בן יהוידע על גיטין לח:

בְּהַנֵי תְּלַת מִילֵי נַחְתֵּי בַּעֲלֵי בָּתִּים מִנִּכְסֵיהֶם. נראה לי בס"ד נקט לשון נַחְתֵּי כי שלשה דברים אלו הם אחד בענין תורה ואחד בענין חירות ואחד בענין חלול שבת שיהיו נבוכים בו ונמצא ראשי תיבות שלשה אלה הוא 'נחת' שהוא ראשי תיבות נ בוכים ח ירות ת ורה ולכן בהני תלת שהם נחת המה נחתי. גם עוד יש בשלשה חטאים אלה סימן של אותיות 'נסע' שהוא ראשי תיבות נ כסים ס עודה ע בדים ולכן בעבור זה נסע בעל הבית מקרקעותיו ונכסיו כיון דנעשה עני.

דְּמַפְקֵי עַבְדַיְהוּ לְחֵירוּתָא. נראה לי בס"ד דבזה נעשו עניים מדה כנגד מדה כי העבד הוא בכלל ממונו של אדם כשור וחמור וכיון שיש לו עבד נמצא זה הוא שפע ממין שהשפיע לו השם יתברך ואם מוציאו לחירות הרי זה מזלזל השפע של הקדוש ברוך הוא שאינו רוצה בו לכך מדה כנגד מדה יפסוק השפע של הקדוש ברוך הוא ממנו ויעני. וכן דְסַיְרֵי נִכְסַיְהוּ בְּשַׁבְּתָא גם כן הוא מדה כנגד מדה כי האדם מתברך בחול בממון מכח קדושת השבת ולכן אלו דחללו קדושת שבת בעבור ממון שלהם אז לא יתברך ממונם מכח קדושת השבת ויתאבד מפני שנסתלק ממנו המלח המקיימו שהוא בא מכח קדושת השבת וכדאמרי אינשי פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא [נידה לא. השלך המלח ושוב אינו ראוי אלא לכלבים] וכן בְּקָבְעֵי סְעֻדָּתָם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן הַדְּרָשָׁה שדורשין בדברי תורה ברוב עם בקבע שאז אותם שעות שדורשין בהם בקבע נחשב להם כאלו עוסקים בתורה כל היום כולו מדין כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ובזה הקביעות של דברי תורה ניצולים מטענת עשו שטוען גזל הממון בידכם כי שלי הוא שחלקנו העולמות ואנחנו משיבים כיון דהעולם קיים על התורה ולולי התורה היה חרב אנחנו זוכין בממון מדין מציל מזוטו של ים ולכן זה שאינו הולך לפרקא שהוא עת הקבוע לדברי תורה שעל ידו העולם קיים ומכח זה זוכין ישראל בנכסים לכן יורד מנכסיו דעתה לא נשאר לו טענה לזכות בממון שבידו. וכתבנו במקום אחר דלכך תיקן משה רבינו ע"ה לישראל לדרוש ברב עם בשבת בדברי תורה כדי שיהיה עת זה קבוע ויספיק שיתקיים העולם על ידי עסק תורה זה ואז יהיה לישראל זכות בממון ונכסים ורבוי אכילה ושתיה בעולם הזה ועל כן אלו שהם נשמטים מעת הקבוע הזה המקיים העולם ומזכה את ישראל בנכסי עולם הזה לכך יהיו עניים שלא יהיה להם זכות בנכסי עולם הזה.

שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּשַׁבָּת, וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּיהֶן נֶעֶקְרוּ. קשא מאחר דרבא סמך בחדא מהני תלתא דנקיט על מימרא זו דאמר רבי חיא בר אבא בשם רבי יוחנן הוה ליה למנות עם השלש עוד אחת והיא אותם דקבעי סעודתם בערב שבת ואז יהיו ארבע מילי? ונראה לי בס"ד דאותה משפחה שהיו קובעים בערב שבת לא אשתכח כוותייהו בשום זמן ועידן ובשום דור אלא רק אותה משפחה היא אחת היתה ונעקרה מה שאין כן מנהג אותה משפחה שהיו קובעים סעודתם בשבת בעת הדרשה אשתכח כוותייהו בכמה זמנים אצל כמה בעלי בתים ולהכי הכניס זה למנין השלשה. ועוד נראה לי דמצינו דאיכא פלוגתא בזה המנהג של אותה משפחה דנקיט רבי יוחנן דיש אומרים שהיו קובעים סעודה ממש בערב שבת שהיו נכנסין לשבת כשהם שבעים ויש אומרים דלא הוה הכי אלא היו עושים כבוד לילה ולא כבוד יום וכמו שכתב רש"י ז"ל ואפשר דרבא הוה מסתפק בזה אי הוה הכי או הוה הכי לא הזכיר זה בדבריו ואחסורי מחסרא ממניינא ולא רצה למנקט בסתמא כלשון רבי יוחנן כי היה רוצה לפרש דבריו ולא יאמר דבר סתום.