בן יהוידע על מגילה טז:

כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבִּי עַל בִּנְיָמִין אָחִי שֶׁלֹּא הָיָה בַּמְּכִירָתִי - כָּךְ אֵין בְּלִבִּי עֲלֵיכֶם (בראשית מה, יב) 'כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם' כְּפִי כֵּן לִבִּי.. נראה לי שנרמזו הלב באותיות כִּי שעם הכולל האותיות עולה לֵב .

(בראשית מה, יד) 'וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו' - בָּכָה עַל מִשְׁכַּן שִׁילָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְעָתִיד לֵחָרֵב. מקשים הוה ליה למימר עַל צַוָּארוֹ לשון יחיד? ויש לתרץ איידי דנקיט בבנימין צַוָּארָיו נקיט ביוסף צַוָּארָיו, כמו שאמרו בגמרא איידי דנקיט מצרי נקיט אדומי. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בזבחים (זבחים קיח.) דאכילת קדשים קלים בשילה היתה בכל הרואה, נמצא בשילה תרי מקומות קנו קדושה שהוא תוך המשכן וחוץ לו, ולכן נקיט צואריו תרי כנגד שני מקומות אלו. ובזה יובן (דברים לג, יג) 'וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת הֳ' אַרְצוֹ' שגם ארצו שילה נתברכה בקדושה. ומה שנקרא מקום המקדש צַוָּאר היינו בהפוך אתוון אוֹצֵר כי שם הוא אוצר השפע וכתיב נמי ביה (מלאכי ג, י) 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי'.

מַאי (בראשית מה, כג) 'מִטּוּב מִצְרָיִם'? שִׁגֵּר לוֹ יַיִן יָשָׁן שֶׁדַּעַת זְקֵנִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הטעם דנוחה ביין ישן יותר, נראה לי בס"ד כי ביין יש טבע שלא נמצא בשאר משקין ומאכלים דבכלהו המיושן גרוע ורק ביין המיושן משובח יותר, והנה העולם מרגלא בפומייהו לומר על הזקן בשנים 'כיון שנזדקן נתטפש' אך באמת זה אינו אלא בזקני עם הארץ ולא בתלמידי חכמים! ועל כן הזקנים דעתן נוחה ביין ישן שהוא משובח אצל העולם יותר דאז אומרים גם אנחנו כל מה שמזקינים משובחים יותר. והרב פתח עינים ז"ל כתב הראשונים ז"ל רמזו 'יַיִן יָשָׁן' בגמטריא ת"ל [430] ורמז לאביו לקיים גזרת ת"ל שנה שֶׁדַּעַת זְקֵנִים אברהם ויצחק נוֹחָה הֵימֶנּוּ שרוצים בגזרתו יתברך, עד כאן דבריו עיין שם. ודברים אלו צריכין תבלין דלנחומי בעי ולמה שלח לצערו במספר הגלות ומה חידש לו בזה? ונראה לי בס"ד דרמז לו אלו שני הגלות של ת"ל שנה אינם מתחילים מעתה, אלא כבר התחילו מלידת יצחק ונעשו 'יַיִן יָשָׁן'! ועוד נראה לי בס"ד רמז לו יַיִן שהוא סוד הגבורות מתמתק בחמשה פעמים חֶסֶד שהוא מספר יָשָׁן [חֶסֶד 72×5= יָשָׁן 360] שֶׁדַּעַת זְקֵנִים שהם חו"ב [חכמה ובינה] שנקראים זקנים נוֹחָה הֵימֶנּוּ! ודוק.

'תַּעֲלָא בְּעִדָּנֶיהָ סָגֵיד לֵיהּ'. נראה לי בס"ד יוסף הצדיק ע"ה היה בחינת היסוד שנקרא 'חלד' שהוא לשון כיסוי כמו חלדה, והיסוד הוא כלי צנוע ומכוסה יותר מכל האיברים, ומטעם זה גם הבינה נקראת 'חלד' כי היא עלמא דאתכסייא. והנה קודם מטה יש אותיות חלד , ולכן באומרו על ראש המטה נרמז על יוסף הצדיק ע"ה, והמשילו לתעלא כי 'תעלא' [501] גימטריא 'ראש' [501] והיסוד נקרא ראש הגויה.

וּמָה עֲשָׂרָה נֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְכַבּוֹת נֵר אֶחָד, נֵר אֶחָד הֵיאַךְ יָכוֹל לְכַבּוֹת עֲשָׂרָה נֵרוֹת. הא דקרא לכל השבטים בשם 'נֵרוֹת' נראה לי בס"ד שם שדי מילואו ת"ק [ש י " ן ד ל " ת י ו " ד =500] , וידוע ששם שדי הוא ששה צרופים אם כן בששה צרופים יש ששה פעמים ת"ק [500×6=3000] שעולה י"ב פעמים נֵר [250×12=3000] , ולכן השבטים כל אחד נקרא 'נֵר' כי הם נולדו מברכת מלוי שמות שדי. גם קראם בשם 'נֵרוֹת' לחזק לבם כי הם קרויים נֵר, והמכבה אותם יכבה נירו שהיא נשמתו הקרויה נֵר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל אמר הקב"ה אם תשמור נרי אשמור נירך.

(אסתר ח, טז) 'אוֹרָה' זוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד 'אוֹרָה' רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה כי ידוע דתורה שבכתב היא בסוד שם הוי"ה הרמוז באות א' שהוא צורתו וא"ו ושני יודי"ן שמספרם כ"ו, ולכן בעשרת הדברות שבהם כלולה כל תורה שבכתב פתח באות אלף ד' אָ נֹכִי' (שמות כ, ב) , ותורה שבעל פה רמוזה באות וא"ו ד'א וֹ רָה' כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים, ונשאר אותיות 'הַר' רמז כי שתי תורות קבלם משה רבינו ע"ה מהר סיני כמו שאמרו (משנה אבות א, א) 'משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי'. ובזה יובן מאמרם ז"ל (יומא עב:) כתיב 'זר' וקרינן 'זיר' זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה ממנו, והיינו אם לא זכה יתחברו אותיות א"ו של 'א וֹ רָה' ויהיו אות ז' ואז תהיה אוֹרָה אותיות 'זרה' ולכן עכו"ם שלא קבלו התורה אסורים ללמוד תורה (חגיגה יג.) דעליהם נאמר (במדבר יח, ז) 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת' כי אצלם אין אורה אלא זרה, אבל לישראל היא אורה! וכיון שזכו לתורה שבכתב שיש בה חמשה ספרים זכו לשמחה זה יום טוב כי חֲמִשָּׁה בהפוך אתוון שִׁמְחָה . וכיון שזכו לתורה שבעל פה הרמוזה גם כן ב'אוֹרָה' זכו ל'שָׂשֹׂן' זוּ מִילָה שניתנה בשמיני כי בתורה שבעל פה יש שמונה דרגין שהם: כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ובזה זכו למילה שהיא בשמונת ימים ובזכות חלק הנסתר של תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין זכינו לתפילין שהוא שמונה פרשיות ביד ובראש שהם מכוסים בבתים.

וי"ו ד'וַיְזָתָא' צריך למימתחה בזקיפא כמורדיא דלברות. הכי איתא במציעא (בבא מציעא פז.) ופירש הערוך 'לברות' שם הנהר והוא אגם, כלומר צריכה ו' כמו המשוט של המלחים שמנהיגים בורגיות בנהר הנקרא לברות עד כאן לשונו. ואני אומר זה המשוט של הנהר הנזכר שהוא אגם שאינו שוה בקרקעיתו שיש מקום עמוק הרבה ויש שאינו עמוק הרבה ויש בזה כמה מדרגות ומאחר שהם רוצים לידע עומק כל מקום ומקום בפני עצמו, לכך עושין במשוט ההוא רשימות לסימן שרושמין לארכו כמה מיני מדרגות וכשיגיע המים עד רושם זה יודעין כך וכך עומקו וכשיגיע לרושם אחר ידעו כמה אורכו וכן עשו רשימות באותו עץ של חמשים לתלות עשרת בני המן עליו כדי שישתוו ביניהם חלק כחלק. והא דנפקי נשמתייהו בהדי הדדי בנס הוה, שרצה השם יתברך לדמותם לעשרה קליפין דנתלבשו בהם, כי אותם שהם ברוחניות נסתלק כוחם ברגע אחד בהדי הדדי.

כָּל הַשִּׁירוֹת כֻּלָּן נִכְתָּבוֹת אֲרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה וּלְבֵנָה עַל גַּבֵּי אֲרִיחַ, חוּץ מִשִּׁירָהּ זוֹ וּמַלְכֵי כְּנַעַן (יְהוֹשֻׁעַ יב) , שֶׁאָרִיחַ עַל גַּבֵּי אֲרִיחַ וּלְבֵנָה עַל גַּבֵּי לְבֵנָה. פירוש שירת הים ושירת דבורה. והקשה פתח עינים בשם רבינו ישעיה הגדול ז"ל, והא שירת דוד אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה? ותירץ דאין הכי נמי עושין כן שלא כדין יעוין שם, והוא דוחק גדול. ונראה לי בס"ד דשירת דוד המלך ע"ה היתה (שמואל ב' כב, א) 'בְּיוֹם הִצִּילוּ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל' כמפורש שם, והנה אויביו שהם דואג ואחתופל לא היה להם תקומה שנטרדו מעולם הזה ומעולם הבא וגם שאול המלך ע"ה בענין מלכותו לא עלתה לו ארוכה שפסקה מזרעו לגמרי וניתנה לדוד המלך ע"ה ולכן נכתבה אריח על גבי אריח.

(אסתר ט יב) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ' מְלַמֵּד שֶׁבָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו. יש להקשות סטירה מורה על מניעת דבר וכאן מה מנע ממנו? ונראה לי בס"ד כי הוא רצה לומר 'וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ?' בלשון תימה וכעס רוצה לומר לא די שהרגו אלא עשו בהם איבוד לאבד גופם בניוול וגם לאבד ממונם ובא מלאך וסטרו על פיו והוציא דברים אלו בניחותא וברצון, שאינו מתכעס וקורא תגר עליהם בזה אלא אדרבה נראה נח לו בכך.

גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַצָּלַת נְפָשׁוֹת. הקשה הרי"ף למה לא דייק זה מדכתיב (אסתר י, ג) 'לְרֹב אֶחָיו' ולא כתיב 'לְכָל אֶחָיו' יעוין שם, ותירוצו דחוק מאד. ונראה לי בס"ד דמעיקרא קושיא ליתא דמשם איכא למילף להיפך, יען דקאמר המיעוט הוא דפרשו אבל הרוב לא סבירא ליה הכי וילפינן מסברת הרבים ואיך ילפינן מדעת המיעוט להכי מייתי מקראי דנכתבים ברוח הקודש ודייקינן מנייהו שפיר דהא רוח הקודש הסכימה גם כן כסברת המיעוט. ועוד נראה לי דמכאן איכא הוכחה טפי דאף על גב דעלה לארץ ישראל ועזב השררה, עם כל זה מנאו אחר חמשה. ודע דהא דקאמר יותר מהצלת נפשות לאו הצלת נפשות בודאי ממש דהא ודאי אין דבר עומד בפני פקוח נפש, אך הכונה על ספק הצלת נפשות דהא מרדכי הצדיק ע"ה תפס המלכות אחר שכבר ניצולו ישראל ונעשה הנס, ורק אמר שמא יבוא לידו דבר הצלת נפשות מכאן ולהבא.