בן יהוידע על עירובין עג.

תָּנוּ רַבָּנָן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ נָשִׁים מְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן. י"ל למה נקיט חמש, ודי לומר שתים או שלש נשים דגם כן שייך האי דינא בהו. ונראה לי בס"ד דאיתא בהרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות אישות יד, ד) אף על פי דמן הדין נושא אדם כמה נשים, צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ארבע נשים אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שיגיע להם עונה פעם אחת בחודש יעויין שם. עוד כתב שם (רמב"ם הלכות אישות כא, א) חמשה מלאכות, חייבת האשה לבעלה, הא' טווה צמר או אורגת או רוקמת הכל כמנהג המדינה. הב' רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו. הג' מוזגת לו את הכוס. הד' מצעת לו את המטה. הה' עומדת ומשמשת בפניו כגון שתושיט לו מים או איזה כלי או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו. והמלאכות האלה עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו אך יש מלאכות אחרות שאין האשה עושה לבעלה אלא זמן שהם עניים, כגון אפיה כבוש טחינה בישול וכו'. נמצאו המלאכות שכל אשה עושה לבעלה חמש מלאכות ומלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתם אינן עושות אותם הם שש מלאכות, טוחנת ומבשלת ואופה ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו עכ"ל. ובזה פרשתי בס"ד רמז נכון מה שנתן השם יתברך יו"ד בא י ש ואות ה"א באש ה , כי האיש חייב לאשתו בעשרה דברים, שלשה מן התורה שהם שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ (שמות כא, י), ושבעה מדברי סופרים שהם רפואתה ופדיונה וכו', וכאשר מנאם הרמב"ם (רמב"ם הלכות אישות יב, ב) ולכן ניתנה אות יוד שמספרה עשר באיש כנגד עשרה דברים שחייב בהם לאשתו, וניתנה אות ה"א שמספרה חמשה באשה כנגד חמשה מלאכות שחייבת לעשות לבעלה אפילו אם הכניסה לו מאה שפחות. והשתא בזה יתורץ שפיר דקדוק שדקדקנו לעיל, דנקיט חמש נשים לרבותא דרבי יהודה בן בבא דְמַתִּיר בַּנָּשִׁים, משום דסבר שהם נמשכים כולם אחר הבעל, ואף על גב דהם חמש נשים שאין מגיע לכל אחת עונה בחודש שיש כאן מיעוט קורבה בין האשה לבעלה, עם כל זה חשיבי כולהו ונמשכים אחריו. וגם עוד נקיט חמש נשים לרבותא דרבי יהודה בן בבא דסבירא ליה אין הנשים נמשכים אחר הבעל, והיינו שיש לומר סברה להפך כיון דדברים שהאשה חייבת לבעלה הם חמשה, וזה יש לו חמשה נשים, שורת הדין מחייבת שכל אחת תעשה לו מלאכה אחת אם יבקש שיעשו כל החמשה מלאכות בבת אחת, או אם ירצה מכל אחת שירות אחת מאלו החמש בכל יום, דנמצא יש לכולם התקרבות עם הבעל בבת אחת בכל עת ועת מן היום שיהיו כולם עוסקים במלאכתו בבת אחת, ועם כל זה סבירא ליה אין נמשכים אחריו לענין עירוב. ולפי זה שפיר נקיט מספר חמש בנשים, לרבותא דרבי יהודא בן בתירא ולרבותא דרבי יהודה בן בבא, ואיידי דנקיט חמש בנשים נקיט חמש גם בעבדים.

אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? דִּכְתִיב (דניאל ב, מט) "וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא". מקשים מאי טעמא שאל על רבי יהודה בן בבא ולא שאל על רבי יהודא בן בתירא, ובפרט אחר שכבר מצא טעם לדברי רבי יהודה בן בבא? ועוד רב לא עשה טעם כזה אלא רק על עבדים ולא על מחלקותו בנשים! גם צריכים להבין רבי יהודא בן בתירא ורבי יהודא בן בבא באיזה סברא פליגי? ונראה לי בס"ד דרבי יהודה בן בבא סבירא ליה שורת הדין מחייבת באהבת האשה לבעלה ראוי שתהיה אהבה דבוקה כמו אהבת האב לבנו, דאפילו אם אינו נהנה ממנו אל אדרבה מיצר לו גם כן אוהבו, וכן ראוי שתהיה אהבת האשה לבעלה, וּלְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה (בראשית ב, כג), ולא תהיה אהבה נפרדת שהיא אוהבתו בעבור שמהנה אותה דנמצא אהבתה היא בגופה ולא בבעלה. מעשה באחד שנכנס לביתו והמקל בידו והכה את אשתו במקלו על כתפה הכאה חשובה, ואף על גב דכאיב לה טובא עם כל זה היא שחקה, ותאמר לו בשחוק למה? והשיב לה כדי לנסות אותיך אם תצעקי אז אדע כי אין את אשתי, ואם לא תצעקי אז אדע כי את אשתי! אמרה לו ועתה מה ידעת? ויאמר ידעתי כי את אשתי ועטרת ראשי, כי עליך יאמר אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, יען דלא די שלא צעקת אך אלא אדרבא שחקת. והנה אחיו היה עומד לצד אחד הוא ואשתו עמו וראה המעשה הזאת, ובראותו כך קם הוא ונשק את אשתו, והיא דחפה אותו בשתי ידיה ואמרה לו בפנים זועפות מה טיבה של נשיקה זו? ויאמר האח השני לאחי: אחי מה אתה אומר על מעשה שלי ומעשה שלך איך הם רחוקים והפכיים זה מזה? אמר לו אחי כבר שלמה המלך ע"ה העיר על זאת בחכמתו, באומרו אֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כז, ו), כי אשתי אשר אהבתה עמי אהבה דבוקה שהיא אהבה אמיתית ההכאה נחשבה בעיניה כמו נשיקה, ולכן לא מבעיא שלא צעקה אך אלא שחקה, ואשתך שאין לה אהבה עמך אלא יש לה שנאה בלבבה הנשיקה נחשבה אצלה נשיכה והכאה, לכך נאמר אֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת. ועל כן אם האדם מתנהג עם אשתו בחיבה וטובה שמהנה אותה ומביא לה כל מה שתרצה, אף על פי שתראה שיש לה אהבה עמו אינו ניכר שיש לה אהבה דבוקה, כי אפשר שאהבתה היא אהבה נפרדת שהיא אוהבת גופה שמקבל הנאה מבעלה, אך אם אינו מהנה אותה אלא אדרבא מצערה ועם כל זה אוהבת אותו, כההיא איתתא שהכה אותה וכאיב לה והיא שחקה ולא צעקה, אך זה מבחן גדול שיש לה אהבה דבוקה עמו, ולזאת יקרא אשה. והנה ידוע שאין צער לאשה בעולם כמו צער שמגיע לה מחמת שנשא בעלה אשה אחרת עליה, כי דבר זה קשה עליה מאד לסבול צרה בצידה ואפילו אחת וכל שכן אם יהיו עמה שלש וארבע צרות בבית לֹא תוּכַל שְׂאֵת, ואם תראה אשה אחת שהביא לה בעלה שלש וארבע צרות בצידה, ועם כל זה היא אינה מריבה עמו ואינה מקניטתו אלא אוהבת אותו הרבה, הנה בזה ניכר שיש לה עמו אהבה דבוקה, ומאחר שיש לה אהבה דבוקה עמו אז ודאי היא נמשכת אחריו אף על פי שאינה אוכלת עמו ביחד ואינו מיוחד לה לבדה. ולכך סבירא ליה לרבי יהודה בן בתירא חָמֵשׁ נָשִׁים מְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן אין צריכין לערב כל אחד ואחד בפני עצמה, אלא כולם נמשכין אחר הבעל שהוא אחד, יען כיון דהם חמש נשים ודאי יש לכל אחת ואחת צער גדול מחמת הצרות, וראוי שיעשו תמיד קטטות ומריבות עם הבעל, וכיון דחזינן דדיירי בלא קטטה ומריבה שמע מינה שיש להם לכל אחת אהבה דבוקה עם הבעל, ולהכי אין צריכין לערב כל אחת ואחת דנמשכים אחר הבעל, מה שאין כן עֲבָדִים דודאי אין להם אהבה עם אדונם ולכן צריכין לערב כל אחד ואחד. אבל רבי יהודה בן בתירא סבר מה שאין עושין קטטות ומריבות אלא דרים בשתיקה אין מזה הוכחה שיש להם אהבה דבוקה עם הבעל, אלא אדרבא הסברא מחייבת שאין לבם שלם עם הבעל, דכל אחת לא נח לה מבעלה מחמת שיש לה צרות, וכל אחת תתקנא מצרתה אפיל מדבר כל דהו, ואף על פי שדרה בשתיקה טינא עצורה בקרבה ולכך צריכין לערב כל אחת ואחת דאין נמשכים אחר הבעל. אבל עֲבָדִים אין להם קנאה זה מזה כמו קנאת הצרות, דלא אכפת לעבד אם יש לרבו שנים ושלש עבדים אחרים עמו, ואדרבה נח לו ברבוי עבדים עמו כדי להקל עבודתו ושימושו, ואם כן אפשר שיהיה בעבדים אהבה דבוקה ברבם, ולהכי נמשכין אחריו ואין צריך לערב כל אחד ואחד. ועל כן בא רב לבקש טעם על סברת רבי יהודה בן בבא בעבדים דוקא והוא דהן אמת בנשים מצא רבי יהודא בן בתרא סברא נכונה לחלוק, משום דהסברא מחייבת בנשים יותר לומר כל אשה שיש לה צרה רחוק הדבר מן השכל לומר שיש לה אהבה תמה ודבוקה בבעלה, כי קנאת הצרה כל עת תעשה לה פירוד באהבת הלב ואין לבה שלם, ולהכי חמש נשים צרות זו לזו כל אחת תערב דאין נמשכים אחר הבעל, אך מאי דפליג על רבי יהודה בן בתירא בעבדים צריך לזה טעם, דמסתמא עבדים אין להם התקרבות בלב עם אדונם ולהכי הביא לזה אסמכתא בעלמא מן 'וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא'.