בן יהוידע על מכות כג.

מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל? (דברים כה, ג) . נראה לי בס"ד הטעם 'שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל' ולא של שור, דהא קרא דסמיך ליה כתיב 'שׁוֹר' ואף על גב דשור בן יומו קרוי שור (בבא קמא סה:) קשא אמאי קפדינן דוקא על של עגל שהוא שור קטן? ואם כי עורו רך וטוב לרצועה הנה יזדמן שור גדול ועורו רך. ונראה לי בס"ד כי משורת הדין העובר על גזירת מלך חייב מיתה, אם כן אם עבר על לאו בלבד צריך שימות ואיך סגי ליה במלקות? אמנם חסד זה הוא מהשם יתברך שהצילו במלקות. ועדיין קשא מדת הדין טוענת 'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, ד) ובמה תתפייס מדת הדין? ופרשו כי הקדוש ברוך הוא יחשוב את החוטא כקטן שחטא שיש לו דין שוגג דפטור ממיתה וכמו שאמרו המפרשים על פסוק 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' (הושע יא, א) שאדון אותם כדין נער כדי לשכך מדת הדין ולכן עשה חסד זה עם החוטא לפטרו במלקות במקום מיתה וגם המלקות אומדין אותו כשיעור שיוכל לסבול שלא ימות בו. ולכן מביאים 'רְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל' שהוא שור קטן לרמוז לו אל תחשוב שאתה ניצול במלקות זה על פי שורת הדין, אלא תדע שאתה חייב מיתה ועשה הקדוש ברוך הוא חסד עמך לדון אותך כדין נער קטן להצילך ממשפט מות וכל זה בחסד. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם כי חטא ישראל היה בעגל שעשו אותו צורת עגל ולא צורת שור גדול וידוע שאם לא היו עושין העגל קודם שיוריד הלוחות לא היו חוטאין עוד כי אז היתה פורחת מהם זוהמת הנחש לגמרי ולא היה שולט בהם יצר הרע, לכן לזה החוטא מלקין אותו ברצועה של עגל להורות כי העגל גרם לזה שיחטא וישלוט בו יצר הרע ולכן המלקות הוא ארבעים חסר אחת כי העגל עשו אותו ביום ט"ל שלם אך הם חשבו שהוא יום ארבעים שלם ולכן התורה אמרה אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) והם מלקים מספר ט"ל הסמוך לארבעים עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדִים, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה (שמות לד, יז) (שמות לד, יח) . נראה לי בס"ד הטעם דעובדי עבודה זרה טוענים אם אין הקדוש ברוך הוא חפץ בעבודה זרה למה אינו מבטלה? ואנו משיבין להם 'מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם' עדיף וראיה דמעשה ידי אדם עדיף הוא מן המועדים דמסרם הקדוש ברוך הוא לבית דין אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג, ד) אַתֶּם כתיב אפילו מוטעין וכו' (ראש השנה כה.) ואם כן זה המבזה את המועדים נראה דלא סבירא ליה 'מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם' עדיף לכך כאלו עובד עבודה זרה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹא מִי שֶׁמַּכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו וְיִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א, ג) . מקשים אמאי לא דריש האי טעמא גבי רצועה העיקרית שהיא של שור, יבא מי שמכיר קונהו וכו'? ונראה לי בס"ד דהשור הוא מין טהור ויבא לכפר על החוטא דכתיב וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא (במדבר יט, יט) ומה שייך לשאל על זה, אך חמור מין טמא שייכה האי שאלה למה הובא החמור בדבר שהוא מכפר ויהיב טעמא יבא מי שמכיר ואם היה הכל של שור לא היינו מרגישים בזה הטעם לומר יבא מי שמכיר קונהו.

כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן־הָרָע, וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן־הָרָע, וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים (שמות כב, ל) (שמות כג, א) . נראה לי בס"ד הטעם שהיה העונש בכלבים ולא בדבר אחר דאיתא בספר פחד יצחק מערכת הדל"ת במאמר מאן דבעי חיי בלישניה דבעי מיית בלישניה (ערכין טו:) וזה לשונו: זכור אני כי ראיתי בספר חדושים דגם על הסוס והכלב נאמר 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי יח, כא) שהסוס אם יגיע רוקו במקום מכה ימות ולכן אם יהיה על הסוס מכה עושין לו כמין סולם סביב לגרונו וצוארו שלא יתחכך ולא ילחך במכה בלשונו שבזה ממית את עצמו אך הכלב רוקו מרפא לכך נאמר 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' עד כאן עיין שם. נמצא הכלב מרפא בלשונו ולכן זה המספר לשון הרע שהזיק בלשונו והמקבל לשון הרע שקיבל דברים של היזק שהזיק הלשון והמעיד שקר שהזיק גם כן בלשונו יאכל אותם הכלב שהוא מרפא בלשונו כי בדין שהיה למאכל לשבעה את המזיק וזה שכרו.