בן יהוידע על נזיר יט.

מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: (במדבר ו, יא) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁצִּעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן. הוא הנאת הגוף ומה צער יש לנפש במניעת האדם משתייתו? ונראה לי בס"ד כי בכל מאכל ומשקה יש תערובת ניצוצי קדושה והאדם מברר הניצוצי קדושה בשתייתו ואכילתו על ידי הברכה ואלו הניצוצות הקדושה שייכים לנפש שלו והמה הנאת הנפש וכמו שאמרו על פסוק רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף (תהלים קז, ה) ולכן במניעת האדם מאכילה ושתיה בכל מין מאכל ומשתה יש צער לנפש מצד הבירור שהוא הנאת הנפש, דאכילה אין כאן בירור אין כאן! ועוד זאת יש צער נוסף לנפש במניעתו משתיית היין כי הפגם של עץ הדעת שהיה אצל אדם וחוה אשר בעבורו באו התולדות לתקן עד סוף כל הדורות. הוא היה ביין למאן דאמר ענבים סחטה לו ושתה וידוע דכל מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ע:) בדבר זה דחד אמר חטה וחד אמר תאנה היה וכן שאר דיעות כולם אמת דהא איתא והא איתא. אם כן שתיית היין יעשה האדם בו תיקון לחטא אדם הראשון המגיע לחלק נפשו והוא על ידי שישתה ויברך עליו בכונה. ולכן יש כמה דברים של מצוה שקבעו אותם על היין שהם מצות קדוש שבת ויום טוב ומצות הבדלה ומצות ברכת המזון ומילה ואירוסין ונשואין וכיוצא כדי לתקן בזה חטא אדם הראשון מה שנעשה ביין ועל כן זה הנודר בנזיר שאסר היין עליו ונמנע מן שתייתו עשה צער לנפשו ולכך כתיב ביה 'אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'. ונראה לרמוז בס"ד במלוי אותיות יַּיִן [י ו ־ ד י ו ־ ד נ ו ־ ן =76] יש מספר ע"ו כמנין נִיחֹחַ [76] לרמוז שאם אדם שותהו ומכוין בו לשם שמים תהיה שתייתו מקובלת ורצויה לפני השם יתברך כריח ניחח! ולזה דקדק בעל המאמר ואמר שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, רוצה לומר מן הרמוז באותיות יַּיִן שהוא מספר נִיחֹחַ אשר ביטל זה בנזירותו.