בן יהוידע על עירובין כא:

תְּאֵנִים הַטּוֹבוֹת אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים תְּאֵנִים הָרָעוֹת אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. יש להקשות למה עשה דמיון הצדיקים והרשעים בתאנים? ועוד קשה קושית הרי"ף ז"ל איך יבא סיום הכתוב (ירמיה כד, א) מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל הֳ' דרשעים מאי עבידתייהו בהיכל ה'? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל עץ שאכל אדם הראשון תאנה היה וידוע דעץ הדעת היה טוב ורע מחוברים יחד ולכן אחר שחטא אדם הראשון שבו היו כלולין כל הנשמות הבאים נעשה ככל הנשמות תערובת טוב ורע והמצות נמשכים מחלק הטוב שבנשמה והעבירות מן חלק הרע ולכן הנביא ע"ה ראה תכונת עץ הדעת בשני חלקיו דוד אחד מלא תאנים טובות כנגד מעשה הצדיקים שמושכים בחלק הטוב שבעץ הדעת ודוד מלא תאנים רעות כנגד מעשה הרשעים ולכן סיים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל הֳ' כי גן עדן שבתוכה היה עץ הדעת היא היכל ה'. ועוד נראה לי מעשיהם של צדיקים נרמזו בתאנים טובים כי בהפוך אתוון הם 'אתנים' שהם אתנים מוסדי ארץ ומעשיהם של רשעים נרמזו בתאנים רעות כי בתאנים יש משמעות תאניה ואניה.

אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶם. יש להבין אם פרסו נדה ומגידות אין זה שבח כל כך להם באיסור כרת וכן ללישנא אחרינא דקאמר אוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן דפירש רש"י ז"ל 'שאין נבעלות לאחרים' אין זה שבח גדול כל כך להיותם נשמרים באיסור אשת איש! ועוד דהש"ס קאמר אוֹגְדוֹת 'לְבַעֲלֵיהֶן' ולא קאמר אוֹגְדוֹת 'לַאֲחֵרִים' ורש"י ז"ל נדחק בזה וכתב 'קושרות פתחיהן לצורך בעליהם' והוא דוחק דהעיקר חסר דלא קאמר הש"ס לצורך. ועוד זה אינו לצורך בעליהן אלא לצורך נפשם שלא יתטמאו בעבירה דאיסור אשת איש. ונראה לי דמגידות פתחיהן לאו בראיה של דם גמורה, שיש בה הרגשה אלא בראיה של כתם דלא הוה בה הרגשה דאיסורא מדרבנן ויצר הרע מוצא לה מקום היתר לתלות בו לומר לה לכלוך זה מדם עוף ובהמה וכיוצא, והיינו שבחייהו דלא תלו להקל אלא מגידות לבעליהן שראו דם נדה לפרוש מהם וללישנא אחרינא דאוגדות גם כן איירי בדבר זה של נדה והיינו כי סמוך לוסתה מונעת עצמה מתשמיש שלא תזקק לבעלה אף על פי שלא ראתה דם עדיין הם קושרות פתחיהן לבעליהם שלא ישמשו עמהם וזה שבחייהו מפני שעדיין לא ראתה ורק חוששת מפני שהוא סמוך לוסתה בעונה אחת.

בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. נראה לי זנות או הוצאת שכבת זרע לבטלה בידים זהו חטא גמור אך קרי על ידי הרהור נקרא 'טַעַם חֵטְא' כיון דהוצאת הזרע היתה באונס ורק היא באה מכח הרהור ולכן נקראת טַעַם חֵטְא.

כָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. נראה לי בס"ד הטעם דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד בית פעור דהסיטרא אחרא יונקת מאותו מקום דאחוריים דאדם ולכן נקראת הקליפה 'בית פעור' ולכן כתיב בסיטרא אחרא קיא צואה בלי מקום. ובזה רמזו המפרשים ז"ל הפסוק (בראשית לט, ה) 'וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף' לשון גללים. והנה זה הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסיטרא אחרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סיטרא אחרא. גם עוד נראה טעם לזה דהוא מדה כנגד מדה כיון דלועג על דברי חכמים הנה הוא ממאיס דבריהם ותקנותם בעיני הבריות לכן זה משפטו שיהיה נידון בדבר המאוס ביותר שהוא צואה רותחת. ודע כי משפט זה דצואה רותחת הוא בשתי אופנים האחד הוא שתתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת ואופן הב' הוא כי אש גיהנם אשר נידון בו נהפך לו לבדו כצואה רותחת ונידון בו ובזה יהיה סחי ומאוס גם בעיני שאר רשעים הנידונים עמו באש גיהנם ועוד יקללוהו כל הנידונים שם כי יגיע להם ריח רע מן האש שלו ונמצא זה צערו כפול.

כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶן, טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם בָּשָׂר. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב התנא באבות (משנה אבות ג, ה) 'כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת' כי ישראל בזכות התורה לוקחים טוב שני שרים של אדום וישמעאל מפני כי בעת שנתן התורה לישראל אמר תחלה לשר אדום אם ירצה לקבל התורה בשביל בני עשו הוא אדום ולא רצה לקבל ונתרצה שהוא יתן מחיותו לישראל כדי שיקבלוה הסוכן עשה לשר ישמעאל וכמו שאמרו בזוהר הקדוש הענין באורך, מה שדברו השרים האלה בעבור זה, ורמזו רבותינו ז"ל זה בכתוב (דברים לג, ב) הֳ' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ זה שר עשו שנתרצה ליתן מאור חיותו לישראל הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן זה שר ישמעאל שגם כן נתרצה בכך לכן כאשר ישראל יעסקו בתורה לוקתים מאור חיות שני שרים הנזכר ולכן כתיב בישראל (ישעיהו ס, טז) וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי. וזהו שאמר כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶן, טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם 'בָּשָׂר' ב' ש"ר רוצה לומר אור חיות של ב' שרים דאדום ודישמעאל. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים מ:) 'עם הארץ אסור לאכול בשר' ופירש רבינו ז"ל הטעם מפני שעם הארץ כיון שאין לו תורה אינו יכול לברר מן המאכל כלום וכיון דבירור הבשר עולה מדרגה אחת, ועם כל זה אינו מבררו לכך ראוי לקנסו שלא יאכל בשר מה שאין כן הצומח שצריך לו שני מדרגות ויגיעתו מרובה לכך אין לקנסו בזה למנוע ממנו האכילה וכנזכר בשער טעמי המצות עיין שם. ונמצא לפי זה אם עם הארץ הוא, מונעין ממנו הבשר אבל העוסק בתורה טועם בשר מפני שיכול לברר בו. או יובן בס"ד לרמוז כי עסק התורה מכונה בשם אכילה והא דדימה אותה לאכילת בשר לרמוז כי כשהבשר אם נתעלם מן העין נפגם ונאסר כן התורה אין ראוי שתתעלם מעין השכל של האדם אפילו רגע. אי נמי נראה לי בס"ד דימה אותה לבשר שדרכו להיות נאכל בלילה דכתיב (שמות טז, יב) בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם. ואמרו רבותינו ז"ל (יומא עה:) לימדה תורה דרך ארץ שהאדם יאכל הבשר בלילה דוקא. וכן התורה עיקר גרסתה בלילה שדעת האדם צלול ואינו טרוד בעסקיו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה.) לא אברי ליליא אלא לגרסא.

מַאי דִּכְתִיב (קהלת יב, יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר. נראה לי בס"ד תורה שבכתב בחינת שם מ"ה ושבעל פה שם ב"ן ולזה אמר וְיֹתֵר ' מֵהֵמָּה ' תורה שבכתב שהיא בחינת מ"ה בְּנִי זו תורה שבעל פה שהיא בחינת ב"ן הִזָּהֵר ואם תהיה דוקא עֲשׂוֹת סְפָרִים שהם ספרי תורה שבכתב אז אֵין קֵץ , יען כי קץ הגאולה יהיה בזכות תורה שבעל פה ולא בזכות תורה שבכתב כמו שאמרו חז"ל על פסוק (הושע ח, י) גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם 'יִתְנוּ' לשון 'מַתְנִיתִין'.

שֶׁמָּא לַחְתֹּר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ. לפי פשוטו נראה כונתו לומר אתה מביא כל יום מים הרבה כדי שתשפוך אותם בקרקע בית האסורין שבזה תהיה הקרקע לחה ותוכל לחתור אותה בנקל בלי השמעת קול. ועוד נראה לי בס"ד דהסיטרא אחרא ראתה שרבי עקיבא מחמיר על עצמו כל כך במצוה זו דנטילת ידים לקיים אותה גם בבית האסורין וחשה פן זכות מצוה זו יועיל לעשות לו הקב״ה נס שיכול לחתור בית האסורין בדרך נס ולברוח משם, ולכן הסיטרא אחרא נתלבשה באותו שומר ודבר עם רבי עקיבא כך: שֶׁמָּא לַחְתֹּר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ לעשות נס בזכות זו המצוה של המים? ושפכם! והוא לא ידע כי רבי עקיבא הרויח זכות יותר בזו השפיכה שמסר עצמו בשביל מצוה זו שלא אכל עד שהביא לו מים אחרים.

אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ. קשה איך חשדו לרבי יהושע שיביא לו אותו היום מים מועטין כדי שנתרעם עליו בדברים אלו והיה צריך שישאלהו תחלה מה היום מיומים שידע הסיבה? ונראה לי בס"ד דודאי לא חשדו שהביא לו מים מועטין אך כיון שראה שכל יום מביא לו מים במידה ברצון השומר, לא עלה על לבו שאותו היום נהפך השומר לאיש אחר ושפך המים במרד ומעל אלא חשב דאחר שהכניס רבי יהושע את המים לבית האסורין לא נזהר בהליכתו ונתקל בדבר אחד ונפל ונשפך מים מן הכלי שבידו ולכך נתרעם ואמר לו אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ? והיה צריך שתזהר בהליכתך ובשמירת הכלי שלא ישפך ממנו כלום כי אתה יודע שאין מקבלים להביא מים אחרים! והשיב לו: לא נכשלתי ולא שפכתי המים מידי רק הצר הצורר הוסיף רשעה בזה היום ששפך מהם חציים וסוף דבר לא קבל לאכול עד שהביאו לו מים ואפשר שהכניסו לו על ידי שוחד או לקחו משאר האסורים בצנעה.

מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי, וְאַל אֶעֱבֹר עַל דַּעַת חֲבֵרַי. קשה איך הותר לו לסכן עצמו בשביל נטילת ידים? ונראה לי בס"ד דאם לא היה אוכל אותו היום לא היה מסתכן מחמת התענית של יום אחד אך היה מסתכן ומת מחמת מסרק הברזל שסורקין בשרו בכל יום שיעור מה ואם לא היה אוכל היתה גוברת בו החולשה והיה מת מחמת יסורין של מסרק הברזל וכאשר קרה לו אחר כך שנפטר ביום הכיפורים בעת שהיו סורקין בשרו מפני שאותו היום היה בתענית וגברה בו החולשה ולא היה יכול לסבול אותם היסורין והוא היה יודע שסופו למות מתוך יסורין אלו כי יום על יום תגבר בו החולשה יותר ואז לא יהיה בו כח לסבול. ולכן על אותו היום שנשפכו המים ולא רצה לאכול אמר מוטב שלא יאכל ואף על פי שבזה אפשר שימות בו ביום בעת שעושין לו היסורין מפני חולשתו שלא אכל ונמצא מיתתו תקדים להיות בו ביום זה טוב לו משיאכל בלא נטילת ידים שיעבור על דברי חכמים.

וּמַה בְּבֵית הָאֲסוּרִין כַּךְ שֶׁלֹּא בְּבֵית הָאֲסוּרִין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. יש להבין למה אמרו קל וחומר פעמיים והוה ליה לכלול שתי החלוקות ביחד דהוה ליה למימר וּמַה בְּזִקֵנוּתוֹ וּבְבֵית הָאֲסוּרִין כַּךְ, בְּיַלְדוּתוֹ וּבְבֵיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? ונראה לי הכי קאמר אם תשיב על קל וחומר הראשון של זקנותו דאדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו ביותר בשביל הרואין הא לך קל וחומר אחר, ומה בבית האסורין שאין שם רואין כך בביתו על אחת כמה וכמה. אי נמי בכונה מכוונת הרבו לומר קל וחומר כפול להיות לו לעזר בצרתו כמו שאמרו המקובלים ז"ל די"ג מידות שהתורה נדרשת בהם בבריתא דרבי ישמעאל הם כנגד י"ג מדות רחמים דאל רחום וחנון וכו' והקל וחומר שהוא ראשון הוא כנגד מדת 'אל' ולכן כאשר התפלל משה רבינו ע"ה על מרים (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ השיב לו הקב״ה קל וחומר כדי לעורר לו מדת 'אל' להשפיע משם שפע רפואה. ולכן אמרו המבקר את החולה יאמר לפניו דרשה של קל וחומר לעורר לו השפע מן שם אל להגין לו בעת צרה ולכן גם החכמים כשראוהו בצרה גדולה הרבו בקל וחומר להרבות בשפע מידת 'אל'.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְּרַכִּים, שֶׁיֵשׁ בָּהֶם גֶּזֶל, וַעֲרָיוֹת, וּשְׁבוּעַת שָׁוְא, וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר. יש לדקדק למה נקטה גֶּזֶל בהדי עֲרָיוֹת טפי משאר איסורים? ועוד למה נקטה בשבועה תרתי, שָׁוְא וְשֶׁקֶר? כי כן הגרסא בגמרא. ונראה לי בס"ד נקטה גזל ועריות ששתיהם במעשה אך הם הפכיים דהגזל יהיה על הרוב מבני אדם אשר צר להם הזמן ויושבים במצוק וחוסר כל, אך העריות להפך כי החוטאים הם היושבים בשלוה ומנוחה ושבעים בהרווחה כי העני שחסרים לו מזונותיו לא ינאף ואחר דנקטה תרי מילי במעשה שהם הפכיים טעה כנגדן תרי מילי בדיבור כי שבועת שוא שהיא על חנם תהיה בשאט הנפש וישמן ויבעט, ושבועת שקר תהיה על הרוב באיש עני וחסר לחם שיכחיש בפקדון או בהלואה או בדבר אחר ונשבע על שקר.

אֶלָּא "נֵצֵא הַשָּׂדֶה", בֹּא וְאַרְאֶךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק. כן הגרסא בגמרא דחק בלא וא"ו, ונמצא בתוך ד ח ק יש אות ח' הרומזת לשמונה דרגין של תורה שבעל פה שהם: כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, אסור ומותר. רוצה לומר שעוסקין בכל ח' דרגין שבתורה. או יובן בס"ד תוך אותיות דחק במילואם כזה ד ל " ת ח י " ת ק ו " ף , הנה אותיות המלוי עצמם שהם בתוך הפשוט, הנה אותיות תלפיות רמז לבית המדרש הקדוש שהוא כנגד בית המקדש דכתיב ביה בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת תל שכל פיות פונים בו (ברכות ל.) כלומר שקובעים ישיבתם ימים ולילות במקום הקדוש הבנוי לתלפיות שנרמז בתוך אותיות 'דחק' גם המלוי הוא אותיות תפילות שהוא מקום תפלה.

"נָלִינָה בַכְּפָרִים", אַל תִּקְרִי: 'בַּכְּפָרִים', אֶלָּא 'בַּכּוֹפְרִים'. הא דנקטה בעכו"ם 'נָלִינָה' ובישראל 'נַשְׁכִּימָה' (שיר השירים ז, יג)? נראה לי בס"ד כי אמרו רבותינו ז"ל העכו"ם דן אותם הקב״ה בלילה שהוא זמן שליטת דין ואת ישראל דן ביום שהוא זמן שליטת רחמים ואומרה נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן וכו' דהמשילה את התורה לגפן לומר כמו שהגפן אינה מקבלת נטיעה אחרת עמה כן תורתינו הקדושה אינה מקבלת עמה תורה חיצונית של פלסופיית, ועוד שהגפן יוצא ממנו מאכל ומשקה שהוא ענבים ויין כן תורתינו הקדושה יש בה בחינת מאכל ובחינת משקה דכתיב (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי.

"שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ", שֶׁאַרְאֶךָ כְּבוֹדִי וּגְדֻלַּת שֶׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי. כן הגרסא בגמרא, ונראה לי בס"ד כְּבוֹדִי הוא כבוד כפשוטו וְגוֹדְלִי הוא העושר. והנה מן הכבוד אשר ישראל הם נכבדים בעיני אומות העכו"ם עד גדר שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כב:) חביבה עליהם בהמתם של ישראל בענין הניאוף יותר מנשים של העכו"ם בזה ניכר שֶׁבַח וּבְנוֹתַי הם הנשים אשר מחמת שהם נכבדים בעיני העכו"ם רודפים אחריהם הרבה לזנות עמהם ועם כל זה נשי ישראל גודרים עצמם ואין מזנים עמהם, ומן גוֹדְלִי שהוא העושר ניכר שֶׁבַח בָּנַי הם הזכרים שגם הם נזהרים באיסור הזנות שאין מזנים אף על פי שהם עשירים ודרכו של יצר הרע לפתות את העשיר בעון הזנות מפני שיש לו יכולת לתת אתנן ולהרבות תאותו מה שאין כן העני אין לו יכולת ועם כל זה הם גדורים מעון הזנות.

שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל תּוֹרָה, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל. וְעַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל סוֹפְרִים, הָיָה אוֹמֵר אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים. נראה לי בס"ד טעם לשלשה אלפים כנגד שלשה אותיות אל"ף שיש בשם הוי"ה דמלוי אלפי"ן [יו"ד ה" א ו א "ו ה" א ] שהוא בחינת תפארת והתורה הוא סוד תפארת. וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דמספר האל"ף נרמז באות האל"ף בקריאתו והוא משלים מספר האלף באלפא בית"א אחר במנפ"ץ וכנגד שלשה אלפי"ן הנזכר אמר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל על דברי תורה ואמר על דברי סופרים אלף וחמשה כנגד אות ה"א אחרונה שבשם כי דברי סופרים הם בסוד ה"א אחרונה והפשוט שלה הוא חמשה והמילוי אל"ף. או יובן בס"ד דאמרינן לעיל על התורה שראה זכריה הנביא ע"ה היא שלשה אלפים ומאתים זרתות ולכן כנגד השלשה אלפים זרתות אמר שלמה המלך ע"ה שלשה אלפים משל והניח לחכמי הדורות לומר כנגד המאתים הנשארים. ובזה פרשתי בס"ד האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו אלו חכמי הדורות כי הוא לקח כנגד האלפים דוקא. או יובן בס"ד אמר שלשה אלפים לתיקון גבורה ותפארת ונצח והוד שבהם תתפשט ארבעה גבורות של מנפ"ץ וכנגד החסד שבו מתפשט גבורה של ך' לא אמר כלום שהוא מתוקן בלאו הכי מצידו ואמר אלף וחמשה טעמים של דברי סופרים כיון בזה לתקן אלף יומין דחול כמו שרצה לתקן אלו אלף יומין בשלש מאות נשים ושבע מאות פלגשים ולא עלתה בידו כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים והוסיף על האל"ף טעמים עוד חמשה כנגד אות ה' שמספרה חמשה כי זה התיקון הוא לתועלת בחינת אות ה' כנודע. או יובן בס"ד הנה שלמה המלך ע"ה היה עומד בסוף אלף השלישי כי הוא נפטר בשנת שני אלפים תתקס"ד [2964] לכן אמר שלשה אלפים טעמים כנגד אלף הרביעי והחמישי והשישי שנשארו לעולם, ואמר עוד אלף וחמש על דברי סופרים כנגד אלף השביעי שהוא בסוד המלכות שהיא אות ה' אחרונה לכך אמר אלף וחמשה. ובזה יובן (שיר השירים ח, יב) 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה' רוצה לומר ה' אלף דהיינו אלף וחמשה.

עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָה אָזְנַיִם. יש להבין למה נקט אזנים ולא אמר יד או שומר וכיוצא? ונראה לי בס"ד דידוע דתורה שבכתב תתייחס לעינים כי דברים שבכתב צריך ללמדם מן ספר תורה ולא בעל פה, ותורה שבעל פה תתייחס לאוזן כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי ללמדם בכתב אלא נשמעים באוזן ורק אחר כך התירו משום (תהלים קיט, קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ', ובזה פירשו המפרשים (משלי כ, יב) 'אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם'. וקודם שבא שלמה היו נמנעים קצת בני אדם מתורה שבעל פה שהם דברי סופרים התלויים באזנים אך אחר שבא ועשה אלף וחמשה טעמים על כל דבר מדברי סופרים בזה נמשכו הכל על תורה שבעל פה התלויה באזנים. ולזה אמר עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. ועוד נראה לי בס"ד דידוע דהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה וכמו שאמרו בזוהר הקדוש 'תורה מבינה נפקא' ולכן התחילה בבי"ת שה"ס בינה. וידוע כי הבינה נקראת 'אם' דכתיב (משלי ב, ג) כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא ועל ידה יוכל האדם להבין דבר מתוך דבר ולעשות פריה ורביה בתורה. ורמזו חז"ל הבינה בתיבת א זני ם כי ראש וסוף הוא אם ובאמצע אותיות זי " ן [67] שהוא מספר בינה [67] שעל ידי הארתה יעשה האדם פריה ורביה בתורה להבין דבר מתוך דבר וכיון שעשה שלמה המלך ע"ה רבוי טעמים לכל דבר ודבר מדברי תורה ודברי סופרים בזה נתרחבה התורה ואז נעשה בה קרן קיים שהאדם עושה בם פריה ורביה על ידי הארת הבינה הרמוזה באזנים שיהיה מבין דבר מתוך דבר.

עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. צריך להבין למה מכנה לרבוי ההלכות בשם 'תלים'? ונראה לי בס"ד דתורה שבעל פה מכונית בשם 'דד' דכתיב (משלי ה, יט) דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת ופרשנו בס"ד הטעם מפני שיש בה ח' דרגין שהם ארבע וארבע דבר והופכו דהיינו: כשר ופסול, חייב וזכאי, אסור ומותר, טמא וטהור, שהם ד' וד' ולכן מכונים בשם דד ולזה אמר (משלי ח, לד) לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם כלומר שמנה דרגין שהם שני דלתין, והנה כל דלת במלואו יש בו 'תל' לרמוז שבכל ד' דרגין וד' דרגין יש תל הלכות. וזהו שנאמר (שיר השירים ה, יא) קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים רוצה לומר תל ותל של שני דלת של דד הנזכר ולכן בית המדרש נקרא 'מגדל דוד' כי דוד המלך ע"ה הוא סוד תורה שבעל פה וכנזכר בזוהר הקדוש על פטירת דוד המלך ע"ה ביום שבת. ולכן יש בשמו שני ד'. ולזה אמר כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ הוא בית המדרש בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת תל פיות כי בדל"ת ודל"ת יש תלים של הלכות. ועוד נראה לי מה שקרא לרבוי ההלכות בשם תלים כי ההלכות הם סוד נפש כי הלכה סוד הכלה ומספר נפש [430] הוא תל .