בן יהוידע על מנחות קי.

"הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק", אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב: אֵלּוּ גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁדַּעְתָּן מְיֻשֶּׁבֶת עֲלֵיהֶם כְּבָנִים (ישעיה מג, ו) . פירש רש"י ז"ל דעת זכרים מיושבת עליהם יותר משל נקבות. ויש להקשות במאי איירי? אם בענין הרחבת השכל דאמרו רבותינו ז"ל 'נשים דעתן קלה' הוה ליה למימר דעתן נוספת או רבה, ואומרו 'מְיֻשֶּׁבֶת' משמע דהזכרים אין להם טרדת השכל כמו הנקבות, ובאמת קחזינן להפך כי לזכרים יש להם טרדת השכל עשר ידות על הנקבות מאחר דפרנסת הבית עליהם יש להם טרדה גדולה במציאות הפרנסה אבל האשה יושבת בירכתי ביתה ואין לה טרדה בפרנסה שהאיש מביא ומניח לפניה. ונראה לי בס"ד דלשון בן ובת יאמר על זמן קטנותם שלא גדלו בשנים הרבה והבת יש לה טרדה גדולה בשביל נשואין שלה שמא לא יוכל אביה למצוא לה נדונייא ובמה תנשא ושמא תפול בחלק רע בליעל ושמא לא תמצא חן בעיני רואיה לישא אותה וכזאת וכזאת מחשבות שונות עוברים בלבבה ויהיה לבה טרוד בדבר זה, וגם אחר שתנשא עדיין לבה טרוד ודעתה מבולבלת שמא לא תתעבר וישא בעלה אשה אחרת אבל הזכר אין לו שום טרדה מדברים הן מצד הנשואין כי הוא לוקח ממון ואינו נותן הן מצד העקרות כי הוא מושל באשתו ואגידה ביה בכל אופן שיהיה.

אָמַר לֵיהּ: שִׁימִי אַתְּ. עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד רב היה שמו אבא אך אפילו תלמידיו היו קורין אותו בשם אבא כמו שאמרו בסוף יומא (יומא פז.) אזיל אבא לקטל גברא, והטעם כי אבא הוא לשון אב שהוא לשון חשיבות שהיה אב בתורה וכן אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) 'דין אבא למלכא' וזהו שאמר ' שִׁימִי אַתְּ ' כלומר ראוי שתהיה נקרא בשמי שהוא אבא כי חכם גדול אתה ואיך דבר זה יהיה נעלם ממך.

דְּקָארוּ לֵיהּ: "אֶלָהָא דְּאֶלָהָא". נראה לי בס"ד ידוע בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל לא יש אמצעי לכן נקרא 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' אבל לגבי אומות העולם יש אמצעי ולכן נקרא לגבי דידם 'אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים' הם השרים שלהם. והנה הגויים שיושבים מצור כלפי מערב שאין מכירין בכבודן של ישראל חושבים שגם לגבי ישראל נקרא 'אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים' ולא נקרא 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' ולכן אמר דקרו ליה אֶלָהָא דְּאֶלָהָא אבל מִצּוֹר וְעַד קַרְתָּגְנִי מכירים בכבודן של ישראל ומודים דנקרא 'אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל'.

נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. נראה לי בס"ד נרמז זה באותיות 'מנחה' דהנושא אשה נקרא אָדָם [45] שהוא מספר 'מה' ירמוז באותיות מנחה וכשלומד תורה זוכה לחן דכתיב 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' (משלי ה, יט) שמעלה חן על לומדיה (ערובין נד:) וזה החן נרמז גם כן באותיות 'מנחה' שהוא 'חן מה' אך מ"ם של 'מה' נרמזה קודם ח' של חֵן לרמוז ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה. ובזה יובן מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ' (משלי יח, כב) תחלה מָצָא אִשָּׁה ואחר כך יִמְצָא ' טוֹב ' זו תורה דכתיה כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד, ב) ועל פי זה יָּפֶק רָצוֹן מֵהֳ ' כי שם הוי־ה ביושר תחלה שם י־ה המאיר באיש ואשתו בנשואין ואחר כך ו־ה שרומזים לתורה שבכתב שהיא ה' ספרים ותורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ולכן ו־ה לשון שמחה כי פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (הלים יט, ט) .

"לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ', אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב: מִזְבֵּחַ בָּנוּי וּמִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן (דברי הימים ב' ב, ג) . יש להקשות מה שייכות יש לדרשה זו עם דרשה הקודמת? ונראה לי בס"ד דקשיא ליה לתלמודא בדרשה הקודמת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה כְּאִלּוּ עוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה, והלא עבודה בלילה ליכא גם בזמן שבית המקדש קיים? לכך הביא דמזבח יש למעלה ומיכאל מקריב עליו קרבן ושם למעלה אין הפרש בין יום ללילה דאין להם חושך ואיכא עבודה גם בלילה. ומה שאמרו דברי רבי יוחנן דאמר ' כְּאִלּוּ נִבְנֶה מִקְדָּשׁ בִּימֵיהֶם ' גם בזה יש סמך למאמר דלעיל דקשיא ליה איך קאמר כאלו עוסקים בעבודה והלא הם עוסקים בתורה בכל מקום ואם חשיב עסק התורה עסק עבודת קרבנות נמצא מקריבים חוץ לבית המקדש ואסור משום שחוטי חוץ! לכך הביא הא דרבי יוחנן 'כְּאִלּוּ נִבְנֶה מִקְדָּשׁ בִּימֵיהֶם' נמצא על ידם נעשה לבית המדרש וכל מקום שלומדים בו דין בית המקדש והוה ליה מקריב בבית המקדש.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עוֹלָה, וְלֹא מִנְחָה, וְלֹא חַטָּאת, וְלֹא אָשָׁם (ויקרא ז, לז) . נראה לי בס"ד לדרשת ריש לקיש דקאמר ' כְּאִלּוּ ' בכף הדמיון אין זה עולה ומנחה ממש אבל רבא סבירא ליה עולה ומנחה ממש לזה אמר אֵינוֹ צָרִיךְ עוד לעשות עוֹלָה וּמִנְחָה דדי לו בזה ונקיט עוֹלָה בתחלה לא מבעיא עולה דכולה כליל ואין בזה הפסד לכהנים אלא אפילו קרבנות דאיכא בהו הפסד לכהנים אינו צריך להביא עוד.

לְלַמְּדֶךָ: שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ויקרא א, ט) (ויקרא ב, ב) . עיין מה שכתבתי בס"ד במסכת שבועות עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בקדושין (קדושין לט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה וכתב הרב ערבי נחל בשם השל"ה ז"ל גם שמירת מצות לא תעשה נחשבים למעשה במה שמתעורר האדם לחשוק הדבר ההוא בלבו ומתעורר ואומר הנני מניח לעשות בשביל שצוני הבורא יתברך שמו כהא דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ואפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי! עד כאן דבריו עיין שם. נמצא הביטול שמבטל חשקו ותאותו בעבור גזירת השם יתברך חשיב מעשה ולכן נותנים לו שכר כעושה מצות עשה. וזהו שאמר אֶחָד הַמַּרְבֶּה שעושה מצוות עשה שבהם מרבה כוחות הקדושה ומרבה כח היצר הטוב וכח הנפש שלו וְאֶחָד הַמַּמְעִיט ששומר מצות לא תעשה שממעיט כח היצר הרע והתאוה שבו בעת שמבטל חשקו ותאותו שכר אחד להם דזה גם כן חשיב עשה מצוות עשה אך בתנאי שֶׁמְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם רצונו לומר הא דמבטל חשקו ותאותו הרעה לאו משום מורא בשר ודם או שאר סיבות אלא בשביל כבודו יתברך שצוהו שלא לעשות איסור זה. או יובן על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (נזיר כג:) גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה, ומצינו גבי אהרן הכהן ע"ה וגבי יעל שקבלו שכר על מעשה עבירה בשביל שהיתה כונתם לשם שמים וזהו שאמר אֶחָד הַמַּרְבֶּה במצות אשר צוה ה' לעשות אותם וְאֶחָד הַמַּמְעִיט שעושה מצות שצוה ה' שלא לעשותם ונמצא ממעיט בשמירת הלאוין כאשר עשה אהרן הכהן ע"ה בעגל ויעל בסיסרא ואליהו זכור לטוב בשחוטי חוץ וכיוצא גם זה מקבל שכר אך בִּלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם שתהיה עבירה לשמה. ואומרו ' יְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם ' דאותיות לֵב עם אותיות שָּׁמַיִם יהיה מהם תיבת 'משלבים' שיכוין האדם במצות לשלב שם הוי־ה עם שם אדנ־י בסוד יאהדונה‏־י שהם סוד קודשא בריך הוא ושכינתיה או אותיות לֵב עם אותיות שָּׁמַיִם יהיה מהם צירוף 'ישלם מ"ב' שישלים שם בן מ"ב בכונתו. או יובן שמים אש ומים הפכיים הם ועושים שלום זה בזה שדרים יחד בשביל לקיים רצון הבורא יתברך שטרף אש ומים ועשה מהם שָּׁמַיִם כן בלב האדם יש משכן ליצר הטוב ומשכן ליצר הרע והם הפכיים אך הצדיק יעשה שיהיה שלום ביניהם כמו שאמרו (בראשית רבה מג, א) גבי אברהם וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט, ח) לִבּוֹ לא נאמר אלא לְבָבוֹ רצונו לומר יצר הטוב ויצר הרע ביחד וזהו יְּכַוֵּן תכונת לִבּוֹ שיש בו שני הפכיים כמו שָּׁמַיִם שהם מאש ומים דהפכיים הם ועושים שלום ביניהם וכמו שאמרו המפרשים על מ"ש עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ.

רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה אָמַר: מֵהָכָא: "בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ, וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ, כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו" (קהלת ה, י) . פירש רש"י ז"ל 'לִבְעָלֶיהָ' זה הקדוש ברוך הוא כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה והיינו כי המעשה גלויה לכל אך הכוונה והשמחה אין רואה אותה אלא הקדוש ברוך הוא והוא רואה הכוונה והשמחה של זה הממעיט בשמחה כמו אותו המרבה לכן אחד המה בשכרן במתנה לחיים בארץ החיים. ודע כי שמעתי שהקשה עטרת ראשי הרב מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה לתלמידים למה ליה לתלמודא הני קראי, והלא למדנו זה מדכתיב ג' פעמים 'רֵיחַ נִיחֹחַ' בבהמה ובעוף ובמנחה וכנזכר במשנה (משנה מנחות יג, יא) ? ותירץ להם קרא דמתוקה שנת העובד בא ללמד אפילו אם הוא עני והביא קרבן עני אך אותו זמן היה עשיר באמת כגון שנפלה לו ירושה במקום אחר ועדיין לא ידע בה אפילו הכי קרבנו רצוי ויש לו שכר ופסוק 'בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה' בא ללמד על עני שהביא קרבן עשיר אף על פי שהוסיף על חיוב שלו עם כל זה צריך שיכוין לבו לשמים ולא יועיל לו יתרון זה שהביא תוספת על החיוב שלו יען כי 'בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה' שהביא קרבן עשיר אף על פי ד'רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ' הכהנים עם כל זה 'מַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלָיו' הקדוש ברוך הוא 'כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו' שזה היה מתכוין לטובה וזה העיקר ובעבור הכוונה שאין נראית אלא לעיני השם יתברך ישפיע לו שפע טובה וברכה וחיים . סליק מסכת מנחות