בן יהוידע על קידושין ע.

"תֵּל מֶלַח", אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִין מַעֲשֵׂיהֶם לְמַעֲשֵׂה סְדוֹם שֶׁנֶּהְפְּכָה לְתֵל מֶלַח (נחמיה ז, סא) . פירש רש"י למעשה סדום שהיו מגלי עריות שבניהם ממזרים עיין שם. ונראה לי בס"ד זהו הטעם שנגזר על מלח סדומית שיהיה מסמא את העינים כי כח הזרע נמשך מן העינים וכמו שכתב הרב ז"ל בספר הלקוטים פרשת בראשית דהזווג תלוי בעינים דאמרו רז"ל נוטלת מאור עיניו של אדם, ועיין הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות דיעות) ושולחן ערוך (אורח חיים סימן ר"מ סעיף י"ד) עיין שם. ולכן אנשי סדום אשר נזדווגו באיסור ממזרות ונגזר על ארצם להיות 'תֵּל מֶלַח' נגזר על המלח הזה להיות מסמא את העינים להודיע על רעתם שהיתה בהזרעה של איסור כי הזרע כחו נמשך מן העינים.

אֲנִי אָמַרְתִּי: יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב, וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר (נחמיה ז, סא) . נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (בבא בתרא צט.) כרובים בנס היו עומדין גם אמרו בזוהר (פרשת שמות דף ב) מהררי נמרים אלין בני ישמעאל עיין שם. וזהו שאמר אֲנִי אָמַרְתִּי יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב אשר בבית המקדש דבנס עומדין כן הם אנהיג אותם בהצלחה נסית שלא יצטרכו לאחרים ולא תוכל שום בריה להזיק להם וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם מצד מעשיהם כְּנָמֵר זה ישמעאל דכתיב ביה וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ (בראשית טז, יב) וכתרגומו והוא יהא מרוד באינשא ידו בכל לסטים ויד כל בו הכל שונאין אותו ומתגרין בו.

אָמַר אָדוֹן: אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר, חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב (נחמיה ז, סא) . נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב בירמיה (ירמיה יג, כג) הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ, ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל הדמיון הזה הוא שהצדיקים עושין מן מצות חלוקא דרבנן והרשעים עושין מן העונות בגדים צואים לנפשם ויש רשע חוטא בכל איבריו מכף רגל ועד ראש זה ידמה חלוקו לעור כושי אשר כולו שחור ויש עושה כתמים כתמים של טומאה בעצמו זה ידמה חלוקו לעור הנמר שהוא מלא כתמים ואמר להם הכתוב שהם מעשיהם ומדותיהם הרעים נעשו אצלם טבעיות שקשה להסירם כמו שחור של עור הכושי וכתמים של עור הנמר דקשה עליהם לפרוש ממעשיהם עיין שם. והנה ידוע משום הכי כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ (הושע יא, א) ופרשו ז"ל הכונה שאדון אותם כנער דאין לו דעת שלם ומזיד שלו נחשב לשוגג כן הם ומאחר דנחשבים זדונותיהם כשגגות בנקל יעבורו הכתמים מהם על ידי התשובה. וידוע מה שאמרו בגמרא (סוכה ה:) מאי כרוב? כרבייא, רצונו לומר צורת נער קטן וזהו שאמר אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר דהכתם שלו קבוע ולא יעבור כן הם עשו עונות חמורים דכתמים שלהם קבועים שנשתרשו בהם ונעשו טבעיות אצלם כטבע חברבורות הנמר שאי אפשר להעבירם ממנו, חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב רצונו לומר כנער כמו שנאמר כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ שאדון זדונם לשונג דאז יעבור הכתם שלו מהם בנקל על ידי תשובה. והנה בספר אמת ליעקב ניניו ז"ל (דף סט) כתב בשם מוהר"ן ז"ל דהנמר ממזר כשהלביאה תובעת לארי לתשמיש מתביישת ממנו והופכת פניה לקיר ותובעת ולפעמים יזדמן שם חזיר היער ובא עליה ויוצא מהם נמר שהוא עז פנים ולכן כל מי שהוא עז פנים יש בו חשש ממזרות ומן הנמר דקליפה יצא אותו רשע עיין שם. ובזה פרשתי רמז הכתוב יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי הֳ' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר (תהלים קז, ב) והיינו צר [290] גימטריא נמר [290] ובספר תולדות הטבע איתא שהנקבה של הנמר מזנה עם הארי ומולידה בנים ממנו וכתב עוד דארי אחד ישב עם נמרה בסוגר ובא עליה ותהר ותלד עיין שם, נמצא הממזרות מצויה אצל הנמר יותר. ולפי האמור דְאָמַר אָדוֹן אַף עַל פִּי שֶׁשָּׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב נמצא נתעלו מן נמר לכרוב וההפרש שיש בזה שנחסר מן נמר [290] ס"ב ונשאר כרוב [228] ומספר ס"ב הוא מספר ב' פעמים א־ל כפול [31×2=62] שהוא חסד ולזה אמר 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר' והלא יש לנו 'חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם' (תהלים נב, ג) שבעבורו נחסר ס"ב מן נמר וישאר מספר כרוב. ולכן אמר לבלעם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא (במדבר כב, יב) ברוך בהפוך אתוון כרוב.

כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַח (נחמיה ז, סא) . נראה לי בס"ד טעם למלח כי האשה נקראת לחם כמו שאמרו על פסוק כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית לט, ו) וזהו באשה הוגנת ואם אינה הוגנת יתהפך לֶּחֶם לאותיות מֶלַח. או יובן באשה הוגנת אמרו רז"ל שם י־ה ביניהם ואותיות י־ה רמוז בהם ג' ספירות והם כתר בקוצו של יו"ד וחכמה ביו"ד ובינה בה"א וידוע שיש בכל ספירה הוי־ה, נמצא בשלשה ספירות הרמוזים באותיות י־ה יש ג' הויות שהם מספר לחם [26×3=78] דאז נשפע משם שפע לחם וזה שלקח אשה אינה הוגנת שנסתלקו הארות שם י־ה מביניהם לכך יתהפך מספר לֶּחֶם הנזכר לאותיות מֶלַח דארץ מלחה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב. ועוד יש להבין במאמר הנזכר אמאי הוצרך לומר החרישה באומרו 'כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ' וסגי לומר 'כְּאִלּוּ זָרַע לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֶלַח'? ועוד למה נקיט מלח ולא נקיט קוצים וברקנים? ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (סנהדרין עד:) האשה נקראת קרקע עולם גם אמרו דנקראת לחם, והטעם משום דמזונותיו של אדם ניתנים לו על שם אשתו כמו שאמרו (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו שנאמר (בראשית יב, טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ, ופרשתי הטעם כדי שלא ינכה לו משכר עולם הבא כנגד מזונותיו בעולם הזה ומה שנותן על שם האשה הוא נותן בחנם יען כי מפורש בתורה מציאות האשה בעולם היתה מצד חסדו יתברך שבראה לאדם להיות לו עזר (בראשית ב, יח) ולכן ראוי שיתן לה מזונות גם כן דאם לא יתן לה מזונות איך תחיה בעולם ותהיה עזר לאדם. ובזה פרשתי בס"ד (משלי ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי בעולם הבא יֵשׁ ולא אנכה להם בשביל טובת עולם הזה יען כי בעולם הזה מה שאני נותן להם טובה לא על שמם אני נותן אלא אני נותן בעבור הנשים אשר בראתי אותם עזר לאנשים וכיון שהבאתים עזר כל מחסורם עלי יהיה ולזה אמר וְאֹצְרֹתֵיהֶם רצונו לומר נשותיהם אֲמַלֵּא טובה בעולם הזה דהאשה נקראת אוצר כמו שאמרו רז"ל (עירובין יח:) מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כן האשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל הולד. והנה כל זה שייך למימר באשה הוגנת אשר זו הביאה הקדוש ברוך הוא להיות לו עזר ולכן יתן לה הפרנסה על שמה אבל אינה הוגנת אין זו באה עזר מאת השם יתברך ואין לה לחם אלא הלחם יהיה מלח ולזה אמר 'כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם' נקיט חרישה כנגד הביאה והתשמיש שמכונה בשם חרישה כנודע וזרעו מלח הפך הלחם.

כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן, הַוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. נראה לי בס"ד נו"ן דממון הוא מאותיות מנצפ"ך דמספרו ש"ת [700] ונשאר אותיות מום נמצא ממון נהפך לאותיות 'שת מום' כי כיון שנשא לשם ממון שת לו בן שהוא בעל מום. ושמא תאמר לזמן מרובה אף על גב דקרא קאמר להדיא 'חֹדֶשׁ' (הושע ה, ז) הכי קאמר בין הנשואין לבין התחלת הקלקול יהיה זמן מרובה כדי שנה כמו שנאמר קִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת (דברים כד, ה) תלמוד לומר 'חֹדֶשׁ'. והא דנקיט הזמן חודש שהוא שלושים יום כי כיון דלקח אשה לשם ממון לא יאיר בהם שם י־ה אשר במלואו יו"ד ה"ה [30] עולה שלושים שהם ימי החודש. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כיון דסתם מלוה שלושים יום (מכות ג:) לכך מניחים הממון אצלו שיעור מלוה שהוא שלושים יום ונוטלין אותו מידו עד כאן דבריו נר"ו.

וְכָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אֵלִיָּהוּ כָּפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ. אין הכונה שיעשו לו כן ממש אלא הכי קאמר ראוי להיות לו כך שיהיה אליהו כופתו והקב"ה רוצעו וכהאי גונא איתא בנדרים (נדרים ז:) דהשומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנידוי ופירש הר"ן ז"ל לא שיהיה בנידוי מאיליו אלא ראוי להתנדות קאמר עיין שם. וכן הענין כאן דהיה ראוי להיות לו כך שיהיה אליהו כופתו והקדוש ברוך הוא רוצעו וכהאי גונא תמצא גבי דוד המלך ע"ה שאמר חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הַזֶּה (שמואל ב' יב, ה) שהוא רצונו לומר שהוא ראוי לכך אבל אין ממיתים אותו בשביל ממון. והא דראוי להיות לו כך על ידי אליהו זכור לטוב נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל פנחס הוא אליהו עוד אמרו רז"ל על פנחס שהיו מבזים אותו ואומרים הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה יהרוג נשיא שבט מישראל! לפיכך בא הכתוב ויחסו על אביו פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה, יא) נמצא היו מלעיגים עליו בשקר שבא מאשה שאינה הוגנת ח"ו לפיכך ראוי להיות הוא עצמו ממונה על דבר זה לכפות את הנושא אשה שאינה הוגנת. ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר הואיל דרוע האשה שאינה הוגנת היא מגיע לבנים שיצאו רעים וחטאים והנה אליהו זכור לטוב הוא מלאך הברית להיות נמצא על המילה שהוא זמן הפרדת הערלה שהיא הטומאה והזוהמא הדבוקה בתינוק לכך ראוי שיהיה על ידו עונש עון זה הגורם טומאה וזוהמא יותר לולד. ולכן נקיט לשון כפיה ורציעה כי במילה שבה מפרידים הרע מן הולד כופת הסנדק את התינוק לפני המוהל ואחר כך המוהל רוצע התינוק דהיינו שחותך הערלה מן האבר. ולכן זה שלקח אשה שאינה הוגנת שהוא מדביק הטומאה והקליפה בתינוק יותר יהיה אליהו זכור לטוב כופתו כנגד הכפיתה שעושה הסנדק לצורך טהרה ונקוי הולד במילה והקדוש ברוך הוא רוצעו כנגד מה שעושה המוהל בחיתוך הערלה. ודע כי מה שאמר אֵלִיָּהוּ כָּפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ אף על גב דפרשתי הכונה ראוי להיות לו כך אפשר לפרש הכונה גם כן הכי לומר דעושין לו כך לנפשו אחר פטירתו וענין כפיתה ורציעה הוא לשון מליצה ויש רמז בדבר.

הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: קוֹל בְּאִשָׁה עֶרְוָה. פירש רש"י שנאמר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ (שיר השירים ב, יד) ואם אשאל בשלומה תשיבני. ודבר זה יפלא בעיני וכי היתכן לומר שאסור לדבר שום דבור עם אשה כדי שלא ישמע קולה והלא בבנות צלפחד כתיב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וכו' (במדבר כז, ב) ואיך דברו עמהם ושמעו קולם? ואם תאמר על ידי מתורגמן, איך הותר למתורגמן לשמוע קול אשה? ואיך דבר דוד המלך ע"ה עם אביגיל ודברה עמו ושמע דבריה? ואיך דבר אליהו זכור לטוב עם האשה הצרפית והשיבה אותו דבר ושמע קולה? ואיך דבר אלישע הנביא ע"ה עם השונמית ושמע קולה? ואם תאמר על ידי גחזי איך התיר לגחזי לשמוע קולה? והנה בודאי מה שאמר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ איירי במדברת בדרך שיר ושירה וכיוצא ואין ללמוד מזה דאסור לשמוע כל מין קול דברים של אשה. ועוד קשא איך אמר לו רב נחמן 'אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ' דאם אסור לאיש לשמוע קול אשה איך הותר לשליח לשמוע קול אשה? ודוחק לומר כגון לשלוח לה על ידי בנה דשליח בסתם קאמר לו. ונראה לי בס"ד דודאי אם ידברו האיש והאשה בדברים של עסק בעלמא לית לן בה ורק אם האשה משמעת קולה בדברי שיר או בדברים של חיבה שאינם לצורך דבר ועסק וכן דברים של פרישת שלום בכל זה איכא איסור משום 'קוֹל בְּאִשָׁה עֶרְוָה' ולכן בדברים אלו של פרישת שלום אמר לו רב נחמן 'אֶפְשָׁר עַל יְדֵי שָׁלִיחַ' כי דברים אלו אף על פי שהם פרישת שלום הנה הם אצל השליח כמו שאר דברים של עסק דאין בזה חיבה בין השליח ובין האשה אבל לגבי אשתו של רב נחמן ורב יהודה חשיב כדברי חיבה דאסור לשמוע קולה בדברים אלו ואחרי זה טען רב יהודה משום דאמר שמואל 'אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל' ולאו משום קול. ושוב ראיתי להרב הלכות קטנות (חלק ב' סימן צג) שנשאל קול באשה ערוה במאי עסקינן? והביא מה שאמר מרן בבית יוסף בשם יש אומרים דהיינו דוקא בשעה שהיא מנגנת וכתב הרב ז"ל שם דקשה להלום זה עם ההיא דקידושין דאמר לו רב יהודה לרב נחמן הכי אמר שמואל 'קול באשה ערוה' דהתם כשהיתה משיבה שלום לא היתה מנגנת. וכתב דאם שואל בשלומה כדי לשמוע קולה מחזי כתאב לה ודומה לעגבים ודבר ערוה הוא עיין שם. וראיתי להרב מטה אהרן ז"ל (חלק ב' סימן רס) שהביא דברי הרא"ם ז"ל דסבירא ליה אסור בשמיעת קול שיר, והקשה בשם מהרח"א ז"ל דילמא לאו מנגנת ואמאי לא שדר לה שלמא? והביא דברי הרשב"א בברכות דכתב דוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כהך דקדושין דאיכא בזה קירוב דעת הוא דאסור עיין שם ונהניתי בזה דגם אנא עבדא כך הוה פשיטה לי וכמו שאמרו לעיל ובאמת דבר זה מוכרח לאומרו.