בן יהוידע על חולין פד:

דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִי. קשא יאמר בכל פעם בשם שניהם דהיינו שיאמר רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרווייהו וכדאיתא בתלמודא בכמה דוכתי רב ושמואל דאמרי תרווייהו וכן כיוצא בזה? ונראה לי בס"ד דידוע דרבי אמי היה גדול מרבי אסי וכמו שכתבו התוספות בבתרא (דף לד: ד״ה הוה) ולכן היה רבי אסי קורא אותו 'רבי' אף על גב דחבירו הוה ולכן בכל מקום מזכירין את רבי אמי קמיה דרבי אסי מיהו רב עוירא היה תלמיד רבי אסי אכן אם יאמר ר"א ור"א דאמרי תרווייהו איך יזכירם? אם יזכיר את רבי אמי קמיה רבי אסי הא רבי אסי רבו היה ואם יזכיר רבו קודם גם זה לא אפשר כיון דרבי אמי גדול ממנו, לכן כך היה מנהגו זמנין אמר לו משמיה דרבי אמי בלבד זמנין אמר לו משמיה דרבי אסי בלבד כי באמת הוא שמע דבר זה משניהם.

וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ. קשא זה היותר מהיכן יביאנו וכי יגזול ויביא להם? ואם תאמר ילוה מאחרים הנה הלוה מאחר ויודע שאין יכול לפרוע לו עליו נאמר לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם (תהלים לז, כא) ! ונראה לי בס"ד הכונה שאם הוא משער שכר מלאכתו שמונים דינר בחודש או שיש לו שכר קצוב שמונים דינר בחודש והוא צריך לו בשביל אכילה של בשר בכל יום ארבעים דנרים ובשביל שתיה עשרים דנרים ובשביל מלבושים הכרחים עשרים ונמצא שלא נשאר בידו מעות יתרים כדי לכבד בהם אשתו ובניו במלבושים יקרים, לכך בא בעל המאמר לומר יאכל וישתה פחות ממה שיש לו שלא יוציא ששים דנרים בשביל אכילה ושתיה אלא יפחות מזה דהיינו שלא יאכל בשר אלא שני לילות בשבוע ושני לילות דגים ושני לילות ירק ובזה יוציא לאכילה ושתיה חמשים דנרים וישאר בידו עשרה דנרים יכבד בהם אשתו ובניו במלבושים לעשות להם מלבושים יקרים ונמצא הוא מכבד אשתו ובניו ממה שמקמץ מיניה וביה ועל זה מביא הכתוב (תהלים קיב, ה) 'טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה' והיינו חונן דרך חנינה לעשות מותרות וזה היתרון מלוה אותו מדיליה על ידי 'שֶׁיְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט' שלא יאכל בשר כל לילה אלא שני לילות בשבוע בשר ושני לילות דגים ושני לילות ירק. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר ' יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ ' אין הכונה על היכולת שלו במעות אלא הכונה על חשיבות המנה שמביא לאשתו שתהיה חשובה ומפוארת יותר מן המנה שמביא לעצמו. מעשה בחסיד אחד שיצא לשוק לקנות טאקה אחת של משי בשביל בגד שבת לעצמו וטאקה אחת של משי בשביל בגד לאשתו וקנה שתיהם שוין בגוון אחד ורק האחת מעולית בזיוה והדרה כפליים על חברתה והוא נתן האחת המשובחת יותר לתופר בשוק שיתפור אותה בגד לעצמו והשרת הגרועה הביא לאשתו שתתפור אותה בגד לעצמה והתופר הביא לו הבגד בערב שבת בסוף היום קודם שהלך לקבלת שבת והוא לקחו מיד התופר ובירך עליו שהחיינו ולבשו והלך לבית הכנסת ולא ראתה אותו כי היתה עסוקה בצרכי שבת והיא גם כן לבשה בגד החדש שלה וקבלה שבת בנרות. ובבוא בעלה מבית הכנסת ראתה הבגד של בעלה משובח על שלה כפליים וחרה לה מאד על אשר לקח החשובה לעצמו והביא לה הגרועה ותאמר לו הקשוט נאה לאיש או לאשה? ויאמר להאשה. ותאמר אם כן למה אתה לקחת המפוארת להתקשט בה ולי הבאת הגרועה? ויאמר אני קשטתי עצמי לכבוד שבת כי זה הבגד הוא ללבשו בשבת. ותאמר אף על פי כן הקשוט ראוי לי ולא לך! ונעשה ויכוח ביניהם בדבר זה עד השינה. והנה אחר שישן חלם שראה נייר אחד לבן כתוב עליו תיבת יגל באשורית ותחתיה תיבת אש ויקץ ותפעם רוחו כי אמר תיבת 'יגל' הוא סימן טוב לשמחה וגילה אך תיבת 'אש' דין הוא ויצטער ממנה והלך אצל הרב לפתור לו החלום ויספר לו חלומו לפתור אותו, וישאלהו אם היה לך בזו הלילה ריב עם אנשי ביתיך? ויאמר לאו אלא רק ויכוח דברים היה ביני לבין אשתי וישננו בויכוח זה ויספר לו על מה היה הויכוח, והבין הרב פתרון החלום ויאמר לו מן השמים הראו לך שהאמת עם אשתך והיה צריך שתתן לה הטאקה המהודרת להתקשט היא בה ואתה תקח הגרועה ותיבת 'יגל' היא ראשי תיבות ' לֹ א יִ לְבַּשׁ גֶּ בֶר' ותיבת אש היא ראשי תיבות ' שִׂ מְלַת אִ שָּׁה' (דברים כב, ה) שהגידו לך זו הטאקה אשר לבשת ראוי שתהיה שמלת אשה ואתה הגבר לבשת שמלה הראויה לה והראו לך דבר זה בראשי תיבות למפרע להורות לך כי אתה הלכת בדרך הפוך שקשטת עצמך בבגד החשוב ולאשתך הבאת בגד הגרוע. נמצינו למידין אם האדם קונה בגד לעצמו ולאשתו ולא נזדמן לו לקנות שניהם מן החשוב אלא נזדמן לו אחד חשוב ואחד גרוע שיכבד אשתו בבגד החשוב והוא יקח הגרוע ועל כיוצא בזה קאמר שיכבד אשתו ובניו במנה שהיא חשובה יותר מן המנה שיש לו לעצמו כי להם הקדימה בדבר החשוב וכמ"ש באותה מעשה.

וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. הא דנקיט לשון זה ולא אמר תלוי בהקדוש ברוך הוא, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל בביאור ' בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ ' כי בתחלה ברא העולם במחשבה בלבד ושלטה מדת הדין לכך כתיב 'בְּרֵאשִׁית' זו המחשבה, בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וכו' (בראשית א, א) זכר שם אלהים שהוא דין ואחר כך בראו באמירה דכתיב 'וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר' במעשה בראשית בזה גברו הרחמים בעולם ולכך נאמר בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד) שזכר שם הרחמים קודם שם הדין. ולכן כיון שאמר 'וְהָיָה הָעוֹלָם' לכך 'מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ' עד כאן דבריהם. ולזה אמר שיכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו וזהו ממידת הרחמנות הגדולה יען כי 'הֵם תְּלוּיִים בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' אָמַר דייקא שבזה רצה להגביר מדת הרחמנות בעולם והאדם צריך ללמוד ממידת הבורא יתברך וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג, ה) מה הוא רחום אף אתה וכו'.