בן יהוידע על מכות כד.

'הוֹלֵךְ תָּמִים', זֶה אַבְרָהָם (תהלים טו, א) . קשא אם צריך להיות כאברהם אבינו ע"ה איך סגי ליה בי"א והלא אברהם אבינו ע"ה קיים כל התורה כולה כמפורש במשנה על פסוק (בראשית כו, ה) וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי? ונראה לי בס"ד הכונה שילך במדה טובה אשר נשתבח בה אברהם והוא קיימה תחלה וזו היא מצות גמילות חסדים שבה יהיה האדם תמים כי אי אפשר לקיים כל מצות עשה כולם אבל אם יעשה גמילות חסדים עם בני אדם הן חולים שנטו למות הן שבוים וכיוצא הרי זה יש לו חלק בכל מצות שעושים וכמו עובדא דאותו בעל הביצה וכן אברהם שנאמר בו קיים כל התורה כולה היה גם כן על דרך זה כי הוא היה מגייר גרים שעל ידו מקיים מצות ואז יש לו זכות בכולם. ולכן אמר לו השם יתברך ' הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים ' (בראשית יז, א) כלומר התהלך במצות גמילות חסדים ששרשה במידת החסד שהיא לפני תמיד כי השם יתברך רב חסד אפילו בעת הרוגז ולכן אומרים בתפלת שמונה עשרה 'הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, הַמְרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ' וכן הכתוב אומר 'חַסְדֵי הֳ' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו' (איכה ג, כב) ולזה אמר ' הוֹלֵךְ תָּמִים ' זֶה אַבְרָהָם זו מדת גמילות חסדים שנתנה לאברהם כי אין מי שקיים עמוד גמילות חסדים כמוהו. ומה שאמר ' הֶעֱמִידָן עַל אַחַת עֶשְׂרֶה ' אין הכונה שפטור מן הנשאר אלא הכונה שאם יש לו י"א אלו בטוח שהוא בן עולם הבא ויעזרהו הקדוש ברוך הוא להשלים השאר.

'לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ', זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי" (תהלים טו, א) (בראשית כז, יב) . קשא מאי יליף מפסוק זה דקאמר חששה דמסתברא כפי הטבע שיהיה נתפס כגנב בודאי? ונראה לי בס"ד דהוא לא היה לו לחוש לזה דודאי ידע שאמו תעשה לו הצלה טבעית בעורות גדי העזים ואז נראה בעל שער ברם הוא אמר לאמו כך: בשלמא אם רגיל בערמות ותחבולות אפשר לסמוך על התקנה זו דעורות כי הרגיל יהיה לבו כלב האריה ואז לא יהיה נתקל ונכשל, אך כיון שאין אני רגיל בתחבולות ודאי כשאבא בתחבולה זו לפניו אז אהיה מרתת וכל הגוף והאברים מזדעזעים וכיון דמרתת ומזדעזע אז העורות המלבישים את הצואר וכף וזרוע גם כן מתנודדים מעל הבשר מכח זעזוע הגוף ואז כשיאחז בהם הם נשמטים וממילא יבין דאין לו מגוף שלו אלא מלבוש חיצוני של עור, ולכן אמר מחמת הפחד כי לא נסיתי בתחבולות אהיה בעיניו כמתעתע דמרתת כוליה גופאי וממילא ירגיש בתחבולה ונמצינו למידין מדברים אלו דמקמי הכי 'לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ' דאם הורגל בכך לא היה מרתת ולא הוה חששה שירגיש במשוש יען דאין צורך לו למשמש בחוזק אלא ברפיון ולא יתנדנדו העורות.

וְקוֹרֵא לוֹ: אָבִי אָבִי, רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי. נראה לי בס"ד הא דאמר ג' תוארים וגם כופל אותם כי התורה יש בה חלק נגלה וחלק נסתר ובנגלה יש פשט רמז דרש ובנסתר גם כן יש פשט רמז דרש לכן נקיט ג' תוארים כנגד לימוד הפשט ולימוד הרמז ולימוד הדרש וכפל אותם כנגד הנגלה וכנגד הנסתר.

'נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר', כְּגוֹן רַבִּי יוֹחָנָן (תהלים טו, ד) . נראה הכונה דרבי יוחנן כשהיה רואה אנשי ריש גלותא באים להזמין אותו היה מקדים לידור תענית עד שיגיע לביתו קודם שיזמינו אותו כדי שכאשר יזמינו יאמר להם אני בתענית ולא ישקרו ואחר שחזרו השלוחים למקומן בטלה הסיבה אשר נדר מצידם והיה יכול להתיר לעצמו ועם כל זה אם היה מזדמן לו אכילה קודם שיגיע לביתו לא היה אוכל אלא ממתין להשלים נדרו ולא יאכל אלא עד שיגיע לביתו וכן ענין זה הוא אצל כל אדם 'שֶׁנִשְׁבַּע לְהָרַע' כגון שנשבע שלא יאכל ולא ישתה שזו שבועה שקראה הכתוב להרע וסיבת שבועה זו היתה בשביל שראה אנשים שאין מהוגנים להזמינו שיאכל עמהם ולכן קפץ ונשבע ובאמצע היום בטלה הסיבה ישאר בשבועתו 'וְלֹא יָמִר' וכמו שאמרו גבי רבי יוחנן.

'הֹלֵךְ צְדָקוֹת', זֶה אַבְרָהָם (ישעיה לג, טו) . פירוש תחלה נוהג מאיליו בדבר טוב שאינו חייב בו ואחר שנהג בו נעשה חובה וזהו צדקה ומשפט תחלה צדקה ואחר כך נעשה משפט. ומה שאמר ' וְדֹבֵר מֵישָׁרִים ' זֶה שֶׁאֵינוֹ מַקְנִיט חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים פירוש על דרך 'אַל תּוֹכַח לֵץ' להדיה 'פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ' אלא 'הוֹכַח לְחָכָם' שאין בו חטא ואז ישמע הלץ ויבין וממילא 'יֶאֱהָבֶךָּ' (משלי ט, ח) מפני שלא ביישתו וכמו שאמרו המפרשים ז"ל וכן כאן דריש מ"ם של ' מֵ ישָׁרִים' אות השמוש וכאלו אמר 'מִן יְשָׁרִים' כלומר דובר בבני אדם ישרים שלא חטאו ואז יבינו החוטאים ויקחו מוסר לנפשם.

'נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס', זֶה חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁגִּרֵר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים. רמז בזה שעשה אביו חבלות הרבה בנפשו לכן גררו על של חבלים. אי נמי כל חבל הוא שזור משלשה כנודע ורמז אביו שיש ביד אביו ג' מינים שהם 'חטא ועון ופשע'.

בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) . נראה לי בס"ד ב' פעמים אמונה גימטריא צדיק [102×2=204] כי אין נקרא צדיק עד שיהיה לו אמונה כפולה מבית ומחוץ ולכן אמר וְצַדִּיק 'בֶּאֱמוּנָתוֹ' יִחְיֶה, ב' אֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה גם שני אמונות בענייני הנפשיות ובענייני הגופניות.

אַרְבַּע גְּזֵרוֹת גָּזַר מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד טעם למספר ארבעה על פי מה שאמר רבינו ז"ל דישראל צריכין לישב במצרים בקושי השעבוד ת"ל שנים למתק חמשה שמות אלקים [86×5=430] וזכות משה רבינו ע"ה הגין שלא היו בקושי השעבוד אלא פ"ו שנים וניצולו מן שמ"ד [344] שנים כנגד ד' שמות אלקים [86×4=344] בזכות משה רבינו ע"ה שמספרו אחד יותר על שמ"ד [משה=344] ואף על פי שניצולו בזכותו משעבוד קשה בפועל שצריכין למתק בהם ד' שמות אלהים לכן מאחר שלא זכו למתקה על ידם לא פלטי לגמרי וגזר עליהם ד' גזירות כנגד ד' שמות אלקים שלא זכו למתקם על ידם בפועל. ובזה נבין הכתוב בישעיה וַיֹּאמֶר הֳ' אֵלַי קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז (ישעיה ח, א) ודבר זה מוקשה בשביל ד' תיבות אלו למה צריך 'גִּלָּיוֹן גָּדוֹל' יספיק חתיכת עור שיעור אצבע? ועוד מעיקרא אין צורך לומר לו 'קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן' אלא יאמר כְתֹב בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז? ונראה לי בס"ד דרמז בארבע תיבות אלו על ד' ביטולים שבטלו ד' זקנים את ארבע גזירות שגזר משה רבינו ע"ה והוא אות למ"ד של ' לְ מַהֵר' נרמז בו ביטול שביטל ירמיה הנביא ע"ה שאמר להרגיעו ישראל לבטל גזרת לא תרגיע ואות ש' של ' שָׁ לָל' רמז בזה ביטול שבטל ישעיה הנביא ע"ה בפסוק 'שׁוֹפָר גָּדוֹל' (ישעיה כז, יג) ואות ח' של ' חָ שׁ' רמז בה ביטול שביטל עמוס הנביא ע"ה באומרו חֲדַל נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב (עמוס ז, ה) ואות ב' של ' בַּ ז' נרמז בה ביטול של יחזקאל הנביא ע"ה שאמר בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וכו' (יחזקאל יח, כ) שמתחיל בבית ולכן אמר לו 'קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל' לרמוז לו דארבע תיבות אלו של 'לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז' מורים על פסוקים רבים הנזכר לעיל שצריך להביא 'גִּלָּיוֹן גָּדוֹל'.