בן יהוידע על עירובין ג.

אַמְרֵי אִינְשֵׁי: קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי לָא קְרִירָא וְלָא חֲמִימָא. נראה לי בס"ד המשל הזה רמז לעונג שבת שהוא נעשה בשיתוף רצון הנפש והחומר שבחול דרכם להיות נגדיים אך בשבת גם הנפש יש לה רצון ברבוי אכילה ושתיה דעונג שבת הוא מצוה גדולה וכאשר כתבתי בס"ד בדרשותי הטעם שאומרים שבת שלום מפני דבשבת יש שלום בין הנפש ובין החומר ברבוי המותרות מה שאין כן בחול אין שלום ביניהם דהנפש מקפדת ברבוי המותרות באכילה ושתיה שיבקש החומר וגם החומר מקפיד בסיגופים שתבקש הנפש כי רצון הנפש הוא שהאדם ימשוך ידו מאכילתו הערבה לו קודם שישבע ממנה. משל לאחד שהיה נושא אשה שהיה לה בת מאיש אחר ודרה עמה בבית וגם לאישה היה לו בן מאשה אחרת שכבר מתה ודר גם כן עמהם והאיש היה מקפיד וחושד את אשתו שהיא מהנית לבתה מפרנסת הבית ביותר והיא מקפדת וחושבת שבעלה מרבה הנאה לבנו ביותר מהם ובעבור זאת היו תמיד בקטטה והקפדה זה עם זה, אחר כך נשא הבן לאותה הבת אז שבת דין וקלון שנעשו בשלום תמיד כי עתה נעשית הבת כלתו ורוצה בהנאתה והיא נעשה הבן חתן שלה ורוצה בהנאתו. וכן הענין הזה בחול, הנפש מקפדת על החומר שחפצו ורצונו ברבוי המותרות והחומר מקפיד על הנפש שחפצה ורצוצה בסיגופים היא אומרת שהוא מרבה בהנאה יותר מדאי והוא אומר שמרבה היא בסיגופים יותר מדאי אך בשבת עושים שלום ביניהם מפני שהנפש לא תקפיד ברבוי תענוג והנאה אשר יבקש החומר. ולכך בשבת אומרים שבת שלום, נמצא עונג אכילה ושתיה בשבת נקרא קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי דהנפש והחומר שניהם משותפים בו במצוה זו ולזה מצות עונג שבת לָא קְרִירָה מצד יצר הרע וְלָא חֲמִימָה מצד יצר הטוב כי דרכו של יצר הרע בכל מצוה יקרר לבו של אדם לעשותה בעצלות והיצר הטוב עושה להפך מחמם לבו לעשותה בהתלהבות וזריזות ורק מצוה זו של עונג שהיא 'קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי' אין היצר הרע מקרר בה מפני כי באמת החומר מתענג בה ונהנה ממנה וגם זו אינה צריכה לחמימות היצר הטוב שיהיה נופח בלב האדם להלהיב אותו בעשייתה מפני כי האדם הוא רודף אחריה מצד חמרו ומזגו כיון דהוא מתענג בה מאד. ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על תאות התשמיש באשתו של אדם המותרת לו שהיא בשיתוף הנפש והחומר יען דהנפש יש לה רצון בזו התאוה שהוא מקיים בה מצות עונה ועושה בה פריה ורביה והחומר גם כן יש לו רצון בתאוה זו שהוא מתענג ונהנה בה ותאוה זו עומדת אצל האדם במדרגת המיצוע לא חמימה אצלו כתאות המנאפים דכתיב בהו (משלי ט, יז) מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם וגם לא קרירה דאינו קץ בה האדם אף על פי שהוא רגיל בה תמיד עם אשתו המותרת וטבע האדם לקוץ בהנאה הרגיל בה הרבה עם כל זה הוא אינו קץ ומתאוה להזקק לאשתו תמיד. ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על עולם הזה שהמשילו אותה חז"ל לקדרה והיא נקראת קדרה דשותפי ששולטים בה יצר הטוב ויצר הרע ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב דהיינו שיהיו הכל תחת ממשלת היצר הטוב או יהיו הכל תחת ממשלת היצר הרע אך כל עוד שהיא ' קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי ' אז תהיה גאולתה קשה וזהו ' לָא קְרִירָה וְלָא חֲמִימָה ' שאם יהיה בדור שכולו חייב אז תשבע הקליפה הרבה וממילא תקיא הכל מרוב שובעה ובזה גאולה תהיה לארץ. או נראה לי בס"ד דרך הלצה קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי על העני דלית ליה מגרמיה כלום והוא מוטל על העשירים לפרנסו והכל משותפים בחיוב פרנסתו ולכך נקרא 'קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי', הנה זה הקבית הלל מרחם עליו שיודע שאין השותפים נותנים לו כסות ודירה טובה לשמרו מן רבוי הקור בימי הקור וגם לא דברים ודירה טובה להגין עליו מרבוי החום, לכך מרחם עליו שלא יגיע אליו תוקף הקור ותוקף החום כמו שמגיע לעשירים וז"ש לָא קְרִירָה הרבה בימי הקור וְלָא חֲמִימָה הרבה בימי החום. ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על קליפת נוגה שיש בה תערובת טוב ורע ועומדת בין הקודש ובין החול ועליה רמזו חז"ל (בבא מציעא כב.) 'ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן' והיא עשויה כמו טיקלא ולכן נקראת ' קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי ' שהם חלקים טוב ורע וכל זמן שהם שוים במשקל אחד אז היא לָא קְרִירָה וְלָא חֲמִימָה מצד הפעולה שלה ודוק היטב. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש רמז המשל הנזכר על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות שבת) כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדה ועשו אותה שנים בשותפות כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין עכ"ל, וידוע כל פטורין דהלכות שבת הם 'פטור אבל אסור'. וז"ש קְדֵרָה דְּשֻׁתָּפִי כגון דאחזו שנים בקולמוס וכתבו וכיוצא בזה שעשו מלאכה בשותפות לָא קְרִירָה דאין בזה היתר גמור וְלָא חֲמִימָה דאין בזה חיוב סקילה במזיד וחיוב חטאת בשוגג אלא רק שם איסור רביע עלה. ועוד פירש המשל הזה על מי שחציו עבד וחציו בן חורין דגופו משותף בשני חלקים של חירות ושל עבדות לָא קְרִירָה וְלָא חֲמִימָה דאינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואינו יכול להוציא עצמו ידי חבתו לא בשופר ולא בקריאת מגילה וכיוצא בזה עד כאן דבריו נר"ו.