בן יהוידע על מגילה כז:

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זַכַּאי: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה וְכוּ'. נראה לי שלשה אלו הם אזהרות של כיבוד לכך זכה על ידם לזקנה שנותנת כבוד באדם שהכל יכבדוהו בקימה ובכמה דברים וכתיב נגד זקיניו כבוד.

..מָכְרָה כִּפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ, וְהֵבִיאָה לִי קִדּוּשׁ הַיּוֹם. קשה, הוא מספר אזהרות עצמו שהיה נזהר ומה שייכות כאן לסיפור זה שמכרה אמו וכו'? ונראה לי דבא להודיע מזה שהיה הוא אדוק ונזהר מאד מאד בקידוש כי לולא כך לא היתה אמו מוכרת כפה שעל ראשה כדי להביא לו יין לקדוש, אך כיון שיודעת חיבתו ותשוקתו בזה אמרה ודאי יהיה לו צער גדול אם ישאר בלא יין לקדוש היום ולכך מכרה הכפה שעל ראשה. ואומרו ' אִמָּא זְקֵנָה הָיְתָה לִי ' קשה מה בא ללמדינו בזה אם היתה זקנה או עודנה קטנה בשנים? ונראה לי בס"ד הוצרך לפרש שהיתה זקנה כדי שלא יאמרו לו השומעין אם היא רצתה למכור בשביל אהבתה בך, אתה איך רצית בכך ולא חסת על כבודה שתשאר בלא כפה! לכך הקדים לומר שהיתה זקנה ולא היתה צריכא לצעיף כי מחמת זקנה אינה יכולה לצאת חוצה, והיה הצעיף מוצנע בתיבה. גם הגיד שהיא זקנה ואינה מקפדת בכך, דרוב הזקנות הולכים בלא כפה שלפעמים מניחים במקום כפה בגד אחר על ראשם יהיה מה שיהיה ולכך גם הוא לא הקפיד למנעה מלמכור אותה.

כְּשֶׁמֵּתָה, הִנִּיחָה לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן. כְּשֶׁמֵּת הוּא, הִנִּיחַ לְבָנָיו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים גַּרְבֵי יַיִן. נראה מחמת שהיתה יודעת שחביבה עליו מצוה זו במאד מאד לכך טרחה בחיי חיותה להמציא לו יין הרבה בשביל קדוש היום ועלה בידה כמנין ש' הרומזת לשלש סעודות שבת, שגם בסעודה שלישית דאין קדוש צריך לשתות יין בתוך הסעודה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ונרמזו שלש סעודות בשלשה קוין דשין דשבת. והוא זכה להניח שלשה אלפים גרבי יין, כנגד שלשה אל"ף דשם 'אהיה' במלוי אלפין, שהוא בבינה הנגלית בסוד נועם שבת. ושניהם זכו למספר השלש מפני שקיימו מצוה זו כתקנה במחשבה ודבור ומעשה אך הוא שהיה בעל תורה זכה במספר השלש באלפים כי לימוד התורה רמוז באלף לשון 'אַלּוּף' (תהלים נה, יד) ומספר האלפים גם כן הוא באות אלף כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער ההקדמות.

אָמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה לִי לְקִדּוּשָׁא, וּמִשְׁכַּנְתֵּיהּ לְהֶמְיָנָאִי וְאָתִיתִי בֵּיהּ קִדּוּשָׁא. יש להבין תיבת 'בֵּיהּ' לשון יתר. ונראה לי רוצה לומר שלא משכן הממייניה כדי למצוא מעות שיקנה יין אלא משכנו ליקח בו יין ומעשה שהיה כך היה. אי נמי לקח יין כנגד כל דמים של ערך המייניה אף על פי שהיה יכול ליקח יין בצמצום כנגד חצי דמיו והודיע דאפילו בשעת דוחקו לקח יין בהרוחה. וגרסת עין יעקב לא הוה לי חמרא וכו' ואתיתי ביה יין קדושא, ולגרסא זו יש להקשות למה בתחלת דבריו קראו חמרא, ובסוף דבריו קראו יין? דיש חמר מדינא דנקרא בשם חמרא בסתם ואינו נקרא יין וזה יהיה בזול. וזהו שאמר 'לא הוה לי חמרא' רוצה לומר אפילו חמר מדינה, ומשכנתיה להמיינאי ואתיתי ביה יין ולא קניתי חמר מדינה שהוא בזול.

יְהֵא רַעֲוָא דְּתִיטוּם בְּשִׁירָאֵי. נראה לי בס"ד בשכר שמכר המייניה אף על פי שאינו מכסה כל גופו אלא רק מכסה חלק קטן שיעור טפח יזכה להתעשר שיתכסה במעלים חשובים המכסים כל הגוף. ונראה לי רמז לו בתיבת שִׁירָאֵי על שם ההצלחה שהוא אותיות כסף זהב, והוא רמוז בפסוק י"א בשיר השירים דכתיב (שיר השירים א, יא) 'תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף', אשר בכסף וזהב הנזכרים בפסוק זה נרמז שם ההצלחה שהיא כס"ה בפ"ז, ופסוק זה הוא פסוק י"א בשיר השירים, וזהו שִׁירָאֵי מלה מורכבת שהוא 'שיר י"א'. ומה שאמר לָמָּה לֹא אָמַרְתְּ לִי כִּי בֵּרַכְתִּיךְ: 'וְכֵן לְמַר'? נראה היה דרכם לומר 'וְכֵן לְמַר' שבשתי תיבות אלו יש להם כונה לכוין על בחינת ה'רצון' [346] שמספרו עולה כמנין 'וְכֵן לְמַר' [346] ונודע כי הטוב שיבא לאדם מכח תפלת הצדיק לא ינכו מזכיותיו בעבורו ולכך הקפיד רב על זה שלא התפלל עליו לומר וכן למר.