בן יהוידע על עירובין מג:

אֵלִיָּהוּ לָא אַתִּי, מָשִׁיחַ אַתִּי? דְּכֵיוָן דְּאַתִּי מְשִׁיחָא, עֲבָדִים רַבִּים הֵן לְיִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק (ישעיהו נב, ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' דגאולת ישראל ממצרים היתה על פי מדת החסד שהוא סוד הכסף, אך גאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] תהיה על פי מדת הגבורה שהוא סוד יצחק עיין שם. וידוע בסוד הברכה שבירך יצחק אבינו ע"ה את יעקב אבינו ע"ה (בראשית כז, כח) 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם' שהיא עשרה ברכות כנגד עשרה ספירות, וברכת 'יַעַבְדוּךָ עַמִּים' כנגד ספירת הגבורה וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל בכונות פסוק הנזכר יעויין שם. ולכן כֵיוָן דְּאַתִּי מְשִׁיחָא על פי מדת הגבורה אז תתקיים תיכף ומיד ברכת 'יַעַבְדוּךָ עַמִּים' שהיא כנגד הגבורה. ונראה לי בס"ד מה שאמר עֲבָדִים הֵם לְיִשְׂרָאֵל תיבת 'הֵם' נראה לשון יתר? אך יובן הכונה עבדים מצד עצמם ברצונם ולא מחמת הכריח, ולכן תכף ביום ראשון באים לשמש וכל זה בקץ של בְּעִתָּהּ (ישעיה ס, כב).

הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָה עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא, מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ בַּיַּבָּשָׁה וְיֵדַע כַּמָּה עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא. עיין מה שאמר רש"י ז"ל [כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה - ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה ואח"כ ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק לאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא וידע שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת] . והגאון תורת חיים ז"ל תמה על פירוש רש"י היאך יוכל להבחין דבר זה, שהרי כשמתרחק לאחוריו ארבע וחמש אמות שוב לא יראה קרקעית הגיא, לא מפני המרחק אלא לפי ששפת הגיא מפסיק בינו לבין קרקעית הגיא עד כאן דבריו, והניח כל זה בקושיא עיין שם. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד כונת רש"י ז"ל ברורה ופירושו הוא מוכרח מאד, דאין כונת רש"י ז"ל לומר שיחזור לאחוריו דהיינו לצד היבשה המתרחקת משפת הגיא כמו שמבין הגאון תורת חיים ז"ל דזה לא יתכן כלל וכמו שטען, אך הכונה הוא אם רצה לידע עמקו של גיא בדקדוק, ואינו יכול למדוד מחיצתו מפני הגובה, יעשה כך: יביא שפופרת שיש בה לצפות בה יותר משיעור עומק הגיא לפי אומד הדעת למרובה, באופן שברור לו שיעור צפיית השפופרת יותר משיעור עומק הגיא בודאי, ויעמוד על שפת הגיא בצד אחד מצדדי הגיא ויביט בשפופרת ההיא בקרקעית הגיא בנקודת קרקעית הגיא אשר לפני מעמד רגליו ממש, וזו הנקודה תהיה מטרתו. ויתחיל לילך על אורך שפת הגיא לאחוריו והשפופרת בידו וצופה בה באותה נקודה אשר בקרקעית הגיא שהיתה כנגד מעמד רגליו אשר שם אותה למטרה, ובעת הלוכו על אורך שפת הגיא הנה הוא רואה את הנקודה של קרקעית הגיא באותה השפופרת, ואחר שיתרחק במהלכו לאחוריו על שפת הגיא עד שלא יוכל לראות עוד את הנקודה ההיא על קרקעית הגיא, מפני שנשלם כח צפיית השפופרת שבידו, אז נתברר לו בזה עומקו של גיא כמה, כי אז ימדוד הקרקע של שפת הגיא שלך בה בהיותו צופה בשפופרת שבידו. ויתחיל למדוד מן מקום שכלה בו צפיית השפופרת עד מקום שעמדו רגליו בראשונה שהוא למעלה מאותה הנקודה שבקרקעית הגיא, ואם למשל עלה המדידה של שפת הגיא שלשים אמה, והוא יודע שצפיית השפופרת היא שיעור מאה אמה, הנה בזה נתברר לו דעומק הגיא הוא שבעים אמה, כי צריך לנכות מן שיעור מאה אמה של צפיית השפופרת שלשים אמה של מהלך שפת הגיא. וזה שאמר רש"י ז"ל ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו, דהינו מקום העומק שהוא תחת רגליו שעומד שם, ויתרחק לאחוריו רצונו לומר יתרחק לאחוריו על שפת הגיא עצמו לאורכו ולא לצד היבשה שאחרי שפת הגיא, אלא הולך על שפת הגיא עצמו לאחוריו ועיניו תצפנה באותה הנקודה של קרקעית הגיא שהיא תחת מקום שהתחיל לעמוד בו, כי יעשה לו איזה סימן מתחלה והוא יהלך עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא, כלומר במקום שכלה ראיית הנקודה ההיא הראשונה שם כלה צפיית השפופרת, אשר שיעור צפייתה ידועה אצלו כמה אמות היא צופה, שאם יתרחק עוד מעט לא יראה עוד את נקודת קרקעית הגיא ההיא, ובזה ידע שמידת גבהו של גיא ומדת אורך שפת הגיא שהלך בו מן מקום המכוון כנגד הנקודה ההיא עד מקום שכלה צפיית השפופרת. הנה כל זה המידה היא מידת צפיית השפופרת הידועה לו ואז בזה יבין עומקו של גיא בבירור, על ידי שימדוד שפת הגיא שהלך בו ויראה אם עלה שלשים אמה והוא יודע ששיעור צפית השפופרת מאה אמה, ינכה שלשים מן המאה וידע שעומק הגיא הוא שבעים אמה וזה ברור. והרחבתי הדברים בזה כדי להקל על המעיין שיהיה קשה ההבנה יען כי ראיתי אדם גדול וגאון קדמון הוא הגאון תורת חיים ז"ל אגב חורפיה לא דק במחילת כבודו להבין דברי רש"י ז"ל על אמתות וחשב בהם דרך אחרת ולכך נתקשה בהם. ועוד ראיתי להגאון תורת חיים ז"ל הנזכר שעשה אופן אחר בפירוש הגמרא דלא כפירוש רש"י ז"ל יעיין שם. ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל לא בחר בפירוש הרב ז"ל מפני דלפי פירושו הוי לי למימר יתקן שפופרת כפי עומקו של גיא ומביט בה ביבשה, ואומרו יביא שפופרת משמע שהיא מתוקנת ומכוונת על שיעור ידוע, ורק יביט בה ביבשה כדי לברר על ידה שיעור הגיא. ודע כי שפופרת שהיתה לרבן גמליאל היתה עשויה בחכמה, ששיעור צפייתה הוא רק אלפים אמה לא פחות ולא יותר, ובאו חכמינו ז"ל ללמדנו שקידות וחריצות רבותינו הראשונים וחרדתם על חוקי התורה ומשפטיה, שהיו מכינים כלים שיהיו מזומנים להם לעת הצורך כדי שלא יבואו לידי מכשול. והנה על דרך המוסר נראה לי בס"ד דברי חכמים ז"ל, באומרו הָרוֹצֶה לֵידַע עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא רמז למדת הענוה, דכתיב (ישעיהו מ, ד) 'כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא' שצריך האדם לירד בה לעומק, ולא די לו שילך בה בדרך המצוע כשאר מידות, ואם ירצה לידע כמה נאה ומשובח העומק של מדת הענוה שהאדם מעמיק בה לירד עד קצה אחרון שלה, יָבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ, והוא כי יראה שהשפופרת דרכה כשהיא ארוכה אין צופים בה למרחוק, וכשהיא קצרה צופים בה למרחוק וכמו שפירש רש"י ז"ל. והנה בזה ילמוד מוסר על מדת הענוה אם יהיה האדם קטן וקצר בעיניו, אז הוא יביט במושכלות וישיג השגה רבה ביותר למרחוק ואם יראה עצמו גדול תתמעט השגתו ותתקצר חכמתו במושכלות. וכמ"ש (זוהר חלק ג קסח.) 'מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר' ועל כן ראוי שהאדם יתפוש קצה אחרון של מדת הענוה וירד לעומק שלה ולא יעמוד בדרך המיצוע. ועוד נראה לי גיא רמז לעולם הזה וקניינים שלה שהאדם עמל בעולם הזה כדי לקנות דברים הגופניים הנמצאים בה, כי כל דברים הגופניים הם מטה מטה, מה שאין כן דברים הנפשיים לשמים שהם מעלה מעלה, ואז ילמוד האדם מוסר מן השפופרת שהיא עשויה כמו זה שקורין דארבין שראשו אחד קטן ודק וראשו אחד רחב, ואם האדם יתן עיניו לראות בראש הדק יראה אותו דבר שלפניו גדול מאד וקרוב אליו, ואם יתן עיניו לראות בראש הרחב יראה דבר שלפניו רחוק וקטן מאד, כן האדם בענייני עולם הזה אם יתן עיניו בחלק הגדול לחמוד אותו אז יתרחק אותו דבר ממנו וגם יקטן אצלו, ואם יתן עיניו בחלק הקטן והמועט אז יגיע לידו בקרוב ואז יגדל אצלו. ומה שאמרו ' הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל ' נראה לי בס"ד על דרך המוסר, כי דקל רמז לצדיק דכתיב (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, והוא דקל המוציא פירות מתוקים והן הן מצות ומעשים טובים, וכל אדם חייב לכבד הצדיקים שבדורו כראשונים ז"ל, כמו שאמרו (ראש השנה כה:) 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' רצונו לומר יפתח בערך דורו הוא כשמואל, והיינו דצריך כל אדם לכבד הצדיקים שבדורו על ידי שיעריך מעשיהם לגבי מעשיו, דאז נחשבים לפי ערכו כערך הראשונים הקדמונים, אבל לא יאמר וכי צדיק זה הוא כרבי שמעון בן יוחאי או כרבי פנחס בן יאיר כדי שאכבדהו כבוד גדול, דהאומר כן הוא טועה , יען כי זה הדור אינו כדור רבי שמעון בן יוחאי כדי שתרצה שיהיה זה שבדורך כמו רבי שמעון בן יוחאי, דזה הכלל גדולי הדור נערכים לפי ערך אנשי דורם. ולזה אמר יִמְדֹד תחלה צִלּוֹ צלו דהיינו מעשיו וחכמתו, כי התורה והמעשים טובים הם צל האדם שהוא חי בהם, וימדוד אז צֵל קוֹמָתוֹ של הדקל שהוא הצדיק שבדורו שתהיה מדידתו בערך מדידת עצמו, ואז יֵדַע כַּמָּה הוא גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל , רצונו לומר כמה גודל מעלתו שראוי לכבדו. ועוד נראה לי בס"ד על דרך הסוד , כי ידוע מה שכתב מא"א ז"ל דמט"ט נקרא 'דֶּקֶל'. גם ידוע מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות) דמט"ט הוא בששה קצוות דיצירה ולכן יש בו ששה אותיות כנגד ו"ק דיצירה עיין שם. גם ידוע דמט"ט מספרו כמספר שד"י ולזה אמר רבותינו ז"ל שמו כשם רבו. גם ידוע מ"ש בעץ חיים שער השמות דשם שדי בששה צרופיו הוא סוד הציצית דמט"ט, ושם מפורש החשבון לנכון ע"ש. נמצא סוד הציצית דמט"ט הוא בשם שדי, ולכן מספר שם מט"ט עולה שדי [314] וז"ש הָרוֹצֶה לֵידַע גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל הוא מט"ט הנקרא דקל, אם תרצה לידע מעלתו, תִּמְדֹּד צִלּוֹ הוא שם שדי שהוא סוד הציצית דמט"ט, ולהכי קרי ליה צִלּוֹ כי הוא רמוז במספר שמו של מט"ט ובזה תבין מעלתו, גם עוד תִּמְדֹּד צֵל קוֹמָתוֹ שהם ששה קצוות דעולם היצירה כי עד סוף ו"ק דיצירה היא קומת מט"ט, ותמצא גם כן זה המספר של קומתו שהוא ו"ק דיצירה גם כן רמוז בשמו הטוב, וכמו שכתב רבינו זלה"ה דבשם מט"ט יש ששה אותיות לרמוז שהוא בששה קצוות דיצירה ודוק.