בן יהוידע על קידושין פא.

נָפַל נְהוֹרָא בְּאִיפּוּמָא. נראה דאין הכונה שנפל אור ממש דרך פי העליה אלא הכונה על המראה היופי שלה שהיה חשוב וגדול מאד ולכן יכנו אותו בשם אור וכן הוא בלשון בני אדם וכן הוא אומר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה (שיר השירים ו, י) דמדמי היופי לאור הלבנה ואור החמה. או אפשר לפרש דנפל אור ממש אך לא היה טבעי אלא מעשה שטן דהראה לפני רב עמרם כאשר חלפה כאלו פניה מאירות כשמש ונפל האור בבית דרך פי העליה כדי להבעיר בו אש התאוה וגם כדי שישא עיניו ויראנה דאם לא כן לא היה נושא עיניו לארובה כי היה טרוד בעסק תורתו ולימודו אך כיון שראה נפל אור מארובה נשא עיניו לראות מה זה וראה אותה.

שַׁקְלֵיהּ רַב עַמְרָם לְדַרְגָּא. הנה ודאי דבר זה היה בהשגחה פרטית מן השמים כדי שכל אחד יקח מוסר לעצמו וגם אם יזקין לא יאמין בעצמו עד יום מותו ולא יסיח דעתו ממורא העבירה ויברח מכל דבר שיש ממנו חשש תגבורת היצר וכיון שהרגיש שדבר זה נעשה בהשגחה כדי שילמדו הרואין מוסר לעצמם לכן השביע את יצרו שיצא ממנו כדי שיהיה נראה דבר חידוש לעיני העולם ויתפעלו ביותר ועשו רצונו מן השמים בזה ונראה לעיני הכל שיצא ממנו 'כִּי עַמּוּדָא דְּנוּרָא' ועל ידי כך אמר רב עמרם דברים כמדבר עם יצרו חָזִית דְּאַתְּ 'נוּרָא' וַאֲנָא 'בִּשְׂרָא' וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ כדי להלהיב הלבבות של העומדים שם להיות להם חרדה ליראת שמים ומגלגלין זכות על ידי זכאי. ומה שאמר רָמָא קָלָא ואמר 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' פירוש תחלה רָמָא קָלָא קול גדול בלבד כדי להחרידם מחמת הקול ויתנו לב לדעת מה זה ואחר שכוונו דעתם על קולו לידע על מה הקול הזה אמר ' נוּרָא בֵּי עַמְרָם ' ותכף באו ורצו אצלו ונראה שהיה ביתו שכן לבית המדרש סמוך ונראה ממש ולכך כששמעו קולו באו תכף וכאשר באו נתמלא הבית כולו אנשים והוא הגיד תכף את הענין לפני הכל דהכי והכי הוה עובדא על כן צעקתי 'נוּרָא בֵּי עַמְרָם' ובשמעם דברים אלו שהגיד על עצמו אמרו לו כסיפתנן. ומה שאמר אִפְשַׁח רָמָא קָלָא פירש רש"י הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחוזק ונראה הטעם כדי להחליש כח ירכותיו ששם הוא כח התאוה כי אבר התשמיש הוא בין רגליו ודרך שם יבא לו התגברות הכח.

חָזִית, דְּאַנְתְּ 'נוּרָא', וַאֲנָא 'בִּשְׂרָא', וַאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ. פירוש כפי הטבע האש אוכל הבשר ושורפו ועתה כאן הוא להפך. או יובן בסד על פי מה שאמרו בסוטה דף ה' אמר חזקיה אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר (ישעיה סו, כג) יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי, אמר רבי זירא בָּשָׂר כתיב ביה (ויקרא יג, יח) וְנִרְפָּא, אָדָם לא כתיב ביה וְנִרְפָּא ואמר רבי יוחנן 'בָּשָׂר' ראשי תיבות ב ושה ש אול ר ימה. וידוע דהעניו יהיה לו כח לשלוט ביצרו לזה אמר אף על גב דְּאַנְתְּ 'נוּרָא' וקשה לעמוד נגדיך עם כל זה כיון דְּאֲנָא 'בִּשְׂרָא' עניו אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ ששולט בך.

רַבִּי מֵאִיר הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. פירוש מלעיג בהם באופן דמוכח מדבריו דנקל לאדם להתגבר על יצרו ולכן לא ניחא קמי שמיא דברים אלו שבזה הוא מקטין ומקל במעלת הצדיקים ובעלי תשובה דנזדמן להם מעשים שנלחם היצר הרע בהם להחטיאם והם נתגברו עליו ולכך נתגרה בו השטן במעשה זו שהזמין לפניו בידים להודיעו תוקף כח היצר הרע ואז יכיר מעלת המתגברים על יצרם וישכיח אותם וכן הועיל דבר מעשה זו שנזדמן לפניו דאז מעתה הדר ביה והיה מפליג בשבח תגבורת האדם על היצר עד שהיה הוא עצמו אומר הזהרו בי מפני ביתי. והא דאדמי ליה כאיתתא באידך גיסא דנהרא נזדמן לו הדבר כך להורות שבזכות התורה שנמשלה למים הוא ניצול ולכן לא היה מפסיק בינה לבינו אלא המים הרומז לתורה. ומה שנזדמן שלא היה מברא ונקט מִצְרָא שהוא חבל עב רמז שהיצר הרע תחילתו דומה לחוטי עכביש וסופו דומה לחבל עב וכמו שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה נב.) אמר רבי אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא ולבסוף דומה כעבות העגלה שנאמר (ישעיה ה, יח) הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה עיין שם. ומה שאמר הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ הכונה הזהרו ברבי מאיר מצד קדושת נשמתו ובתורתו כמשמעה.

יוֹמָא חֲדָא אִידְמִי לֵיהּ שָׂטָן כְּאִתְּתָא בְּהַךְ גִּיסָא דְּנַהֲרָא. הא דעשה באופן זה שהוא נהפך להיות כצורת אשה ולא נתגרה בהם לחמוד אשה ממש שיזמן אותה לפניו ויתגרה בו לרדוף אחריה לתבעה, נראה לי בס"ד הטעם כי דבר זה מן השמים היה לפי שעה כדי שיודיעו לו כח ומעלה של המתגבר על יצרו בעבירה ולא יהיה קל הדבר בעיניו ואם היה נעשה כן באשה ממש הנה הנס דאחר כך ניצול מן מעשה עבירה שלא עשה עם כל זה לא ניצול ממראה עינים שראה אותה ונפתה לבא עליה וחמד אותה וזה הדבר בעצמו הוא איסור חמור וכמו שכתוב בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כא) אסור להביט ביופיה של ערוה וכתב בית שמואל (סעיף קטן ב) דהרב רבינו יונה ז"ל כתב דאסור מדאורייתא מקרא דכתיב (במדבר טו, לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם והרמב"ם סבירא ליה מדרבנן, ובאשה פנויה לכולי עלמא אסור מדברי קבלה עיין שם. ולהכי לא ניחא קמי שמייא שיהיה סוף דבר נכשל באיסור זה על כל פנים ועל כן נעשה הדבר באופן זה דלא היתה אשה ממש כי אם רוח ודמיון בעלמא שאין בו ממש דבזה ליכא איסורא. ועיין בירושלמי (דפרק קמא דשבת הלכה ג) באותה השידה שנצטיירה לפני חסיד אחד כצורת אשה יפה ונכשל ואחר כך נתחרט ונצטער ואמרה לו אל תצטער כי רוח אני ולא אשה, ועיין מה שאמר מהר"ש [רבי שמואל] יפה בזה ועיין להרב חיים שאל (חלק א' סימן נג) שכתב בשם מהר"ם די לונזאנו ז"ל שהבין במאמר הנזכר דאותו חסיד שכב עמה ממש ומשום דאין איסור זנות וערוה בביאה של שידין ורוחין לכך אמרה לו אל תצטער כי לא נכשלת באשה עיין שם. ואנא עבדא כתבתי דהן אמת אין איסור של זנות וערוה בביאה של שידין ורוחין אך ודאי הבא על השידה השחית זרע לבטלה כאלו השליך זרע על עצים ואבנים ואם כן איכא איסורא דהשחתת זרע לבטלה שהוא עון המבול ואיך לא יצטער על זה! אך באמת אותו חסיד לא בא עליה ורק הסתכל בה וחמד אותה ובא לשכב עמה ולא עשה מעשה אלא נתגבר על יצרו ופירש ועם כל זה היה מצטער על מראה עינים והסתכלות שהיה לו בערוה ועל זה אמרה לו אל תצטער כי מראה עינים שלך לא היה באשה ממש אלא ברוח וליכא בזה איסור ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'. ועוד נראה לי בס"ד הא דלא נתנו רשות מן השמים לשטן להתגרות בו אלא רק באופן זה שהוא עצמו יהיה נהפך לאשה יפה ולא יתגרה בו באשה ממש ויפרוש ממנו קודם מעשה משום דאם היה כך הוה נפיק תקלה מזה המעשה דאף על פי דפירש ממנו ולא חטא ח"ו הא על כל פנים נעשה חלול השם בדבר שאותה אשה הן יהודית הן גויה ידעה שבתחלה נפתה לבו אחריה וחמד אותה ורצה לעשות מעשה ועל כן נעשה הדבר בכהאי גונאדאז לא נעשה חלול השם בדבר זה.

הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ, שַׁוִּיתִינְהוּ לְדָמָךְ כְּתַרְתֵּי מָעֵי. צריך להבין מה הוא השיעור והקצבה הזה שדבר בו השטן? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל (דף קסב.) שיעור דם הנפש הוא י"ח דינרין וכל דינר הוא ששה מעין ומעה ארבע איסרין הרי תל"ב איסרין [18×4×6=432] הוא משקל דם הנפש והוא מספר תב"ל וכתב שם עוד שבכל יום התענית יתמעט שיעור איסר מן תל"ב איסרין של דם הנפש עיין שם. ולפי זה המתענה תכ"ד [424] ימים יתמעט מדם הנפש תכ"ד איסרין וישאר לו רק ח' איסרין שהם שני מעין וידוע מה שאמרו רז"ל דהחוטא בזנות ישכח תלמודו וידוע מה שכתב מהרש"ם ז"ל שהקליפה המשכחת את התלמוד נקראת רי־ב ויש שם קדוש הנקרא כד־ת [424] שהוא חקוק על מצחו של משיח בן דוד שמספרו עולה מספר 'משיח בן דוד' [424] הנה השם הזה מציל מקליפה זו המשכחת את התלמוד ולפי האמור שהחוטא בזנות שולטת בו הקליפה של השכחה שישכח תלמודו יש לו תקנה להתענות תכ"ד יום כמספר שם הקדוש הנזכר הנקרא כד־ת כדי שיהיה לו כח הצלה משם זה להנצל מקליפת השכחה. והנה כאן בענין זה אם ח"ו היה נשאר באותה תגבורת של היצר והיה נשאר השטן בדמות אשה והיה עושה מעשה של ביאה ממש ח"ו אף על גב דאין כאן ביאה של ערוה עם כל זה היתה שולטת הקליפה של השכחה לשכח תלמודו ח"ו ואז אחר כך היה מוכרח להתענות תכ"ד יום כדי למשוך כח הצלה משם הקדוש כד־ת להסיר ממנו השכחה ואז לא היה נשאר בו מדם הנפש אלא רק שיעור ב' מעין שהם ח' איסרין כי דם הנפש הוא תל"ב איסרין ובכל יום נחסר שיעור איסר ואחר שיתענה תכ"ד יום שהלך ממנו תכ"ד איסרין נשאר בו ח' איסרין שהם ב' מעין.

רַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. קשה והלא רבי עקיבה היה רבו של רבי מאיר והוה ליה לתלמודא להביא מעשה דרבי עקיבה ברישא? ונראה לי בס"ד דתלמודא הוה קשיא ליה כיון דרבי עקיבה קדים לרבי מאיר מסתמא הוה עובדא דידיה ברישא ואם כן אחר דרבי עקיבה ראה זה הנסיון שגלגלו עליו מן השמים כדי שלא יתלוצץ עוד בעוברי עבירה בודאי הגיד זה הדבר שקרה לו לתלמידיו כי מסתמא לפניהם היה מתלוצץ ועל כן בודאי היה מגלה להם מעשה זו שקרה לו להודיעם שחזר בו מאותם דברים כדי שהם לא ילמדו ממנו להתלוצץ בעוברי עבירה. ורבי מאיר דהוה תלמידו גם כן ודאי שמע דבר זה מפיו ואז גם הוא היה חוזר בו שלא יתלוצץ ואמאי נשאר רבי מאיר מתלוצץ בעוברי עבירה שהוצרך לעשות מעשה אחרת בו בעצמו כדי שיפרוש ולא יתלוצץ? על כן מחמת קושיא זו עשה תלמודא הכרח גדול דמעשה דרבי מאיר קדים למעשה דרבי עקיבה ואחר שנעשה מעשה זו עם רבי מאיר לא הגיד המעשה הזאת לרבי עקיבה רבו כדי שלא יהיה נראה שבא להוכיחו בהגדת המעשה הזאת על דרכו ומנהגו שהיה נוהג להתלוצץ בעוברי עבירה לכך שתק ולא הגיד לרבו מעשה זו שקרה לו ורק הוא עזב דרכו הראשון ולא היה מתלוצץ בעוברי עבירה עוד אבל רבי עקיבה נשאר מתלוצץ כדרכו עד שנזדמן מעשה השנית לו עצמו ולכן מסדר התלמוד סידר מעשה דרבי מאיר קודם מעשה של רבו להודיע כי מעשה זו קדמה בזמן למעשה רבי עקיבה ולכך לא הועילה לרבי עקיבה גם כן אלא הוצרכה מעשה אחרת להיות לרבי עקיבה כדי שגם הוא יעזוב מנהגו הראשון. ואם תאמר למה לא הקדימו מן השמים המעשה של רבי עקיבה כדי שתועיל בעבור רבי מאיר גם כן ולא יצטרך הדבר לעשות מעשה אחרת? אין זו שאלה כי מן השמים היה רצון להיות שני מעשים כדי לחזק הדבר הזה יותר ולכן הקדימו מעשה דרבי מאיר שבזה אין תועלת לרבי עקיבה והוצרך מעשה אחרת אליו ואז רבי עקיבה כאשר סיפר מעשה דידיה לתלמידיו אז גם רבי מאיר סיפר לפני רבו ולפני חביריו מעשה דידיה ונעשו שתים כהלכתן שבזה נתחזק הדבר יותר. ודע כי בזה נבין קדושה וחסידות של שני גדולי ישראל רבי עקיבה ורבי מאיר דאף על גב דשום אדם לא היה יודע במעשה שנזדמן להם הם גילו הדבר ולא בושו כדי ללמד דעת ומוסר לתלמידים ולשאר בני אדם יהי רצון זכותם יגן בעדינו. ומה שנעשה מעשה דרבי עקיבה בדקל שנזדמנה לו האשה עומדת על הדקל ועלה אליה מפני שהצדיק נמשל לדקל שעושה פירות דכתיב (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כן הוא עושה פירות מתורה ומצות לרמוז לו שזכות תורה ומצות שלו עמדה לו בדבר הזה. או יובן רמזו לו על כוחו ועוצם ידו בתורה שהוא השיג גם הטעמים שהם עומדים למעלה מן האותיות וכן הדקל פירותיו גבוהים למעלה וזאת המעלה הגינה עליו בדבר זה.

פְּלֵימוֹ הֲוָה רָגִיל לְמֵימַר כָּל יוֹמָא: גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא. הנה ידוע לשון רָגִיל נאמר על שלשה פעמים והוא בכל יומא אחר שלשה תפילות היה אומר דבר זה נמצא בכל יומא ויומא הֲוָה רָגִיל דהיינו שהיה אומר זה שלשה פעמים ביום. והא דאמר גִּירָא ולא סכינא, כי הגירא כוחו יותר חזק שפועל פעולתו מרחוק והסכין מקרוב דוקא ואמר בעיניה הוא כח התאוה שמראה לאדם דנקראים כוחותיו בשם עינים וכמו שכתוב בספר הלקוטים (במאמר מה) מלא עינים דלכל אדם מראה לו תאוה כפי מזגו וטבעו וכפי דעתו וכמו שנאמר וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם (בראשית ג, ו) ולכן אמרו רז"ל (ברכות נח.) גבי אנשי כנסת הגדולה כשרצו לבטל יצר הרע דעבירה כחלנהו לעיניה ולכן יצר הרע נקרא 'רע עין'.

יוֹמָא חַד מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי הֲוָה. הא דנתעורר השטן וחרד על דבורו של פלימו ביום ערב כיפור יותר משאר ימים נראה לי בס"ד כי היה ירא מקללה זו ביום כיפור יותר חדא מחמת קדושת היום ועוד דפלימו הוא בתענית ופועל יותר ועוד דאותו היום יש חמשה תפילות יחד והוא רגיל לומר כל יום שלשה פעמים קללה זו של השטן אחר כל תפלה ואם כן ביום כיפור מוכרח שיאמר אותה חמשה פעמים ולכן חש לה בעבור אותו יום יותר ובא לתקן הדבר ביום ערב כיפור גם עוד חש לקללה זו ביום כיפור יותר משאר ימים משום דאותו היום ריע מזליה דשטן שאין לו שליטה ולכן חשש על עצמו יותר באותו היום.

אִידְמִי לֵיהּ כְּעַנְיָא. רמז בזה כי פלימו בעוצם צדקתו ותורתו שלט ביצרו ועשאו עני שלא יכול לגזול כלום מתורתו ומצותיו והרי הוא עומד בחוץ שאין רשות ליכנס אם לא יתן לו רשות ולכן קרא אבבא וגם עשה לו בזה רמז תוכחה שמוכיחו ומתרעם עליו למה תקללני וכי מה עשיתי לך ומה נהניתי ממך ומתי נכנסתי לביתך ומה לך עמי שתקללני? ולכן עשה עצמו בדמות עני ועומד בחוץ לרמוז לו כי מצדו הנה הוא עני שאין לו הנאה של כלום ממנו ואפילו כניסה לביתו אין לו כי כל צדיק שאינו חוטא כלל עושה השטן והיצר הרע עני ועומד בחוץ. והא דמלא נפשיה שחנא וכיכי לרמוז כי הוא נקרא מאוס אצל החכמים כמו שאמרו (קידושין ל:) אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש דקראוהו מנוול על כן בדין הוא דלעביד קמייהו מילי דמאיסותא לצערם בכך כאשר שפטו עליו הם.