בן יהוידע על מגילה לא:

לֹא דַּיָּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶם. הא ודאי אין טורח שייך אצלו יתברך, כי הוא יתברך לא ייעף ולא יגע, אין חקר לתבונתו, וכל העולם כולו סוקרו בסקירה אחת, דכתיב (ישעיה מ, כו) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, (תהלים לג, טו) הַמֵּבִין כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, אך לשון זה נאמר לשכך את האוזן, להלהיב לבבות ישראל ולהחרידם שיהיה העון קשה וחמור בעיניהם ויעשו תשובה. ועוד נראה לי נקיט הכי על דרך מה שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בביאור 'מנאן לידע הנותרים' (רש"י על במדבר א, א) דהכונה הוא שיהיו הנותרים יודעין כמה הן, וכן כאן לידע המלאכים ונשמות הצדיקים איזו גזרה קשה אביא עליהם יען כי דרכו יתברך להודיע תחלה את הגזרה למלאכים ונשמות הצדיקים אשר למעלה בשמים ואשר בגן עדן הארץ כדי שיתפללו על החיים כמו שנאמר (עמוס ג, ז) 'כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹ' אֱלֹקִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים'.

(ויקרא כג, מד) 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי הֳ' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין אוֹתָן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ. נראה לי דריש הפסוק הכי מה שידבר משה את מֹעֲדֵי הֳ' המקראות השייכים למועדי ה' צריך שיהיו המקראות האלה נקראים אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כל מקרא בזמנו. אמנם צריך להבין למה יש מצוה בחיוב קריאת פרשיות המועדים בזמנם והלא כל הפרשיות תורה הם, וכל זמן שאדם קורא בתורה יש בזה מצוה ומה הפרש יש בין מקרא בזמנו למקרא שאינו בזמנו? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב שער החצר ז"ל בשם ספר כ"י וזה לשונו, ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל כי כשעבדו ישראל את העגל היה שש שעות ולא יותר, וקיימא לן בביטול האיסור צריך ששים כנגדו, ועל כן כדי שיתבטל האיסור של שש שעות מה עשה הקב"ה? תקן לישראל שלש רגלים, שהם שבעת ימי סוכה ושבעת ימי פסח ויום אחד של שבועות, ובאלו ט"ו ימים יש שלש מאות וששים שעות! ובזה פירשו כונת המסרא ארבע פסוקים של אלה, והם (תהלים מב, ה) אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי, (שמות לב, ד) אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל, (ישעיה מט, טו) גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, (ויקרא כג, ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי הֳ', רוצה לומר אֵלֶּה אֶזְכְּרָה תמיד כדי לתקן ואיזהו אֵלֶּה ? ואמר אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל שאמרו בעגל. ומה התיקון אשר נעשה כדי שֶׁגַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה ? והשיב ואמר אֵלֶּה מוֹעֲדֵי הֳ ' שעל ידי שמירת המועדים שהם ש"ס שעות מתבטלים אותם שש שעות של העגל שאמרו בם 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' עד כאן דברי ספר כ"י שהביא הרב ז"ל שם יעוין שם. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב מה שאמר הש"ית למשה רבינו ע"ה אחר מעשה העגל, (שמות לג, יט) 'אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ' תיבת טוּבִי תחלקנה לשתים וקרי בה 'ט"ו בי' פירוש בשביל תיקון עון העגל לבטל שש שעות של איסור אֲנִי אַעֲבִיר כָּל ט " ו יום של פסח ושבועות וסוכות בִּי כלומר בקדושתי כדי לבטל איסור שש שעות בקדושת ש"ס שעות של ט"ו ימים אלו והנה הם רמוזים עַל פָּנֶיךָ פירוש באמצע השם שלך, כי כל אמצעי נקרא פנימי ואות שי"ן דמשה היא אות הפנימית של שמו אשר במלואה עולה ש"ס, כנגד ש"ס שעות של ט"ו ימים טובים הנזכר. נמצא המועדים הם תיקון פגם עון העגל, וידוע כי כל תיקון צריך שיהיה לימוד תורה כי אין נעשה בנין להריסת העון אלא על ידי התורה, דלכך התלמידי חכמים שעוסקים בתורה נקראין בנאין כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.) אַל תִּקְּרֵי בָּנַיִךְ אֶל בּוֹנָיִךְ (ישעיה נד, יג) , ואם תהיה שמירת המועדים בלתי הצטרפות קריאת התורה, לא יהיה בהם בנין לחרבן והריסה שעשו ישראל בעגל בנפשם הן למעלה הן למטה כי עיקר הבנין הוא בקריאת התורה ולכן פרשיות של המועדין מצותן שיהיו נקראים בזמנן דהיינו בתוך המועדים כדי שיהיו קריאת התורה והמעשה באין כאחד כי 'כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.) נמצא זה הקורא הפרשה בזמנה יש בידו שתים אחת קריאת התורה שבה עיקר הבנין והשני המעשה של ההקרבה ובזה תועיל קדושת עיצומו של אותו היום לבטל האיסור של העגל כאמור. ולזה אמר הכתוב 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי הֳ' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' פירוש מקראות אשר דִּבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי הֳ ' הם יועילו אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל , בני לשון בנין כמו אַל תִּקְּרֵי בָּנַיִךְ אֶל בּוֹנָיִךְ, ואם לא קראו כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ אין בידם שתי מצות כהלכתן דאין כאן מצות הקרבה כיון דאין יום זה מקריבין קרבן של פרשה זו."