בן יהוידע על גיטין סח:

לְדִידִי לָא מָסַר לִי, לְשָׂרָא דְּיַמָּא מְסִירָא לֵיהּ. נראה לי שמיר לשון שמירה וגם שמיר אותיות 'שר ים' רוצה לומר שמירה שלו תהיה על ידי שם ים וענין זה וענין שייכות שיש לתרנגול הבר בזה הכל מפלאות תמים דעים וברוך היודע.

אוֹתְבֵיהּ לְחַד גַּפֵּיהּ בִּרְקִיעָא וּלְחַד גַּפֵּיהּ בְּאַרְעָא. הענין הוא כשנטל השלשלת ממנו שב כוחו אליו והראה עצמו בעל כנפים דהוה מטי חד כנף ברקיעא וחד כנף בארעא כדי להבעית את שלמה המלך ע"ה ופתקיה ת' פרסי שהוציאו מגבול ארץ ישראל שהיא ת' פרסה. ומה שקבל שלמה המלך ע"ה עונשו על ידי השד בשביל שעבר על 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים' (דברים יז, יז) שאהב נשים נכריות והנשים נמשלו לשדים כמו שאמרו רז"ל על חוה ומגדלת שער כלילית. וכן נמי על שעבר על 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים' שהשדים נקראו סוסים כמו שאמרו ברעיא מהימנא דפרשת בא (זהר פרשת בא לב:) ואינון כסוסין לו ועיין מאמרי רשב"י מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד קפיצת הדרך שעושין על ידי השדים כמו שאמרו על הרב רבי אלעזר מגרמיזא ז"ל שהיה משתמש באוירא דשידי הנקרא שמושא דהבלי זוטא עיין שם, ונמצא השידים הם דוגמת הסוסים.

בָּדְקוּ בְּכַרְעֵיהּ. פירש רש"י ז"ל רגליו של שד דומות לתרנגולים. נמצא אין השד יכול לדמות רגליו לרגלי אדם אלא נשאר דמות רגליו כאשר היה לו והטעם נראה לי בס"ד מפני כי כף הרגל דבוק בעפר מתחלתו כי הוא הנוגע בעפר הארץ החמרית ולכן כח טומאתו של שד בכף רגליו חזקה יותר ולכך אינו יכול לשנותה ממה שהיתה לדמות בריה טובה של אדם מרוב גסות ועכרירות הטומאה שיש בה. ודע כי פה עירינו בגדאד מנהגם לעשות שמירה ליולדת בליל שישי ללידתה וחוששין לה מפני המזיקין באותה לילה יותר משאר לילות ומנהגם להניח בחדר היולדת שפוד אחד ברזל תחוב בו רגל של תרנגולים ועוד שאר מינים תחובין גם כן בו, ולפי המאמר הזה נראה טעם לתחיבת רגל תרנגולים בשפוד ברזל להפחיד השידים שרגלם דומין לרגל תרנגולים שיבינו שגברנו עליהם והרגנו השד ואסרנו רגלו בברזל. ושוב ראיתי בתוספתא שמביא מנהג קדמון שפוקקין החלון אצל היולדת בסירה וקושרים ברזל בכרעי המטה שלה ופירש חסדי דוד ז"ל בביאורו על התוספתא לפי שיהיה שמירה ליולדת מן המזיקין והכשופים בדברים הללו שפוקקין החלון בקוצין, רוצה לומר קוצין נותנין בעיניהם שלא יוכלו ליכנס ומהאי טעמא קושרין ברזל כגון חרב או שפוד בכרעי המטה כאלו הם מפחידים את המזיקין ונלחמים עמהם עיין שם, ואף על גב דהתם פקפק במנהג זה, עיין בספר נר מצוה שכתב לית לן בה. הרי השפוד נמצא במנהנ הקדמונים בזמן הגמרא ולפי זה הטעם שכתבתי על רגלי התרנגולים הוא נכון.

וְקָא תָּבַע לְהוּ בְּנִידוּתַיְהוּ. הגאון מהר"ם (בתשובה סימן קיו) נשאל על אשה הנבעלת לשד אם נאסרת וכו' ועיין להגאון חיד"א ז"ל (בחיים שאל סימן נג) שהביא דבריו ופלפל בהם וזכר להאי סוגיא והעלה דאין הוכחה מהאי סוגיא כלום עיין שם. ונראה לומר דאם ביאת שד אסורה איך היה אשמדאי בא על אשת איש, דכתבנו לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל שהיה יהודי ואם לא ישמור הלכות יהודאין למה נקרא יהודי? ומצינו דחש תחלה שלא ישתה יין משום דכתיב לֵץ הַיַּין וכו' (משלי כ, א) , וכתיב זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב (הושע ד, יא) ואיך במרד ומעל יבא על אשת איש? אלא ודאי ביאת שד באדם אינה כלום ואם האדם בא על השידה יש בזה איסור השחתת זרע כמשחית זרעו על עצים ואבנים אבל אם השד בא על אשה אין כאן איסור ויש מכאן הוכחה לדין מהר"ם ז"ל.

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט, וְחַד אָמַר: מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וּמֶלֶךְ. עיין רש"י דלכאורה נראה שהבין נשאר הדיוט ממש וכן הבין מהרש"א ז"ל ובאמת דבר זה אי אפשר להולמו לפי פשט הכתובים וגם רחוק מן השכל והעיקר כמו שכתב רש"ל ז"ל על דברי רש"י וזה לשונו לא חזר למלכותו רוצה לומר כעין מלכות ראשונה שמלך על העליונים דשוב לא היה יושב על כסא ה' להיות מלך בעליונים ובתחתונים עד כאן לשונו. ודבר זה הוא עיקר כי בתחלה היה שולט גם בשידים ואם כן נשאר מלך על כל ישראל כשאר מלכים ומאן דאמר השני סבירא ליה חזר למלכותו העליונה.