אותו וזה כלל גדול בחכמת הטבע. וזהו שנאמר צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי דבר בזה דוגמת ענין הטבעת ההיא של אותה אשה שבהיותה לבדה היה ערכה בעיני רואיה בדמים מועטים ואחר שלבשתה אותה האשה הנאה והיפה שנתייפת בה אז גם הטבעת הוסיפה יופי וחן מן יופי וחן אותה האשה אשר לבשתה וזהו צֶדֶק לָבַשְׁתִּי שנתייפיתי בו ואז גם הוא לבשני שנעשה מלבוש של חן ויופי מצדי כי האדם העושה מצוה ודאי יתנאה הוא באותה מצוה ואם אותו אדם הוא חביב ואהוב לפני הקדוש ברוך הוא אז המצוה ההיא שעושה תהיה חביבה ונאה יותר ממצות שעשו אחרים אף על פי שאותם אחרים עשו המצוה כמו זה באין מחסור מצד המעשה כלל דשניהם נטלו לולב אחד וישבו בסוכה אחת ולבשו ציצית אחד דהכמות שוה עם כל זה תתרבה המצוה באיכות שלה מצד הכונה והשמחה דודאי כונתו ושמחתו של צדיק זה היא יותר נכונה וגדולה מן האחר ונמצא גוף המצוה לבש יופי ונוי מן אותו צדיק. ולזה אמר אֶתְנָאֶה ' לְפָנָיו ' בְּמִצְווֹת , 'לְפָנָיו' דייקא מצד הכונה והשמחה ואז מצד היופי הזה שאני מתנאה לפניו במעשה המצות אתן נוי ויופי לגוף המצות שאעשה לו סוכה נאה לולב נאה שיהיה להם יופי ונוי מצידי יותר ממצות שעשו אחרים כי מאחר שאני מתנאה במצות לפניו בקדושת הכונה והמחשבה אז ממילא יהיו המצות ההם שאני עושה נאים מכח הנוי שלי שתהיה הסוכה נאה ביותר והלולב נאה ביותר וכן הציצית נאה וכאשר אמרה אותה האשה לבעלה על אותה הטבעת.