בן יהוידע על כתובות קיב.

וְהַוְיָא כְּמִבֵּי מִיכְסִי עַד אַקְרָא דְּתוּלְבַּנְקִי עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּי פַּרְסֵי אוּרְכָּא. נראה זכתה ארץ ישראל לזה השיעור בזכות התורה שניתנה להם בעבור ארץ ישראל דכתיב (תהלים קה, מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, והתורה ניתנה בכ־ב אותיות והיה הרוחב ששה פרסאות בזכות תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים וסימנים אלו של האורך והרוחב הוא אות בכ־ו שהם כ־ב וא־ו רמז שאומרים להם 'בכו' בכיה על הטוב הגדול אשר סופו נחרב בעבור עונותיכם ככתוב אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ (תהלים קז, לד) .

אָמַר: "אֶרֶץ אֶרֶץ הַכְנִיסִי פֵּרוֹתַיִךְ. הא דכפל לשונו 'אֶרֶץ אֶרֶץ' חד כנגד חלק הגשמי וחד כנגד חלק הרוחני שבה. אי נמי חד כנגד ארץ התחתונה וחד כנגד ארץ העליונה המשפעת בתחתונה דכתיב יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכב, ג) .

חֲזִינְהוּ דַּהֲווּ קַיְמֵי כְּעִזֵּי. נמצא נתמעט הטוב משיעור עגל לשיעור עז וההפרש בין מספר עגל [103] לבין מספר עז [77] הוא כ"ו כמנין שם הוי־ה [26] לרמוז בעבור חלול השם שחללו בעונות נתמעטה הטובה.

בְּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בֵּית סְאָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ רִבּוֹא כּוֹרִין. נראה לי לרמוז שבזכות התורה שהיא חמשה ספרים נעשה הטוב הזה וחמשה רבוא כורין הם חמשים אלף כורין רמז שהמזון נמשך מן הבינה שיש בה חמשים שערים. או רמז לכ"ה חסדים וכ"ה אתוון דיחודא שאומרים בבוקר וכ"ה אתוון שאומרים בערב ולכן עושה חמשה רבוא כורין שהם חמשים אלף כורין.

וְהַנֵּי מִילֵי בִּטְרָשִׁים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּטְרָשִׁים, חֲמֵשׁ מְאָה. פירש רש"י ז"ל שבע פעמים שבעים הרי ארבע מאות ותשעים ובמקום שאין טרשים יש להוסיף עד חמש מאות עיין שם. וצריך להבין מה טעם יש להוסיף עשרה דוקא להשלים עד חמש מאות? ונראה לי בס"ד דתרומה גדולה הוא תרי ממאה ושאר ארצות שבארץ ישראל שאינם טרשים הם המשובחים ולכן ראוי שיהיה בהם תוספת על הטרשים שיעור תרומה שהוא תרי ממאה ולפי מספר ארבע מאות ותשעים עולה תרי ממאה מספר עשרה מכל מקום ובזה נשלם חמש מאות. נמצא לפי זה כיון ששפע חוץ לארץ בישיבתה הוא שבעים כור צריך שיגיע שפע ארץ ישראל עד חמש מאות כור. ובזה יובן בס"ד הפסוק בהושע (הושע ב, טז) לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה, ורש"י פירש עמק עכור עמק הגלות שהיו עכורים בו יהיה להם לפתח תקוה. ועדיין קשה עכור משמע קאי על המקום עצמו ולא על יושביו? ובזה ניחא דקרי לחוץ לארץ עמק עכור כי ברכת חוץ לארץ השפע שלה יגיע עד שבעים כור וזה נרמז באותיות עָכוֹר חלק התיבה לשתים וקרי בה ע ' כור ועל פי זה החשבון של ע' כור יהיה לפתח זו ארץ ישראל ששם שער השמים תִּקְוָה ' תק וה ' והיינו וה לשון שמחה כמו שאמרו (איכה רבתי א, לב) בין וי לוה ניצול רבן יוחנן בן זכאי, כלומר יש לה שמחה של חמש מאות. ולפי זה שפע ארץ ישראל יגיע עד חמש מאות שהיא מספר ב' פעמים נר [250] ובזה יובן בס"ד (צפניה א, יב) בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם בַּנֵּרוֹת, כי שפע שלה יגיע לשיעור נר ונר. גם הוא מספר חמש מאות אברים שיש לאיש ואשתו זה רמ"ח [248] וזו רנ"ב [252] ובהיות ישראל על אדמתם דומים להתחברות אשה עם בעלה דכתיב כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ (ישעיה סב, ה) . גם הוא מספר מלוי שם שדי [ש י ־ ן ד ל ־ ת י ו ־ ד = 500] לכך הקדוש ברוך הוא הבטיח לאבות במתנת הארץ בשם שדי. ובזה יובן (תהלים קמז, יב) שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶת הֳ' הַלְלִי אֱלֹקַיִךְ צִיּוֹן כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ, כי אם תמלא את 'ירושלים' כפי הקריאה שלה שנקראת בשני יודין וגם תמלא אות מם ביו־ד כזה 'מים' כפי נקוד החיר־ק של קריאתה יעלה המלוי מספר חמש מאות כזה י ו ־ ד ר י ־ ש ו י ־ ו ש י ־ ן ל מ ־ ד י ו ־ ד מ י ־ ם [500] ולזה אמר 'בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּך' דשיעור השפעת הברכה שהיא חמש מאות רמוזה 'בְּקִרְבֵּך'. ולזה אמר (ישעיה מ, ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, לֵב היינו רוצה לומר המלוי תבשרו בטוב הרמוז במלוי ירושלים וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כלומר זה הרמז הוא כפי הקריאה שנקראת ירושלים בשני יודין ולא כפי הכתיבה כי היא כתובה ביו־ד אחת וחסרה יו־ד שנית.

סְאָה בִּיהוּדָה הָיְתָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ סְאִים. נראה הכונה היתה עושה חמש סאין אחר גיבול כי לרוב שומן החיטים וחשיבותם שואבין ובולעים מים הרבה בגיבול הקמח עד שיוסיף במשקלו על חד ארבע מכח רבוי המים הנבלעים בו בשעת גיבול דאפילו הסובין והמורסן בני גיבול נינהו ובולעים מים רבים.

בֵּית סְאָה אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא, מִמֶּנָּה מְשַׁח, מִמֶּנָּה חֲמַר, מִמֶּנָּה עִבּוּר, מִמֶּנָּה קִטְנִיּוֹת, מִמֶּנָּה רוֹעוֹת מִקְנָתִי. חמשה הנאות יוצא לו ממנה משח וחמר ועיבור שהוא החטים שמהם יהיה הלחם והקטניות שהם דומין לדגן דלכך אין אוכלים אותם האשכנזים בפסח וגם מרעה הבהמה שממנה יקח בשר שמן לאכול. ולכן אמר הכתוב (דברים יא, יד) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ זה עיבור וקטניות, תִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ זה חמר ומשח, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ כדי שתאכל בשר שמן ממנה ובזה וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ בכולהון.

אִי, מַה צְּבִי זֶה קַל, וְאֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה לְבַשֵּׁל, וְאֵין פֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים. קשא למה הוצרך לפרש כאן קלות הצבי, וסגי לומר הכי אי מה צבי זה אין בשרו שמן אף ארץ ישראל אין פרותיה שמנים? ועוד יש להקשות קושית הגאון מהר"ם שיף ז"ל למה לא שאל שאלה זו על לשון ראשון שאמר מה צבי אין עורו מחזיק בשרו? ונראה לי בס"ד דחדא מתרצה בחברתה דהטעם דאין בשר הצבי שמן מפני שהוא קל ורץ הרבה תמיד ולכך הוא יגיע תמיד ויכחיש בשרו ולזה אמר אִי מַה צְּבִי זֶה קַל, ומחמת קלותו רץ הרבה ויגיע ולכך אֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שהיא קַלָּה לְבַשֵּׁל פרותיה ולכך זו היא סיבה שיכחיש חילה ולא יהיו פֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים. ובזה נתרצה קושית מהר"ם שיף ז"ל דלא שייכה שאלה זו על לשון ראשון כי 'מה שאין עורו מחזיק את בשרו' אין לזה שייכות בזה. ודע כי דרשה זו של מה צבי זה קל מכל החיות סמיך לה על דרשה דקודם כי בשביל דמיון הקלות לחוד הוה ליה לדמותה לנשר דכן אמר התנא (משנה אבות ה, כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי, אך הואיל ויש נמי דרשה אחרת בצבי והוא 'מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו' לכך גם לענין הקלות עשה הדמיון בצבי דהא והא איתא בצבי.

(שמות ג, יז) "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", שְׁמֵנִים מֵחָלָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ. נראה לי בס"ד הכונה לומר איכא הוכחה דפרותיה שמנים מן החלב אשר זב מן העזים בעבור שאוכלים עלין של תאנים ואם העלין כל כך שמנים שעושים בעזים חלב כנחל כל שכן הפירות! וגם יש הוכחה למתיקות הפירות מן הדבש הזב מן התאנים ויהיה בארץ כמו נחל ולזה אמר יש הוכחה על השומן שלהם מן החלב של העיזים ויש הוכחה על מתיקות שלהם מן הדבש שמתערב עם החלב בארץ.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁשִּׁגֵּר לְבֵית חָמִיו יַיִן חָדָשׁ, וְשֶׁמֶן חָדָשׁ, וּכְלִי פִּשְׁתָּן חָדָשׁ בַּעֲצֶרֶת. הנה מאמר זה הוא בגמרא דבתרא (בבא בתרא קמו.) והביאו בעל עין יעקב כאן. ויש להקשות בשאלה זו דשואל 'מַאי קָמַשְׁמַע לָן' והלא ודאי חדוש גדול קא משמע לן דגדלו הענבים והזתים והפשתן קודם עצרת ואלו דרכם להתגדל בסוף הקיץ! ונראה לי בס"ד דמצינו להרמב"ם ז"ל בהלכות דעות (ב, ד) הוא היה מונה חסידות שהיה נוהג בה רב ע"ה ובכללם הוא שלא שח שיחה בטלה, והמבארים על הרמב"ם לא מצאו מקום לדבר זה בתלמוד על רב ע"ה. ולעיל בחדושי שבת (שבת י:) כתבתי דראיתי שפרשו מקום מוצא דבר זה בתלמוד על רב ממה שאמרו בחולין (חולין קיא:) דאתמר בשם רב נותן טעם בר נותן טעם אסור ולאו בפירושא אמרה רב אלא למדו דבר זה מדבריו שאמר על הקערה שעשו לו בה הסם בשביל עיניו ואחר כך הניחו לו בה תבשיל יהיב טעמא כולי האי ואם לאו משום דנתכוון ללמד בזה הדבר דין לענין נותן טעם בר נותן טעם לא היה שח שיחה כזו עיין שם. ולכן הכא שאל 'מאי קא משמע לן?' דהן אמת שהוא דבר חידוש אך רב אין דרכו לשיח בדברים כאלה שאין בו לימוד לדינא! ותירץ שבחא דארץ ישראל קא משמע לן ונמצא אין זו שיחה בטילה של חול אלא יש בזה הדבור מצוה. ונראה שזה האדם ששיגר לבית חמיו דברים אלו היה פקח שרמז לבית חמיו שיזדרזו וימהרו בהכנת הנדונייא כדי לעשות הנשואין במהרה ולא יתנהגו בעצלות וכבדות ולכך שלח להם דברים אלו אשר ארץ ישראל מיהרה בישולם קודם זמן הנהוג להם שרמז להם גם המה יזדרזו וימהרו בהכנת הנדונייא. וגם רמז להם בראשי תיבות שלשה אלו ש מן פ שתן י ין ראשי תיבות 'שפי' שהוא רוצה לומר יחידי דרמז בזה מה שהוא רוצה למהר הנשואין בשביל שהוא יושב יחידי בלא אשה. וגם שלחם להם בעצרת שהוא זמן האירוסין של ישראל כי האירוסין היו בעצרת ביום מתן תורה והנשואין והחופה במשכן. אך ידוע כי מתחלה הוקבעה החופה והנשואין להיות בארץ ישראל בבנין בית המקדש ורק השם יתברך מרוב חבתו בישראל הקדים אותה במדבר במשכן וכמו שאמרו לעיל דף ס"ב שקבעו י"ב שנה לבנו של רבי שילך ויעסוק בתורה ואחר כך ישא את אשתו אשר אירס. אך כיון דאחלפוה קמיה פעמים שלש אמר אכניס והדר איזיל והוה קא מכסיף מאבוהי ואמר לו בני דעת קונך יש בך מעיקרא כתיב תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ (שמות טו, יז) ולבתר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח) בעודם במדבר. וגם הוא אשר מבקש מבית חמיו מהירות הכנת הנדונייא כדי למהר הנשואין שלח להם הדורון הזה שרומז בו להם מהירות ההכנה בעצרת לומר אין בזה גנאי אלא זכרו האירוסין שעשה לישראל בעצרת איך רצה אחר כך למהר להם הנשואין של ארוסין אלו.

אָמַר לֵיהּ: דּוּכְתָּא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זָכוּ לָהּ, אֲנָא, מֵי יֵימַר דְּזָכִינָא לָהּ. קשא מה השיב לו על טענתו שטען בעבור המהירות דמה שלא נכנסו משה ואהרן היה זה מכח גזרה שגזר עליהם כך בעבור הכאת הסלע אבל הוא לא יש לו סיבה אשר מונעתו מליכנס והרי הוא עומד ליכנס! ולמה ימהר ולא ימתין עד שתבא מברא ויעבור בה? ונראה לי בס"ד כי אף על פי שגזר עליהם שלא יבואו לארץ ישראל בשביל הסלע אך מצינו שמשה רבינו ע"ה סוף דבר בקש לעבור את הירדן דוקא ומשם יראה את ארץ ישראל בשפת הירדן השנית דכתיב (דברים ג, כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, שבקש לעבור דוקא ולא הרשהו לכך אלא אמר לו: לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (דברים ג, כז) ותראה את הארץ מכאן. נמצא במעבר הירדן בלבד יש מצוה ולא זכו לה משה ואהרן ולכן אני מיהרתי על ההעברה בלבד.

רַבִּי אַבָּא, מְנַשֵּׁק כִּיפֵי דְּעַכּוֹ. נראה לי דהיו באותו זמן עושין מן כיפי דעכו כלים וחפצים וציורים נאין כאשר עושין עתה בירושלים מן אבני ארץ ישראל והיו מביאים כלים אלו לבבל למכור או למתנות וכשהיה רבי אבא רואה אותם היה מנשקם בשביל כבוד ארץ ישראל.