בן יהוידע על עירובין יג:

וּמִפְּנֵי מַה לֹּא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. פירוש הסכמת החכמים לקבוע הלכה כרב פפא ודאי היא בהשגחה מן השמים כי רוּחַ ה' דִּבֵּר בָּם על דרך (תהלים כה, יד) סוֹד הֳ' לִירֵאָיו, ומאחר דקמי שמיא גליא שהוא חכם מכולם בודאי דבריו הם אמת וצדק שאינו טועה בהוראתו ולכן שואל למה לא הניח הקבית הלל בלב החכמים לקבוע הלכה כמותו דהכל בידי שמים.

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָמְדוּ חֲבֵרָיו עַל סוֹף דַּעְתּוֹ. קשה והלא בודאי הוא עצמו עמד על סוף דעתו ואם יש יכולת בידו לטהר הטמא ויראה לו פנים ודאי הוא לא יפסוק כן להלכה אלא חוזר וסותר דברים אלו כי באמת הוא חסיד וישר ונאמן ולא יפסוק להלכה אלא אליבא דאמת אף על פי שהאחרים אין שכלם משיג להכיר בזה? ועוד יש להבין, בלאו הכי צריך לנו לדעת למה היה עושה רבי מאיר דבר זה לטהר הטמא ויראה לו פנים דמה תועלת יש בזה אם אינו פוסק הלכה בחריפות זו? ונראה לי בס"ד כי הוא היה עושה חריפות זו לטהר הטמא ויראה לו פנים כדי לחדד התלמידים ולראות אם ירגישו לדחות את דברים אלו בטענה של חריפות ומאחר דעל הרוב קצרה יד שכלם של החכמים להשיג הסתירה שיש לסתור את חריפות זו אלא נראה להם כי הפנים אשר מראה לדבריו הם אמתיים, לכך אף על פי שבאמת שהוא עצמו עושה סתירה לדברים ומראה להם שאין זה האמת חשו חכמים אם יקבעו הלכה כדבריו יהרהרו אחרים על קביעות הלכה זו כי יאמרו אולי גם הלכה זו אמרה על דרך אותה החריפות שעושה לטהר הטמא ולהראות פנים ואתם אין מרגישים בסתירה שיש לסתור דברים אלו כמו שלא הרגשתם בדברים אחרים שאמר לכם ולכן כדי שלא יהרהרו אחר דבריו שאומר להלכה אם יקבעו הלכה כמותו לכך לא קבעו הלכה כמותו ואף על פי שהם יודעים שהוא צדיק ונאמן ואם היה סתירה להלכה זו היה מגלה להם עם כל זה חשו משום לְזוּת שְׂפָתַיִם מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי. והא דאמר ' שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל טָמֵא , טָהוֹר וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים ' נקט על טמא טהור ברישא לרבותא כי בכוחא דהיתרא איכא רבותא טפי שצריך ראיות חזקות כדי להתיר.

תָּנָא, לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ. הקשה הרב ישרש יעקב ז"ל מה חילוק יש בין מֵאִיר לְנְהוֹרַאי והכל אחד ולמה נשתנה שמו בשביל זו? עיין שם. ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר בן ערך קרא אותו אביו ביום המילה ' אֶלְעָזָר ' ואחר שגדל בחכמה והיה מנהיר עיני חכמים קראו אותו החכמים בשם ' נְהוֹרַאי ' בעבור המעלה הזאת, והוא היה קודם רבי מאיר מוכח כי היה מתלמידי רבי עקיבא. וכשנולד רבי מאיר קרא אותו אביו בשם ' נְהוֹרַאי ' ביום המילה וזה היה עיקר שמו אך אחר שגדל בתורה וְהָיָה מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים רצו החכמים לחדש לו שם חדש בעבור המעלה הזאת וקראו אותו בשם ' מֵאִיר ' ואף על פי שבשמו העיקרי שהוא נְהוֹרַאי יש בו משמעות המעלה הזו שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי הֲחֲכָמִים. עם כל זאת כיון דשם נְהוֹרַאי נקרא בו מעת היותו קטן מיום המילה אינה ניכרת המעלה שלו בשם זה וגם בודאי 'כמה שם נהוראי איכא בשוקא' מאחר ששם נהוראי כבר נתחדש בעולם בזמן רבי אלעזר בן ערך שחידשו לו חכמים שם זה, ולכך הוצרכו לחדש לו עתה שם חדש שקראו אותו מֵאִיר כדי לפרסם המעלה שהוא מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה ושם זה היה ראשון בעולם שנתחדש אצלו. ועיין בשער מאמרי רבותינו ז"ל מה שכתב רבינו ז"ל בביאור מאמר 'תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה' שרמז בשם מֵאִיר – ' נֵר וְ אוֹר ' שנתקיים בו נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) יעיין שם. ונראה לי שיבא רמז זה בשם נְהוֹרַאי יותר שיש בשם זה אותיות נֵר ואותיות אוֹר ונשאר אותיות י " ה שהם סוד חו"ב [חכמה ובינה] שהיה חכם ומבין וראש וסוף נְ הוֹרַא י [60] עולה מספר הֲלָכָה [60] ונשאר באמצע אותיות אוֹרָה רמז שֶׁמֵּאִיר אוֹרָה בַּהֲלָכָה זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] .

אָמַר רַבִּי: הַאי דִּמְחַדַּדְנָא מֵחַבְרָאי, דַּחֲזִתֵּיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִלְמָלֵא חֲזִתֵּיהּ מִקַּמֵּיהּ, הֲוַאִי מְחַדַּדְנָא טְפֵי. נראה לי בס"ד אחורי אותיות מֵ אִ יר יש אותיות קלט ואותיות לקט כי אות האלף לא יש אות מאחוריו דהוא ראשון אך אחר אותיות מֵאִיר שהם מקמיה הם אותיות כבשן [372] שעולה מספרם שבע [372] ונרמז בזה דהרואה את רבי מאיר מאחוריו הרי זה קלט שיעור לקט שהוא דבר מועט שאינו משביע אך מאן דחזיה מקמי הרי זה שבע מאור תורתו דברי תורה שהם כבשונו של עולם. בא וראה כמה גדולה המשכה שתהיה מצד הפנים דאיכא בירושלמי (ירושלמי נדרים כט:) ברבי שמעון בן אלעזר שלא היו יכולים כל החכמים למצוא לו פתח לנדרו עד שבא זקן אחד ומצא לו פתח בחכמה ואמרו החכמים לאותו זקן מנין לך זאת החכמה שנתחכמת כולי האי? ואמר להם מקלו של רבי מאיר היתה בידי והיא מלמדת אותי דעת! עיין שם. ופרשנו במקום אחר מה שהיתה סגולת המקל חזקה וגדולה כל כך כי הראשונים ז"ל היה דרכם ליקח בידם משענת ולפעמים סומכים עצמם עליה ומסתכלים בה כדי לפשט מחשבתם מן עניני עולם הזה ולצמצם מחשבתם בדבר קדושה אשר יביאו ויתבוננו בו ולכן המקל ההוא נמשך עליו רוח קדושה מקדושת מחשבתם ולכן אמר אלישע הנביא ע"ה לגחזי שיקח משענת שלו וישים אותה על פני הנער להחיותו יען כי משענתי חופף עליה רוח קדושה מפניו הקדושים בעת שהוא מסתכל בה בעת ההתבודדות שלו ולכן יכולה היתה מקלו של רבי מאיר שהיה נשען עליה ומסתכל בה בעת שהיה מתבודד ומחשב בכונות קדושים הידועים לו להמשיך על עצמו רוח הקודש וגם היתה המקל קולטת רוח קדושה מן אור פניו הקדושים וכל כך קלטה קדושה שהיה בה טופח על מנת להטפיח שיש בה שיעור גדול שהזקן היה קולט חכמה מן קדושה שהיתה שורה עליה. ולכך אמר רבי אִלְמָלֵא חֲזִתֵּיהּ מִקַּמֵּיהּ הֲוַאִי מְחַדַּדְנָא טְפֵי כי גדול האור הנמשך מצד הפנים עשר ידות על הנמשך מצד האחור ולכך הזהיר הכתוב (ישעיהו ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ. והנה לפי דברי גמרא דידן אמר רבי דברים אלו על זמן שהיה רבי קטן בשנים בזמן אביו רבן שמעון בן גמליאל והיה יושב בבית המדרש בשורה שהיא מאחוריו של רבי מאיר ואמר מחדדנא מחבראי מאותם שלא למדו תורה מן רבי מאיר ולא ישבו בישיבתו של רבי מאיר אפילו מאחוריו. אך בירושלמי דביצה פרק משילין (ירושלמי ביצה פרק ה הלכה ב דף כ:) איתא כשהיה רבי משיא את רבי שמעון בנו היו מטפחין באחורי ידיהם בשמחת חתן ביום שבת ועבר רבי מאיר ואמר רבותי! וכי הותרה שבת? ושמע רבינו את קולו ולא ידע שהוא רבי מאיר ואמר: מי הוא זה שבא להוכיחנו בתוך ביתינו?! כי רבי סבר טפוח כזה שהוא באחורי היד מותר ורבי מאיר סבירא ליה דאסור גם בכהאי גוונא, ושמע רבי מאיר קולו של רבי שאמר כך וברח לחוץ ויצאו עבדי רבי אחריו והוא היה רץ ובורח ואדהכי הפריח הרוח את סודר רבי מאיר מאחריו והיה רבי מציץ ורואה מן החלון בביתו וראה צוארו של רבי מאיר מאחוריו ואמר רבי לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמית קדליה דרבי מאיר מן אחורוי! עיין שם. ואנא עבדא פרשתי הטעם שרץ רבי מאיר וברח כדי שלא יראהו רבי ויתבייש רבי מן הדברים ההם שאמר מי הוא זה שבא להוכיחנו בתוך ביתינו. ונמצא לפי זה יש הפרש גדול בדבר זה בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, ונראה לי בס"ד דהא והא איתא דתחלה אמר רבי כמו שאמרו בבבלי על זמן שלמד תורה בישיבה של רבי מאיר בקטנותו ואחר כך בגודלו אחר שהיה נשיא דאז השיא את רבי שמעון בנו כמפורש בגמרא דכתובות שהשיאו בזמן נשיאותו אמר דברים הנזכר בירושלמי להפליג בשבחו של רבי מאיר. ועיין בספר לקוטי תורה המתייחס לרבינו האר"י ז"ל שפירש מאמר דַּחֲזִתֵּיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ על הסוד ותמצית דבריו דכונת רבי בדברים אלו הוא על הארת מקום שורש נשמת רבי מאיר והלביש הסוד בדברים אלו להסתיר הענין.

שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל וְכוּ'. נראה לי בס"ד טעם שנמשכה המחלוקת בהלכות התורה 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים' כי המחלוקת באה להם מצד השכחה כי קודם זה שלא היה שכחה לא היה שום מחלוקת אלא היו שונים ההלכות כנתינתן מסיני וידוע דהשכחה באה מצד הקליפה וידוע כי הקליפות ישנם בשלשה עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] מה שאין כן באצילות כתיב בה (תהלים ה, ה) לֹא יְגֻרְךָ רָע ולכן נמשכה המחלוקת שלש שנים כנגד הקליפות של שלש עולמות בי"ע. או יובן בס"ד טעם לזה כי תורה שבכתב היא גוף האילן ותורה שבעל פה היא פירות היוצאין מן האילן והדין הוא בפירות האילן שלש שנים ערלים וברביעית מותרים לאכילה וכנגדו היה בהלכות שהם פירות שלש שנים היו במחלוקת שלא נפסקה ההלכה ואחר שלש יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל ואז נעשו ההלכות שלהם ראויין לאכילה לעשות מעשה על פניהם. ועוד נראה לי בס"ד כי הלל ושמאי הם כנגד חסד וגבורה דרגין דאברהם ויצחק וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ותלמידים שלהם כנגד קו האמצעי דרגא דיעקב היוצא משניהם ולכן אחר שלש שנים הגין זכות האבות שהם סוד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ויצאה בת קול ופסקה ההלכה ושקטה המחלוקת.

מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין הֵן וַעֲלוּבִין הֵן. נראה לי בס"ד נקיט תרי מילי כי יש נראה נח בפיו לעיני הרואין אך לבו בוער כאש להבה ומצטמק ורע לו על הדבר אך בית הלל נּוֹחִין מבחוץ בפה וַעֲלוּבִין בלב שיש להם ענוה שלימה מבית ומחוץ.

לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ וְכוּ'. כתב מהרש"א ז"ל לכאורה כל הני שלשה חלוקות דנקט הם קרובים לענין אחד וכפול הוא עיין שם. ונראה לי בס"ד מַּגְבִּיהַּ קאי על חכמת התורה וּמְחַזֵּר קאי על שררה וממשלה ונשיאות וְדּוֹחֵק על ריוח ממון והצלחת משא ומתן. ונראה לי דשלש אלה נסבכים זה בזה כי תחלה מַּגְבִּיהַּ עצמו בחכמה שמראה לפני העולם שהוא חכם גדול כדי שיתנו לו כתר הרבנות ואחר שיגדלוהו ונותנים לו כתר רבנות אז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ שיעבירו אותו מגדולתו שבזה יצטער יותר מאחר שכבר נתגדל. וכיון שהושפל לא ישקוט ולא ינוח לעשות המצאות שֶׁיַּחֲזֹר לגדולתו והקדוש ברוך הוא סותר בנין שלו כמו שנאמר (מלאכי א, ד) הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס ובזה יצטער יותר כי רואה בעיניו שהגיעה הגדולה לידו וברחה ממנו. ואחר שרואה שלא הועילו לו כל המצאות שעשה לעצמו אז ירדוף אחר השררה להשיגה במקום אחר וְדוֹחֵק את השעה ליקח מקום של אחרים ואינו שלו וגם זה לא יועיל שהשעה דוחקתו! וכן תלת לטיבותא גם כן נסבכים זה בזה כָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ כדוד המלך ע"ה שהיה רועה צאן ולא קפיד על כבודו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ שלקחו מן הנוה מאחרי הצאן ונמשח למלך על פי ה' שאמר (שמואל א' טז, א) כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ ואמרו רבותינו ז"ל כביכול 'עָלַי מֶלֶךְ' ואחר שנמשח למלך ברח מן הגדולה שחזר להיות רועה צאן ונעשה עבד לשאול המלך ע"ה ולא מרד בו ליקח המלכות מידו בחייו, הנה אז הגדולה מחזרת אחריו שסבב השם יתברך שימות שאול ובניו וסוף במעט ימים תפס דוד המלך ע"ה את המלוכה על כל ישראל שגם אויביו השלימי אתו. ואחר שמלך על כל ישראל עמד עליו אבשלום בנו והוא לא נשאר בירושלם על כסא מלכות להלחם עם אבשלום וסיעתו אלא נדחה מפני השעה שברח מירושלם וגם את שמעי שקללו לא פגע בו הנה סופו הצליח שהיתה השעה עומדת לו שנהרג אבשלום וכל ישראל חזרו ונכנעו אליי והשלימו אתו.

שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הנה הרב פתח עינים ז"ל הביא סדר חשבון בדבר זה בשם הגאון מהר"י ז"ל ויש בזה דוחקים הרבה כאשר יראה הרואה. ואנא עבדא נראה לי בס"ד לבאר החשבון בדרך זה כי יצחק עשה החשבון על שבעים שנה וקבל עליו י"ב שנה וחצי אך בקרא כתיב (תהלים צ, י) וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה נמצא הזכיר שְׁמוֹנִים ואם תנכה מאלו העשרה שנים שהם משבעים עד שמונים כל הנכויים שניכה יצחק לפי ערך השבעים ישאר שתי שנים ומחצה אשר בעבורם לא דבר יצחק אבינו ע"ה כלום ולא לקח על עצמו שום חלק מהם ולכן על אלו השתי שנים ומחצה נחלקו חד אמר נֹחַ שֶּׁלֹּא נִבְרָא כי אין להם על מה לסמוך וחד אמר נֹחַ לוֹ שֶּׁנִּבְרָא.

הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא וְכוּ'. נראה לי בס"ד פלוגתייהו בהאי טעמא מר סבר אזלינן בתר רוב מנין ומר סבר בתר רוב בנין, דעל הרוב האדם עושה עבירות יותר מן המצות ומכל מצוה בורא מלאך טוב ומן עבירה מלאך רע ולפי זה העונות הם רוב מנין אך המצות הם רוב בנין כי במה נחשבים המשחיתים כנגד מלאכים טובים הנבראים מן המצות. ולכן חד אמר נֹחַ שֶּׁלֹּא נִבְרָא דאזיל בתר רוב מנין וחד אמר נֹחַ לוֹ שֶּׁנִּבְרָא דאזיל בתר בנין. וידוע מה שכתב התוספות דבית שמאי היו רוב בנין ובית הלל רוב מנין דבית שמאי מחדדי טפי אבל במנין בית הלל טפי ולכן אחר שאמרה בת קול הלכה כבית הלל דמשמע רוב מנין עדיף אז נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא.

וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו! וְאַמְרִי לָהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו. נראה לי בס"ד יְפַשְׁפֵּשׁ בחלק העבירות שעשה ואומרו יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו היינו בחלק הטוב דהיינו מצוה בלא כונה ותפלה שלא בכונה וכמו שכתבתי בס"ד בביאור מאמר התנא (אבות ג, טו) וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן כלומר בחלק הטוב שהם המצות.